עשרת הספרים האהובים עלי

במדור השרביט החם השבוע התבקשנו לכתוב על עשרת הספרים האהובים עלינו.

הראשון הוא הספר 2020 של הסופרת הישראלית חמוטל שבתאי. הספר שעלילתו היא בעצם בעיר ניו יורק נכתב באמצע שנות התשעים, בתקופה שבה מגיפת האיידס עדיין התפשטה והדאיגה את העולם. הספר בעצם מספר על התפשטות מגיפה (שתסמיניה, שורשיה ואופן ההתפשטות שלה מאוד מזכירים את האיידס) שהתרחשה בעבר ושנת 2020 היא שנה מכרעת שבה אפשר יהיה להתחיל למגר את המגיפה בעזרת תרופה חדשה שנמצאה על ידי רופא ניו יורקי – אבל מוצא את עצמו נלחם נגד גורמים בלתי ידועים שדווקא לא מעוניינים שהמגיפה תסתיים.

אני מניחה שחמוטל שבתאי בחרה את שנת 2020 בגלל הסימטריה של המספר – והצליחה בלי להתכוון לכך לבחור עשרים ומשהו שנה מראש דווקא בשנה שבה פרצה מגיפת הקורונה ששינתה את חיינו (ותמשיך להשפיע עלינו לשנים הקרובות). מן הסתם הרבה מאוד אמצעי תקשורת ״עלו״ על זה ובמשך שבועות ספורים חמוטל שבתאי התראיינה רבות על הספר.

הספר השני שאני ממליצה עליו הוא הספר להציל דגים מטביעה של הסופרת איימי טאן. הספר הוא סיפורם של תריסר תיירים אמריקנים שנוסעים לסין ואז למיאנמר (בורמה). הסיפור מסופר מנקודת מבטה של מי שהיתה אמורה להיות מארגנת ומדיכת הטיול, אבל לקראת השלבים הסופיים שלו נרצחה כביכול. המטיילים בוחרים להם מדריך חסר חוט שדרה במקומה (בעיקר כי כבר מאוחר מידי לבטל בלי לוותר על סכומי כסף גדולים), מסובבים אותו על כל אצבע אפשרית כדי שהוא ייתן להם לעשות מה שהם רוצים – ואז מתפלאים למה הם מסתבכים. הם מוצאים את עצמם מגורשים מאתר תיירות כי הם התנהגו שלא כראוי, אז חוטפים דיזנטריה כי הם מתעקשים לעצור לאכול במסעדה ״אותנטית״ ו״לא תיירותית״ (שהיא בעצם מטונפת ושורצת מחלות) – ובהמשך הספר נחטפים על ידי שבט בורמזי מקומי בגלל אמונה תפלה של השבט שרואים באחד הנערים בקבוצה נביא שאבד להם – בלי שהתיירים בכלל מבינים שהם נחטפו…

הסיפור בעצם מראה במובן מסויים את התייר האמריקני המכוער שחושב שכל העולם פועל כמו אמריקה, ומתקשה לא פעם להבין הבדלים תרבותיים. המסר בולט במיוחד כי מדובר על קבוצת אנשים אמידים כלכלית שכן אמורה להיות להם חשיפה לתרבות גבוהה ותרבויות שונות, ועדיין הם מצליחים להיות ״תיירים מכוערים״ בכל הזדמנות.

סופרת אחרת שאני מאוד אוהבת היא נעמי רייגן, שהיתה פופולרית בסוף שנות התשעי ותחילת שנות האלפיים. היא כתבה לא מעט על זוגיות בעולם החרדי – כשמצד אחד היא ביקרה לא פעם את היחס לנשים בחברה החרדית בכלל ובזוגיות חרדית בפרט, אבל כן היה לה חשוב גם להציג שיש בחברה החרדית גם לא מעט אהבה בין בני הזוג, למרות התפיסה החילונית שזה לא כך. הספר שהיא כינתה ״סיור האהבה החרדי הרומנטי״ שלה הוא הספר ״ואל אישך תשוקתך״, שבמקור (הספר נכתב באנגלית) נקרא בשם ״סוטה״ על שם הפרק בתלמוד שעוסק בנשים שבגדו כביכול בבעליהן, אבל בשם שונה בגלל המשמעות השונה של המילה ״סוטה״ בעברית מודרנית.

ספר נוסף שאני מאוד אוהבת של נעמי רייגן הוא הספר ״עזר כנגדו״ – שבו היא בעצם לועגת ללא מעט מהערכים של החברה היהודית – אמריקנית ה״חרדית מודרנית״ שמנסה להצדיק אורח חיים קפיטליסטי, עשיר ובזבזן בעזרת מעטה דק של דת.

הספר עוסק בדלילה לוי, שנולדה למשפחה יהודיה לא דתית (שבוחרת לה בשם ״דלילה״ כי הוא תנ״כי בלי להבין מי היתה הדמות שנקראה כך), אבל נשלחת ל״בית יעקב״ – ומוצאת את עצמה מתחתנת עם רב כשהיא בעצם שואפת לחיות חיים אמידים למדי. בעזרת השאיפות שלה הם מוצאים את עצמם כרב והרבנית של קהילה יהודית אמידה ש״העיפה את הרב הקודם כי הוא היה אדוק מידי, וצריכים ללכת בין הטיפות כדי לרצות את הקהילה שרוצה רב אבל לא כזה שחלילה יחזיר בתשובה את הילדים או יגרום להם להרגיש אשמים כי הם עשירים שמחפשים דרכים נוספות להתעשר עוד. וזה כמובן מחמיר כשמגיע לקהילה אדם אמיד מ״קקיסטן״ שמוכר הבטחות לעשירי הקהילה על כל מיני חוזים בארץ המוצא שלו.

הספר החמישי שאני רוצה להמליץ עליו הוא ״בית צבוע״ של ג׳ון גרישם. גרישם ידוע בעיקר בזכות המותחנים המשפטיים שלו (שהוא היטיב לכתוב בתור עורך דין שעסק בתחום לא מעט שנים), אבל הספר הזה הוא בעצם ספר שמבוסס ברמה כזו או אחרת על החיים שלו כמי שגדל בחווה קטנה ועניה בדרום העמוק של ארה״ב. הספר מתאר בצורה מאוד אותטית את נקודת מבטו של הגיבור בן ה 7 שרואה לא מעט (גם דברים שהוא לא ממש אמור לראות) בקיץ אחד של קטיף כותנה בחווה של סבא שלו בבית לא צבוע.

הספר הבא הוא בעצם סדרת ספרים. למי שגדל בשנות השבעים והשמונים כנראה מוכרת סדרת הטלוויזיה ״בית קטן בערבה״ – שבעצם מתבססת באופן מאוד רופף על סדרת ספרים שהשני בהם נקרא ״בית קטן בערבה״ (הספר הרשון נקרא ״בית קטן ביערות הגדולים״, ובהמשך יש ספר בשם ״העיירה הקטנה בערבה״), אבל ממשיכה מעבר לכך.

הספרים מבוססים באופן רופף למדי על חייה של הסופרת, לורה אינגלס ווילדר. היא נולדה ביערות הגדולים של וויסקונסין, אבל מגיל צעיר היא ומשפחתה היו מעין מתיישבים נודדים בתקופה שבה ארה״ב התרחבה מערבה. הם לא פעם מצאו את עצמם בודדים באיזורי הספר שמרוחקים לא מעט מהעיר הקרובה (במיוחד כשאמצעי התחבורה היחידי שהיה זמין להם היה עגלה עם סוסים) – ולא פעם צריכים להסתדר לבדם כשהם מוקפים בשבטי אינדיאנים תוקפניים, כשכל המשפחה חולה בקדחת בבת אחת, או בחורף מאוד קשה שבו האספקה לעיירה שבה הם גרו נפסקה כי מסילות הרכבת פשוט כוסו ביותר מידי שלג. לא פעם ההתמודדות הזו היתה לא רק ברמת המשפחה אלא ברמה האישית של לורה, למשל כשבגיל 15 היא קיבלה עבודה כמורה בבית ספר קטן, ונאלצה לגור רחוק מהבית ולהתמודד עם חוסר משמעת כשאין לה אפשרות להכשל.

לורה כתבה את הספרים כמה עשורים אחרי שהם קרו, בתקופת השפל הכלכלי הגדול של שנות השלושים של המאה העשרים. הספרים נועדו להיות השראה להתמודדות מול קשיים, וכמבוגרת גיליתי שמאחוריהם עמדה מידה מסויימת של אידאולוגיה ליברטריאנית – אבל הם עדיין מעניינים היסטורית.

עוד ספר שעוסק במובן מסוים במגיפה הוא הספר השביעי – ״הצעיף הצבעוני״ של הסופר סומרסט מוהם. הדמות הראשית בו, קיטי, היא אישה בריטית צעירה בסוף המאה ה 19 שידועה ביופיה ולכן ציפו ממנה להתחתן ״טוב״ ולקדם את עצמה חברתית, אבל מרוב שהיא דחתה מועמדים שלא נראו לה כבר מתחילה להתבגר וגברים ראויים מתחילים לאבד בה עניין.

כדי שהיא בכל זאת תתחתן לפני אחותה הצעירה וההרבה פחות מוצלחת, ריטי מסכימה להצעת נישואים של מדען צעיר שהוא בעל אישיות מנוגדת לחלוטין לזו שלה – הוא שקן ורציני בזמן היא פרפר מסיבות שטחי. הם עוברים יחד להונג קונג – שם היא מתאהבת בסגן המושל שמנהל איתה רומן.

כשהרומן מתגלה על ידי בעלה – הוא טוען שהוא יתגרש ממנה (מה שיהרוס את עתידה) או מפשר לה לקבל כפרה על ידי כך שהיא תעבור איתו לעיר סינית מוכת כולירה לתקופה מסויימת.

קיטי בסופו של דבר מתברת במהלך הספר, גם במחיר אישי גבוה מאוד.

ספר הבא (והשמיני) נקרא בעברית ״מוות על האוורסט״ של הסופר ג׳ון גראקאוור, כשהכותרת באנגלית יותר עדינה ״לתוך האוויר הדק / הדליל״ "Into Thin Air" שמתארת את האוויר הדליל בראש ההר הגבוה.

ג׳ון קראקאוור היה מטפס הרים בגיל צעיר, וחלם כנער וגבר צעיר לטפס על הר האוורסט, ההר הגבוה בעולם. אבל עם הזמן הוא והרבה מטפסי הרים ״רציניים״ התחילו לזלזל בהר מכיוון שהוא הפך לממוסחר: מטפסי הרים מקצועיים רבים החליטו בשלב מסוים לעזור תמורת תשלום גבוה לעזור למטפסים חובבנים (שלא יהיו מסוגלים לטפס על ההר לבד) להגיע לפסגה.

ג׳ון התבגר ובעידוד מסויים מאישתו הפסיק לעסוק בטיפוס רציני (שהוא אתגר מסוכן) והפך להיות עיתונאי – עד שבאמצע שנות התשעים הציעו לו לכתוב כתבה על התיירות ההולכת ומתגברת לאוורסט. הוא היה אמור ללכת עד הנקודה בהר שבה הוקם ״מחנה בסיס״ די קבוע – המיקום ממנו רבים מתחילים את ההתארגנות והמסע לעבר ראש ההר. אבל החשק לטפס לראש ההר עלה בו שוב – והטיול נדחה בשנה כדי לאפשר לקרארוואר להכנס מחדש לכושר כדי שיהיה לו סיכוי להגיע לראש ההר.

במקור הסיפור התחיל לכתבה, שקראקאוור הרחיב לספר שנה אחר כך. הוא מתחיל לתאר קצת את ההיסטוריה של ההר והטיפוס עליו, ואז עובר לספר על החוויה של הטיפוס: כדי להגיע לראש ההר צריך להתרגל לגבהים בכך שבמשך שבועיים שלושה מטפים לנקודות שונות בהר (שעם הזמן הופכות להיות גבוהות יותר) וחוזרים חזרה למחנה הבסיס כדי לנוח, כדי שביום הטיפוס עצמו הגוף יהיה יחסית מורגל בגבהים.

ועדיין החוויה מתוארת כחוויה מאוד מאתגרת ואפילו כואבת, כשקראקוואר הוא באופן בולט אחד המטפסים החובבנים הטובים בקבוצה שלו בפרט ועל ההר בכלל.

הוא גם מספר על לא מעט בעיות שעלו במהלך ההכנות ובמהלך הטיפוס עצמו – שבסופו של היום הפכו לטרגדיה איומה שבה נהרגו 5 ממשתתפי שתי הקבוצות המסחריות שטיפסו באותו יום (כולל שני המדריכים הראשיים בקבוצות הללו) ועוד שלושה מטפסים הודים שניסו לטפס על ההר מהצד הצפוני שלו.

כמטפס טוב, קראקאוור עצמו הצליח להגיע לפסגת ההר ולרדת חזרה בצורה יחסית בטוחה, אבל עד היום הוא מספר שהוא מתחרט על ההצטרפות שלו כי החוויה כולה היתה טראומטית. אחת השאלות הפתוחות עבורו לאורך השנים היתה עד כמה הנוכחות שלו כעיתונאי שכותב על המשלחות הללו גרם ללחץ על המדריכים לנסות ולהרשים אותו (כי הפרנסה שלהם תלויה בסיקור חיובי) – ובכך לקחת סיכונים מיותרים.

ספר מד״ב שמאוד אהבתי הוא ספר בשם ״המנון ללייבוביץ׳״ – למרות שהספר הוא מאוד מדכא.

הסיפור מתחיל כמה מאות שנים בעתיד, במנזר במדבריות דרום מערב ארה״ב – אבל נשמע שרמת ההשכלה והחיים בו מקבילים למה שהיה קיים בימי הביניים. בין השורות אנחנו מבינים שבעצם בשנות החמישים או השישים של המאה העשרים התרחשה בעלם מלחמה גרעינית – ולאור הסבל הרב שהיא גרמה, ההמונים ה״פשוטים״ רצו להתנקם במדענים, ולא רק הרגו אותם אלא ניסו לחסל במהלך שנקרא ״הפשטה״ את כל הידע המדעי.

המנזר בסיפור הוא מנזר קתולי שיקדש את לייבוביץ׳ – מדען שבמקור כנראה היה יהודי שהצליח לשרוד את המלחמה, ואז החליט להתנצר וכחלק מהמסדר שבו הוא היה חבר הוא ניסה להציל כמה שיותר מהידע המדעי שהיה קיים באותה תקופה.

בתחילת הספר המנזר על שמו של הקדוש לייבוביץ׳ עדיין היה נווה מדבר לידע הזה, גם אם בעצם הנזירים לא ממש הבינו על מה מדובר בכל אותם מסמכים שהם מחזיקים. הסיפור מתחיל בנזיר לא יוצלח במיוחד שגילה בעצם את המקלט הגרעיני בו שהה לייבוביץ׳ שבו היה פתק בכתב ידו של הקדוש שהיה בעצם רשימת קניות לבייגלים ועוד קצת מוצרי מכולת.

הספר ממשיך משם בקפיצות למעין ריינסאס מחודש שבו מדענים מגיעים למנזר כדי ללמוד מחדש את הידע שנשמר בו ולהבין אותו, ואז לתקופה בה הידע באמת חודש ועליו נבנה עוד נדבך של ידע שאפילו איפשר מסע לחלל.

רק שכמובל שהמין האנושי גם פיתח כלי נשק גרעיניים חזקים אפילו יותר, והתוצאה צפויה מראש.

הספר האחרון עוסק גם הוא במגיפה – הספר ״העמדה״ של סטיבן קינג.

חשוב לציין שהספר יצא במקור בגרסא מאוד מקוצרת שלו. קינג אמנם נוטה להיות קשקשן לא קטן וסביר להניח שכל עורך ספרים טוב היה מקצץ בספר – אבל בדיעבד, כשקינג התפרסם איפשרו לו להוציא את הספר מחדש עם עוד כמה סצנות שלדעתי מאוד תרמו לספר.

הסיפור מתחיל מדליפה של זן שפעת קטלני במיוחד בבסיס צבאי של צבא ארה״לֹ אי שם באמצע המדבר. הבסיס היה אמור להנעל לחלוטין במצב הזה וזה אכן קרה ברוב המקומות – חוץ מעמדה של שומר אחד שהספיק לשים לב לכך שהתחיל מצב חירום לפני שהדלת של עמדת השמירה שלו ננעלה אוטומאטית. הוא, אישתו והבת שלהם הצליחו להמלט מהבסיס – ובכך להדביק את כל ארה״ב במגיפה שהרגה בערך 99.4% מהאוכלוסיה.

הספר מתאר את ההתפוררות החברתית, ואז איך החברה נבנית מחדש סביב שתי דמויות מיסטיות ובסופו של דבר מתכוננות למלחמה. החלק השני הזה פחות מצא חן בעיני, אבל החלק הראשון לדעתי מעולה בתיאור של ההשפעה החברתית של מגיפה כזו קשה.

7 תגובות

  1. motior הגיב:

    תודה על ההמלצות.
    לא קראתי אף אחד מהספרים ועל חלקם אפילו לא שמעתי… הוספתי כמה מהם לרשימת הקריאה שלי 🙂

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      שמחתי לקרוא שהתלהבת מחלק מהספרים, ואשמח גם לקרוא את ההתרשמות שלך מהם (ואת הספרים האהובים עליך אם בא לך לכתוב בשרביט החם).

      Liked by 1 person

  2. hwparparim הגיב:

    תודה על הפוסט הזה והקישור שלו למדור 🙂
    מכל מה שפירטת אני מכירה את נעמי רייגן, שרק באמצע קריאת "ואל אישך תשוקתך" הבנתי שהוא בעצם מתורגם מאנגלית! זה היה מרתק אבל לא המשכתי לקרוא ספרים שלה מעבר לכך.
    קראתי ואהבתי הרבה ספרים של גרישם ודווקא את בית צבוע לא. רושמת לי.
    את בית קטן בערבה ראיתי בטלוויזיה בשנות העשרים שלי. בעלי ואני היינו מרותקים למסך כל שבוע כשהקרינו את זה (בערוץ הבודד שהיה אז).
    מתביישת שלא קראתי שום דבר של סמרסט מוהם….רושמת לפני גם.
    את סטיבן קינג אני לא מביאה את עצמי לקרוא (וגם כבר לא לצפות בסרטים או סדרות). מוגזם מדי.
    את השאר לא הכרתי בכלל.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      נעמי רייגן דרך אגב אכן כותבת באנגלית, אבל עלתה לפני המון שנים מארה״ב ומתגוררת בישראל. לגבי הספרים שלה – השלושה הראשונים היו באמת דומים אחד לשני עם מוטיב מסוים של התייחסות למוסד הנישואים החרדי והבעיות שבו (היה לה רומן שהבעל בו היה מתעלל, ואחר שבו האישה נאנסת ואז נכנסת להריון), אבל עם השנים באמת הספרים שלה הפכו להיות מגוונים יותר, גם אם הם עוסקים במהות הזהות היהודית חרדית.

      חשוב לי לציין שב״בית צבוע״ של גרישם אין שום עורכי דין או עיסוק במשפטים. אני מניחה שמה שאהבתי בו ממש כמו בסדרה של ״בית קטן בערבה״ הוא ההיבט ההיסטורי הפחות או יותר מדויק שלהם, אבל כזה שמובא מנקודת מבט אישית של ״איך אנשים חיו אז״.

      לגבי סטיבן קינג זה עניין של טעם, אבל אני יולה להגיד שאולי פעם הוא באמת נחשב כסופר הז׳אנר נחות – אבל כיום רואים בו ספר מוכשר מאוד (וגם מוערך מאוד) בתחומו.

      אהבתי

  3. arikbenedek הגיב:

    לפני הכל תודה על כך שהפנית אותי אל הרשומה המרתקת שלך. מעניין שכמו אמפירטי, לא ידעתי שביתק טן בערבה צמח מסדרת ספרים. אמנם לא צפיתי בדבקות, אבל אמי ע"ה אהבה מאוד. נעמי רייגן – שמעתי אך לא קראתי, לא יודע – העדפתי את בר יוסף האב עם הטרילוגיה הנהדרת שלו "עיר קסומה" על משפחה יהודית בצפת. גם אני לא שמעתי על הספר של גרישם שקראת, אבל אני, אישית, כבר לא ממש מסוגל לקרוא אותו יותר, ולו בשל התבניתיות של הסיפורים. לא תאמיני, אבל, המנון לליבוביץ היה ספר פולחן בחוגי המד"ב שהסתובבתי בהם בסוף המאה העשרים וראשית המאה ה- 21. שמו נאמר במעין "קדושה". אז לא קראתי עד היום. לא יודע למה. וסטיבן קינג – אהוב לבי ולב בני האהוב. הבן שלי קעקע על שכמותיו את משפט המחץ מהמגדל האפל – ראה את הפנים אביך, כמחווה לקינג אבל גם אליי. לאחרונה לא ממש יוצא לי לקרוא את קינג, כי אני בנסיגה לחומרים עיוניים ולא בדיוניים.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      הנקודה שלי עם הספר הספציפי שבחרתי של ג׳ון גרישם היא שהוא לא תבניתי כמו המותחנים המשפטיים שלו, אלא באמת סיפורי יותר.

      אני חיייבת להודות שאני מעולם לא התחברתי לסדרות של קינג כמו ״המגדל האפל״ אלא יותר לספרים שלו שעומדים בפני עצמם. דרך אגב, אתה מודע לכך שהוא כתב כמה ספרים תחת שם העט ריצ׳רד בכמן, שהיו כביכול אפלים ובוגרים יותר? בשלב מסוים זה התגלה, והספר ״החצי האפל״ נכתב כתגובה על זה – אבל בשלב מסוים קינג החליט לקחת רעיון אחד ולכתוב עליו ספר תחת שמו וספר תחת שם העט – וכך נוצרו הספרים Desparation ו The Regulators שמתבססים על אותו רעיון בסיסי ואותן דמויות אבל בעצם שונים.

      Liked by 1 person

      1. arikbenedek הגיב:

        לא ידעתי על כך, ולא קראתי כלום של בכמן. זה שונה ודומה לסיפור של הסופר הצרפתי אמיל אז'אר, שבעצם היה רומאן גארי. את 'עפיפונים' של גארי לימדתי מזמן מזמן בתיכון, את 'כל החיים לפניו' מלמדים היום כסרט, למרות שנבחנים עליו בבגרות.

        אהבתי

להגיב על motior לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s