הטיול עצמו, קצת רקע

כפי שכבר כתבתי, אני טיילתי עם חברה בשם Flying Kiwi, שהיא אחת מלא מעט חברות קטנות שמציעות טיולים שמשלבים ביקור באתרים הרבים שהם בעלי עניין בניו זילנד, ופעילויות נוספות שהן לרוב אתגריות.

הצוות מורכב בעצם משני אנשים: יש את המדריך הבכיר שהוא גם הנהג, והוא לרוב מבוגר ומנוסה יותר כמדריך באופן כללי (גם אם במסגרות אחרות). לצידו יש מדריך צעיר, כשלרוב מדובר על חברה צעירים בני 20 – 23 שהם לרוב בוגרי תואר או תעודה בתחום התיירות ו / או עם ניסיון מועט בהדרכה. המדריך הצעיר הוא לרוב זה שאחראי לעזור לאנשים להרשם לפעילויות נוספות במהלך הטיול, כולל תיאום מול הגורמים השונים לגבי איסוף והחזרה של המטיילים. באופן עקרוני התפקיד של המדריך הצעיר מאוד תלוי בכמה המדריך הבכיר יותר ״משחרר״ לו תפקידים. אנחנו טיילנו עם שני צוותים, כשבצוות הראשון המדריך הבכיר לקח אחריות על רוב הדברים ורק בימים האחרונים של הטיול שיחרר למדריכה הצעירה קצת יותר אחריות – ודווקא בצוות השניה מדריך הצעיר היה די עצמאי וקיבל אחריות למשל כם על הכנת הארוחות המשותפת.

בשיחה שלי עם המדריך שהכרתי מראש הוא סיפר לי שהחברה גם משתדלת לצוות יחד לרוב גבר ואישה בתפקידי ההדרכה כדי לאפשר לנשים להרגיש נוח לשוחח עם המדריכה בנושאים מסויימים, החלטה שנעשתה כנראה מתוך ניסיון עבר.

הטיול מתבצע באוטובוסים נוחים, כשנקודת ההתחלה הרשמית של הטיול היא העיר אוקלנד. בעצם ישנם שני מסלולים שמתחילים בעיר מכיוון שבעצם הטיול עובר בה פעמיים: ישנו מסלול מעגלי קצר של כמה ימים שנערך בחלק הצפוני של האי הצפוני שנמצא צפונית לאוקלנד, ומסלול ארוך שבו מטיילים בחלק הדרומי יותר של האי הצפוני, עוברים לאי הדרומי ומבצעים בו מסלול מעגלי – ואז חוזרים לאי הצפוני כדי להשלים את הטיול עד שמגיעים חזרה לאוקלנד, שמשם האוטובוס שוב מתחיל לחזור על המסלול צפונה.

המסלול המלא לוקח 28 ימים – כשבערך שבועיים וחצי ממנו הם באי הדרומי ושבוע וחצי באי הצפוני.

החברה מאפשרת להצטרף לטיול באוקלנד לשני המסלולים, כשהמסלול שמתחיל צפונה הוא ביכול קצר ביום כי פשוט לא מבלים בו לילה נוסף באוקלנד כשמגיעים לעיר מדרום וממשיכים צפונה. אבל הרושם שלי היא שרוב מי שהצטרף באוקלנד הצטרף דווקא כשהטיול התחיל לנסוע דרומה, ורק מעטים התחילו עם המסלול שנסע צפונה.

אני ביצעתי את המסלול המלא, אבל לרבים אין את היכולת לקחת חופש כזה ארוך או שאין להם את התקציב לטיול כל כך ארוך – ולכן החברה מציעה מסלולים חלקיים שהם פשוט חלק מהמסלול המעגלי. בחלקם הם מסלולים שבהם ממשיכים עם אותה קבוצה – אבל יש מסלולים חריגים. למשל יש אפשרות לעשות מסלול מעגלי באי הצפוני בלבד – אבל בגלל שהטיול באי הצפוני הוא לא רציף אלא ״נקטע״ באמצע בביקור באי הדרומי, בעצם מי שבוחר במסלול שכולל רק את האי הצפוני בעצם מתחיל לטייל עם הקבוצה שנוסעת דרומה – ואז ביום שאותה קבוצה עוברת לאי הדרומי, אותם המטיילים מצטרפים לקבוצה שבדיוק באותו יום חוזרים מהאי הדרומי לאי הצפוני וממשיכה צפונה.

המשמעות של זה היא שהרכב הקבוצה משתנה כל הזמן עבור כלל המטיילים, מה שיכול לשנות את הדינמיקה החברתית שלה, משהו שעורר קצת לא נוחות אצל חלק מהמטיילים. אצלנו למשל היתה מטיילת שרצתה לטייל רק באי הצפוני והתחילה איתנו את הטיול – ובקושי יצא לה להכיר אותנו ולהשתלב בקבוצה עד שעברנו לאי הדרומי והיא נפרדה מאיתנו רק כדי להצטרף לקבוצה אחרת עם מטיילים אחרים ומדריכים אחרים לימים ספורים נוספים. הייתה מטיילת נוספת שבחרה את אותו מסלול והצטרפה אלינו שבועיים וחצי אחר כך כשאנחנו חזרנו לאי הצפוני, והיא אמרה שהיה לה קשה להשתלב בקבוצה שנראתה לה כבר מגובשת.

אבל יש עוד גורם מאוד משמעותי: כפי שניתן להבין, הטיול נערך (לפחות בתקופה של לפני הקורונה) באופן רציף, ובעצם יצא מנקודת הפתיחה באוקלנד פעם בשבועיים בערך כדי לאפשר שני טיולים שפעלו בו זמנית ובעצם ״נפגשו״ בכל פעם במעבר בין האי הצפוני והדרומי לשני הכיוונים. אבל מן הסתם אי אפשר לצפות שמדריכי הטיולים יישארו כך להדריך לאורך כל עונת התיירות של ניו זילנד (שמתחילה בערך אמצע או סוף אוקטובר ומסתיימת בתחיל או אמצע אפריל), ולכן כל צוות מדריכים מדריך סבב אחד של הטיול שנמשך ארבעה שבועות – והחלפת המדריכים מתבצעת בנקודה שבה הטיול עובר מהאי הדרומי לאי הצפוני.

זה כמובן לא חופף למסלול הרשמי של אלו שהיו בטיול הארוך יותר, מה שאומר שאלו מאיתנו שבחרו לטייל במסלולים הארוכים יותר של החברה ״זכו״ להיות מודרכים על ידי שני צוותים של החברה.

עבורי זו היתה חוויה מעניינת – כי בין השאר הצוות השני שהדריך אותנו בערך בשבוע האחרון של הטיול כלל את המדריך שיצא לי לטייל איתו בארה״ב. בשלב זה הוא כבר לא הדריך במשרה מלאה אלא היה מנהל ההדרכה של החברה. לרוב הוא עסק בהדרכה של מדריכים חדשים ושיבוץ שלהם, והיה מדריך רק במקרים חריגים שבהם נוצר פער כזה או אחר בזמינות של המדריכים הבכירים, משהו שקרה במקרה שלנו.

אותו מדריך היה טיפוס רועש למדי שאהב לפלרטט עם המטיילות ולא בהכרח היה כוס התה של כל אחד, ורבים מהמטיילים הוותיקים הרגישו ״לא בבית״ איתו. אבל התחושה שלי היתה שרבים מהמטיילים פשוט מאוד נקשרו לצוות הראשוני שהדריך אותנו והיה מעולה, ולכן התקשו להתרגל לצוות החדש. ובעיני זה היה חבל, כי המדריך הצעיר בצוות השני היה בחור מקסים ומדריך מעולה, ואפילו היה לדעתי טוב יותר מהמדריכה שהיתה המקבילה שלו בחלק הראשון של הטיול.

הטיול עצמו כלל שינה באוהלים, כאשר האוהל היה רשמית מיועד לשלושה אנשים אבל ישנו בו שניים. אם כמטייל/ת הייתם מגיעים/אות לבד, היו מצוותים אותכם עם מישהו או מישהי מאותו מגדר, ואם לא היה מישהו או מישהי מאותו מגדר – הייתם זוכים לאוהל לבד (עד שהיה נוצר מצב שבו היה זמין פרטנר כזה לאוהל). כמובן שזוגות שהו יחד באותו האוהל.

אבל אפשר היה לשדרג את האוהל בכך שיכולתם לישון בו לבד תמורת תשלום נוסף, משהו שעשו בעיקר המטיילים המבוגרים יותר. מצד אחד זה באמת נתן פרטיות ושקט יחסי בלילה, והרבה יותר מקום לאכסן את החפצים שלנו – אבל מצד שני זה אומר שאתם צריכים להרכיב או לפרק את האוהל בעצמכם. ובתור מישהי שלא טובה בדברים האלו – זה בהחלט היה אתגר. לא פעם האוהל שלי לא היה מורכב בצורה מושלמת, ולאורך זמן לקח לי אישית המון זמן להרכיב ולפרק אותו, למרות שעם הזמן השתפרתי.

מעבר לזה, ברוב אתרי הקמפינג אפשר היה לשכור חדרים פשוטים ולישון בהם. רוב החדרים היו חדרים משותפים, למרות שהיו גם חדרים זוגיים או אישיים שהיו לרוב יקרים משמעותית. היה מקרה אחד שבו החברה עצמה שכרה לנו חדרים כי באותו היום היינו אמורים לצאת לטרק חד יומי שרוב המטיילים רצו לעשות – אבל תנאי מזג האוויר לא אפשרו את זה, והחברה פיצתה אותנו על זה בכך שהיא שכרה לנו את החדרים על חשבונה. אבל זה התברר כמשהו בעייתי, בגלל שיצא לי לישון עם מטיילת רגישה לרעשים שטענה שאני נוחרת ולכן עברה לישון על הספה באיזור המשותף של האכסניה שבה שהינו. גיליתי את זה כשהתעוררתי במקרה באמצע הלילה כשהייתי צריכה ללכת לשירותים וראיתי שהמיטה שלה ריקה – אבל אז שמעתי את הנחירות הקלות שלה מאיזור הספה…

היא עשתה מזה כזה סיפור שבשלב מסויים כמה מהמטיילות האחרות ״הרגיעו״ אותי שהמצב לא היה כזה גרוע. אבל כן נוצר מצב שבתחילת הטיול כמה מהמטיילות האחרות התארגנו על לישון יחד בחדרים במצבים שבהם היה קר במיוחד בלילות או שהיינו צריכים להתעורר מוקדם כדי להספיק לפעילות כזו או אחרת ורצינו לחסוך בזמן ההתראגנות (שהפירוק של האוהל היה מאריך). באותם ימים התבקשתי לא להצטרף מחשש להפריע לאחרות ולכן אני נאלצתי להתעורר מוקדם יותר כדי להתארגן או ישנתי פחות טוב בגלל הקור. היה אפילו לילה אחד שבו המדריכים המליצו לנו להשתתף בשכירה של מבנה בית ספר ישן שהפך למעין אכסניה עם מיטות רבות קומות כי מזג האוויר היה מאור להיות גשום והעדפתי לוותר רק כדי לא לשמוע שוב את אותה מטיילת מקטרת.

היו גם כמה לילות שבהם שהינו בערים ששם אין אתרי קמפינג, ואז ישנו באכסניות. פה לפחות יכולנו להזמין מראש חדרים בודדים או זוגיים לפי הרצון שלנו.

ויש גם את נושא הארוחות. כדי לחסוך בכסף, חלק מסויים מהארוחות הוכנו ביחד. רוב ארוחות הבוקר היו כאלו – פשוט הוציאו לנו דגני בוקר, גרנולה, לחם, קצת ממרחים והרתיחו מים לקפה או לתה. היו אולי שני בקרים שבהם יצאנו קצת מאוחר מאתרי קמפינג ואז המדריכים הכינו לנו ארוחת בוקר רצינית יותר – פעם אחת חביתה ובייקון, ובפעם השניה פנקייקס.

לעיתים היו מוציאים לנו מוצרים להכנת כריכים לארוחת צהרים, אבל זו היתה ארוחה שבתדירות הגבוהה ביותר נדרשנו להשלים לבד בכך שרכשנו אותה במקום שבו טיילנו אן בסופרמרקט בדרך, והרושם שלי היה שהיא סופקה לנו רק במצבים שבהם לא יכולנו לרכוש אוכל עצמאית.

ארוחות ערב היו לרוב משותפות, חוץ מהימים שבהם שהינו בערים או בכמה מקומות אחרים שבהם אפשר היה לקנות אוכל בחוץ. לרוב ההכנה של הארוחות האלו התבצעה יחד בקבוצות קטנות של מטיילים שהיו אחראים על ההכנה בעזרת המדריכים במתקנים על האוטובוס או באתר הקמפינג, והצוות היה גם אחראי על שטיפת הכלים אחרי הארוחה.

התדירות של התורנות הזו השתנתה כתלות בזמינות של הכנת הארוחות (בתחילת הטיול לא פעם אכלנו בחוץ, ולקראת סוף הטיול באמת בישלנו יחד יותר), אבל גם בשינויים בהרכב המטיילים. לקראת סוף הטיול היו יחסית הרבה עזיבות אבל גם הרבה מצטרפים חדשים, מה ששינה את הרכב המטיילים. המדריכים באמת ניסו לוודא שמטיילים שעזבו יחסית מהר בכל זאת ישולבו בתהליך ההכנה והניקוי כדי לא להכביד על המטיילים שנשארו לאורך זמן, אבל אני מודה שלקראת סוף הטיול היו יומיים שלושה רציפים שבהם השתתפתי בהכנת הארוחות, אבל בימים האחרונים של הטיול לא ממש השתתפתי, והיה לי לא מעט זמן פנוי לטייל באיזור הקמפינג שלרוב נעשה במקומות יפים.

בשיחה עם אותו מדריך וותיק הוא סיפר לי שלרוב אנשים משתפים פעולה עם התורנויות, אבל לעיתים יש כאלו שלא משתפים פעולה ואי אפשר בעצם להכריח אותם להשתתף. אני מניחה שלרוב המטיילים מודעים לחשיבות של ההשתתפות בתורנות כחלק מהקבוצה, או שפשוט לא נעים להם לא להשתתף.