הטיול בניו זילנד – חלק ראשון

הבוקר הראשון של הטיול התחיל במפגש בנקודת מפגש ליד מלון די גדול ומרכזי. במקור נקודת המפגש היתה אמורה להיות אחרת וחברת הטיולים המליצה לנו על אכסניה שנמצאת במרחק הליכה מאותה נקודה, ובסביבות אוקטובר הזמנתי חדר פרטי באותה אכסניה. רק שכמה ימים אחר כך – קיבלתי מייל מחברת הטיולים שנקודת ההתחלה עברה למקום אחר. יצאתי איתם קשר, והם הבטיחו לי שהנקודה החדשה היא עדיין במרחק הליכה מאותה אכסניה, רק ״קילומטר וקצת״.

אבל בבוקר שבו התחיל הטיול יצא לי לשוחח עם פקידת הקבלה באכסניה, והיא אמרה לי שלדעתה לא מדובר על מרחק הליכה (במיוחד לא עם תיק גדול על הגב) והיא המליצה לי להזמין מונית כדי להגיע לשם. אכן הזמנתי מונית – אבל אחרי שעליתי עליה פתאום גיליתי שאני לא מוצאת את הארנק שלי.

ביקשתי מהנהג לחזור לאכסניה ולהמתין לי, רצתי מיד לחדר שבדיוק היתה בו המנקה – אבל בחיפוש מהיר לא מצאנו את הארנק שלי. חזרתי למונית וביקשתי מהנהג לגשת לצ׳ימידן שלי – ושם מצאתי את הארנק יחסית בקלות.

הבעיה נבעה בעצם מההבדל דק בין ״איך אני מטיילת״ לבין ״איך אני טסה״. יש לי מצלמה גדולה ורצינית שאני סוחבת בתיק גב, שהוא מאוד נוח לטיולים בשטח. העניין הוא שבטיסות פחות פרקטי כדי לגשת למסמכים השונים שנדרשים כל כמה דקות (בנוסף לזה שאמא שלי תמיד חוששת שיגייסו לי אותו כי זה תיק גב וקשה יותר לראות מה קורה איתו) – ולכן יש לי לטיסות תיק צד שבו אני תמיד שמה את הדרכון / כרטיס הטיסה / ביטוחים וויזות / ארנק /מפתחות לגישה קלילה בלי שאצטרך לקחת דברים בידיים ואולי לשים אותם איפשהו ולשכוח בזמן ההמתנה. ואת התיק הזה אני יכולה פשוט לשים בצ׳ימידן (או במזוודה) בזמן הטיול עצמו, והוא יוצא משם רק לקראת הטיסה חזרה.

מה שקרה זה שבאותו בוקר באמת ארגנתי את כל החפצים שלי לקראת הטיול, ומתוך הרגל שמתי את הארנק בתיק הצד במקום בתיק הגב של המצלמה – ואז הכנסתי את תיק הצד לצ׳ימידן. ברגע שפתחתי את הצ׳ימידן ואת תיק הצד שהיה מונח ממש למעלה – נמצאה האבדה.

למזלי עדיין הצלחתי להגיע לנקודת המפגש יחסית מוקדם, למרות שבעצם הגעתי לכניסה למלון כשנקודת המפגש היתה באחד הצדדים שלו. אבל כנראה שצוות המדריכים שכבר היה במקום שם לב למונית שהגיעה, ותוך דקה או שתיים המדריכה הצעירה יותר כבר הלכה לקראתי ושאלה אותי האם אני מצטרפת לטיול שלהם.

למזלי עדיין הספקתי להיות אחת מהראשונות שהגיעו כך שההרשמה שלי והעלאת הציוד לאוטובוס היו ממש מהירות, ואני ועוד כמה מטיילות (חדשות וותיקות) ניגשנו לבית קפה קרוב כדי לשתות משהו לפני הטיול (ובין השאר להשתמש בשירותים של המקום) והתחלנו לשוחח.

כשכולם התכנסו עלינו על האוטובוס והתחלנו לנסוע. בדרך התחלנו להכיר את המטיילים השונים, ודי בהתחלה פנתה אלי מטיילת הולנדית שנראתה נחמדה, אבל אחרי כמה דקות שיחה היה חשוב לה להודיע לי כישראלית לי שהיא פעילת זכויות אדם שהצטרפה כמה שנים לפני כן לביקור בעזה כביקורת / מחאה נגד ישראל. התחושה שלי היתה שהיא מנסה ליצור איזושהי דרמה או מחאה, והחלטתי פשוט לא לשתף איתה פעולה בכך שאמרתי לה שמבחינה פוליטית הדעות שלי לא רחוקות משלה ובזה סגרתי את הנושא, והוא באמת לא עלה שוב.

העצירה הראשונה שלנו היתה בעיירה קטנה כדי לאכול צהרים יחד במסעדה, ומשם המשכו לנסוע לתחילת המסלול שלנו ב Coromandel Peninsula.

מדובר על מסלול מאוד יפה שיורד לחוף מדהים, כשהמסלול שיורד אליו כלל לא מעט עליות וירידות שיכלו להיות די תלולות. כפי שכתבתי בפוסט הפתיחה שלי – נתנו לנו יחסית מוגבל למסלול, ולכן ביליתי בערך עשר דקות על החוף שהיה זמן מועט מידי.

משם המשכנו לחוף קרוב שבו יש מעיין חם שבעצם זורם מתחת לחול לעבר היום, ובזמן השפל ניתן בעצם לחפור בורות בחול קרוב לחוף ולשבת במים כמו במעיינות חמים. מי שהיה מעוניין והזמין מראש אופניים – רכב עליהם לחוף במקביל לכביש.

אחרי שהיה די ארוכה שם (שאני איישת הייתי מעדיפה שהיינו מבלים בטיול) נסענו לאתר הקמפינג שלנו, ששם הקמנו את האוהלים שלנו, כמה מהחבר׳ה הכינו ארוחת ערב ראשונה, ואני ושאר המטיילים ניצלנו את הזמן להסתובב קצת במחנה להתקלח ולעשות סידורים אחרים.

אחת המטיילות, בחורה אמריקנית בשם אנה, היתה צריכה את הזמן הזה כדי לרכוש בחנות של אתר הקמפניג כמה חולצות ובגד ים. אנה הזמינה טיסה בחברת תעופה סינית זולה שאיבדה לה את המזוודה בדרך לניו זילנד. אנה כמוני הגיעה לאוקלנד יום ומשהו מראש, וכשהובטח לה שהמזוודה תגיע לאכסניה שלה בערב שלפני הטיול – אנה לא היתה מודאגת, ובילתה את היום בטיול. כפי שאפשר להבין – המזוודה לא הגיעה, ואנה בילתה את מעט הזמן הפנוי שהיה לה בערבים של הטיול בקניה של בגדים שהיא תוכל ללבוש ולהחליף ובניסיון למצוא ווי פיי כדי להתקשר לחברת התעופה כדי לבדוק מה קורה עם המזוודה. אנה בילתה איתנו כמה ימים בודדים ועזבה את הקבוצה ביום שבו עברנו לאי הדרומי כדי להצטרף לקבוצה שהשלימה את המסלול של האי הצפוני, כך שאין לי מושג האם המזוודה שלה הגיעה בסופו של דבר, אבל ממה שהבנתי ממנה בימים הספורים שהיא היתה איתנו המזוודה שלה עדיין היתה תקועה עדיין בסין ואנה התחילה לחשוב שאולי הסיכוי שהמזוודה תחזור אליה אי פעם הוא נמות ושהחברה מתנהלת בצורה פחות טובה מולה כי היא אמריקנית.

בבוקר שלאחר מכן, המשכנו לנסוע ליעד הבא שלנו – מכרה זהב בעיר Waihi, ומשם המשכנו ליעד הטיול שלנו בשם Karangahake gorge. מדובר על אתר שבעבר גם שימש כמכרה זהב ונותרו בו לא מעט תשתניות ושבילים שנועדו לעבודה. ומסתבר שיש בו לא מעט אפשרויות למסלולים ארוכים יותר ופחות שקל להתבלבל ביניהם, וביום שבו טיילנו באתר היה בו גם מירוץ ולכן לא מעט אנשים רצו במקביל לנו. באותו יום הלכתי כחלק מקבוצה ונראה היה שאני עומדת בקצב. אבל בשלב מסוים הקבוצה התפצלה לשני חלקים, כשהחלק השני התקדם מהר משמעותית מאיתנו. אני ושלוש הנשים האחרות שלא הכלנו מהר שמנו לב בשלב מסוים שנראה היה שאנחנו מתקדמות יותר מידי, ולמזלנו לאחת הנשים היתה מפה (בדיעבד אני מצטערת שגם אני לא לקחתי אחת כדי לראות מה קורה במקום לסמוך על אחרים) ובאמת ראינו שהיינו צריכות ללכת קצת אחורנית כדי לחצות את העמק בגשר ולחזור למגרש החניה.

הצלחנו להגיע בזמן לנקודת המפגש שבה אכלנו כריכים לארוחת הצהריים, אבל החלק השני של הקבוצה לא הגיע במהלך כל הזמן של הארוחה. למזלנו לכולם היו סמראטפונים, והחבר׳ה יצרו קשר עם המדריך הראשי ואמרו לו איפה הם נמצאים. היינו אמורים לבוא לאסוף אותם, אבל הם תפסו טרמפ שהביא אותם למגרש החניה שבו היינו וחזרו לאוטובוס.

חלק גדול מהבעיה באיחור שלהם נבע מהעובדה שהיינו חייבים לגיע בזמן ליעד הבא שלנו היה האתר שבו הוקם האתר של ״הוביטון״ לסרטי ״שר הטבעות״ ו״ההוביט״. מדובר על שדה בבעלות פרטית שבעצם הושכר בהתחלה מהחוואי והמבנים בו נבנו מפלסטיק כדי שיהיה קל להקים ולפרק אותם אחרי ההסרטה – אבל כשהיה ברור אחרי סרטי ״שר הטבעות״ שהרבה מטיילים בינלאומיים רוצים לבקר בהם, והוקמו במקום מבנים קבועים, כשהאיזור עדיין מושכר מהחוואי.

בגלל שמדובר בסופו של דבר על שטח פרטי, במקום יש רק סיורים מודרכים ואי אפשר להסתובב בו לבד. בסוף הסיור נלקחנו לפאב המקומי (שגם הופיע בסרט) וכל אחד קיבל משקה (ואפשר היה לקנות משקאות נוספים) שאותו שתינו מול האח שבו דלקה אש.

מכיוון שלא כל הקבוצה השתתפה בסיור בהוביטון (שהיה סיור לבחירה ובתשלום נוסף), המדריכים והמטיילים שלא הצטרפו לסיור נסעו ישירות לאתר הקמפינג שלנו – ואנחנו היינו צריכים לתפוס הסעה שסופקה לנו על ידי האתר. שם היה לנו מעט מאוד זמן להקים את האוהלים שלנו – כי בערב היה לחלק מאיתנו עוד פעילות בתשלום שהיתה ביקור בכפר מאורי.

מאורים היו התושבים ה״מקוריים״ של ניו זילנד, או לפחות כאלו שהגיעו אליה כמה מאות שנים לפני האדם הלבן מאיזור פולינזיה (איזור הוואי). הם היו לוחמים מאוד מפחידים, עם מסורת לחימה מאוד ותיקה בין השבטים השונים בניו זילנד. בין השאר יש לשבט ריקוד לפני הלחימה בשם ״האקה״ Haka שעדיין משמש את קבוצות הספורט השונות של ניו זילנד, ובמיוחד את קבוצת הראגבי הלאומית שמכונה ה All Blacks שרוקדת אותו לפני כל משחק בינלאומי שלה. השמועות מספרות שהוצאת הלשון שהיא חלק בלתי נפרד מהריקוד היא איום בקניבליזם עבור הזוכים בקרב, אבל זו עובדה שלא מזכירים בניו זילנד כדי לשמור על כבודם של המאורים.

חשוב לציין שניו זילנד רואה את המאורים כחלק בלתי נפרד מהחברה הניו זילנדית, ואפילו גאים בעובדה שהאדם הלבן חתם איתם על הסכם הפסקת אש (והסכם שלום) כשהאדם הלבן הגיע לניו זילנד (בניגוד למדינות אחרות כמו אוסטרליה ש״כבשו״ את המדינה באלימות). יש כמה מאפיינים שאומצו מהתרבות המאורית כמו ההאקה שציינתי, או ברכת ה״קיה אורה״ שהיא ברכת השלום המאורית. לכן למשל האפשרות לחוות את התרבות המאורית היא חלק בלתי נפרד מהחוויה שניו זילנד היתה מעוניינת להעניק לתיירים שמגיעים אליה.

במקרה שלנו, הביקור בכפר התחיל בעצם במעבר בין עמדות שונות שהדגימו את אורח החיים המאורי, כשבכל עמדה יש הסבר של בערך עשר דקות לגבי היבטים שונים של התרבות – ההאקה, עבודת הנשים, הקעקועים שיש לרבים מהם על הפנים ועוד ועוד. מכיוון שהיו הרבה מבקרים בכפר חולקנו לכמה קבוצות קטנות שכל אחת בילתה את זמנה העמדות השונות.

אחרי המעבר בין העמדות ריכזו את כל המבקרים במקום אחד שבו היה לנו מופע אתני שקלל שירה וריקודים. אחרי המופע נלקחנו שוב לנקודה נוספת – ושם הסבירו לנו על צורת הבישול המאורית שמכונה ״האנגי״ Hangi – ומשם נלקחנו לחדר האוכל. היו בחדר האוכל מקומות קבועים מראש שכך שכל קבוצת מבקרים שהגיעה מאותו יחד ישבה יחד באותו שולחן. מכיוון שהיו המון שולחנות, המארגנים ביקשו לקרוא בכל פעם לשניים שלושה שולחנות, ואנחנו היינו בסבב האחרון, ואני מודה שזה היה קצת מתסכל כי אחרי יום מאוד ארוך אני (ואני חושבת שלא מעט מהמטיילים האחרים) היינו מאוד רעבים.

2 תגובות

  1. motior הגיב:

    נשמע יום מאוד עמוס…
    בטח היה מלחיץ לגלות שהארנק נעלם. טוב שנמצא בקלות.
    הנופים מקסימים

    אהבתי

  2. motior הגיב:

    אגב חסרה לך באתר דרך נוחה להגיע לרשומות קודמות או לדף הבית של הבלוג

    אהבתי

התגובות סגורות.