למה בלוג?

אי שם בסוף מאי 2008, הייתי בתקופה די מעניינת בחיים שלי.

התהליך שהוביל אות לשם התחיל כמה שנים לפני זה: בסוף 1999 סיימתי תואר ראשון במדעי המחשב ומצאתי עבודה שבהתחלה הרגשתי מאוד מוערכת בה. אחרי שנה ומשהו בתפקיד גם הגשמתי חלום ועשיתי רילוקיישן לארה״ב – החוזה הראשוני היה לשנתיים, אבל אני קיוויתי שהמעבר יהיה קבוע.

אבל הוא לא היה (וזה משהו שכנראה אכתוב עליו מתישהו בעתיד), וחזרתי לארץ בסוף 2004 עם חוות דעת לא משהו מהמנהל של המנהל שלי. ואז ביליתי שלוש שנים וחצי בלנסות לחזור למקום שבו הייתי לפני הרילוקיישן מבחינה מקצועית לפחות – להיות עובדת מוערכת, ועל הדרך להשתלב במוצרים החדשים שנכתבו במחלקה שעבדתי בה. ובהתחלה נראה היה שאני הולכת לכיוון הנכון – אבל לאורך זמן די דישדשתי, עד שבתחילת מאי 2008 מצאתי את עצמי משוחחת עם מנהל המחלקה שלי על זה שכדאי לי לחפש ולמצוא תפקיד אחר בחברה כי יש קיצוצים במחלקה שלנו. לקראת סוף החודש המנהל מתחתיו כבר המליץ לי להתחיל לחפש תפקידים מחוץ לחברה.

בואו ונגיד שלא הייתי אופטימית כי כמה חודשים לפני כן כבר התחלתי לחפש עבודה כי הבנתי לאן נושבת הרוח – ואיכשהו לא הצלחתי באף ראיון, כך שהמחשבה של ללכת לחפש עבודה בחוץ לא היה מעודד מבחינתי. מעבר לזה, גרתי אז ביחידת דיור שהיתה בעצם הקומה השניה של הבית הפרטי של בעלי הדירה, כך שהם היו בהחלט מגלים מהר מאוד שאני לא עובדת והיו יכולים לעשות לי בעיות מתוך חשש שלא יהיה לי כסף לשכר דירה.

מתוך המקום הזה, עלו לי לא מעט מחשבות על ״מה אני רוצה לעשות הלאה בחיים ומה עשיתי עד עכשיו כדי להגיע למקום שאני לא ממש מרוצה ממנו״. ולכן פתחתי בלוג בתפוז וכתבתי בו רשומה עם השאלות האלו – ואז שכחתי ממנו לגמרי לשנה וקצת.

השכחה נבעה מזה ששבועיים שלושה אחר כך מצאתי עבודה חדשה (ועוד בחברה הראשונה שהתראיינתי בה!), יצאתי לטיול קצר בחו״ל, התחלתי לעבוד (וגם להצליח לא רע בעבודה החדשה), ועברתי לדירה חדשה שתהיה קרובה יותר לעבודה החדשה שלי – כך שהייתי מאוד עסוקה.

אבל עם הזמן הרגשתי שוב את הצורך לכתוב על דברים שונים, ושנה וקצת אחרי הרשומה המקורית התחלתי לכתוב – והפעם התמדתי. הבלוג היה בפלטפורמה של תפוז שבאותה תקופה היתה בעצם קהילה גדולה ופעילה של בלוגרים – שכללה גם מפגשים רשמיים יותר או פחות, אבל בעיקר חשיפה טובה של בלוגים שונים לכלל הקהילה בעמוד הראשי של תפוז או של מה שהיה מכונה ״הבלוגיה״. לא פעם היה מדובר על פוסטים שהיוו נקודת עניין, אבל בהחלט היה ניסיון גם לתת לבלוגים חדשים חשיפה בתחילת דרכם כדי לאפשר להם לצבור קהל קוראים פנימי.

עם הזמן כתבתי בתדירות גבוהה יותר ויותר, הבלוג תפס כיוון מסוים – ועם הזמן הרגשתי צורך לפתוח שני בלוגים נוספים לנושאים שונים. והכל היה נחמד וחביב – אבל עם הזמן התפתחו שתי בעיות.

הראשונה היתה שבעצם הכתיבה הפכה להיות מטלה – במקום להיות כיף. איכשהו הרגשתי לחץ לפרסם בתדירות גבוהה, ולֿחפש חומרים במקום פשוט להגיב לדברים שעניינו אותי כמו בתחילת תהליך הכתיבה. זה בלט במיוחד בבלוג הצילום שלי: מתישהו יצאתי לטיול קצת ארוך, אז העליתי לא מעט פוסטים לגביו, מה שנתן לי מרווח נשימה לתקופה שבה לא הייתי צריכה ״להשקיע״ זמן ביצירה של פוסטים חדשים. אבל באותה תקופה צילמתי לא מעט, זה נוצר מצב שהיה לי חומר להרבה רשומות, שאת כולן העלתי בבת אחת – מה ששוב גרם להצטברות של הרבה צילומים שצולמו בתקופה שבה פרסמתי אותן. עם הזמן היו לי צילומים שהספיקו בכל פעם לתקופה יותר ויותר ארוכה, מה שגרם לכך שהייתי צריכה להשקיע המון זמן בהעלאה שלהן כדי לקבל תקופה רגועה שוב – מה שהוביל כמובן להחמרה של הבעיה.

הבעיה השניה בעצם היתה שהבלוגיה התחילה להעלם מסיבות שונות – בלוגים הפכו להיות פחות פופולריים, ובמקביל היו כמה החלפות בעלות על אתר תפוז. השמות המוכרים מניהול הבלוגיה נעלמו (לא פעם בלי להפרד), היחס לבלוגים הלך והתדרדר מבחינת השקעה וטיפול בבעיות, ובלוגרים התחילו להיעלם. עם הזמן הבעיה החמירה מאוד – עד שלפני בערך שנה היתה החלטה לסגור את תחום הבלוגים בתפוז לחלוטין.

אמנם איבדתי אי אלו רשומות, אבל במובן מסוים הרגשתי איזושהי הקלה. הלחץ לספק תוכן בצורה רציפה ירד ממני, ודווקא נהניתי מהשקט.

אבל עם הזמן התחלתי להתגעגע לכתיבה, או לפחות לזו שחוויתי בתחילת הדרך. חלק גדול ממה שהפך את הכתיבה אז לכיפית ואפשרית נעלם – כיום אין מאחורי בלוגיה שתקדם רשומות שלי, ואני צריכה לקדם את הבלוג בעצמי, גם אם בעצם אני רוצה שהבלוג יישאר אנונימי.

אבל שווה לפחות לנסות, לא?