הטיול בניו זילנד – חלק שני

את היום השלישי של הטיול התחלנו ב וואי או טאפו Wai-O-Tapu שהוא איזור גיאותרמי באי הצפוני של ניו זילנד שדומה בהרבה מובנים ליילוסטון (ואני מודה שהוא קצת מאכזב אחרי כמה ביקורים ביילוסטון). נתנו לנו להסתובב שם באופן חופשי כשהיינו צריכים לחזור לכניסה לאתר בשעה מסוימת לקראת הצהרים.

לאחר הפסקה קצרה לאכילה, המשכנו למסלול הבא שלנו – מפלי הוקה Huka Falls שבהם יש זרימה מרשימה של מים בצבע מיוחד כי מדובר על מי קרחונים. המפלים עצמם יפים, אבל המסלול לידם התארך – בהתחלה הלכנו ליד הנהר, שלאחריו הגענו לפארק – ובסוף הפארק נותרו לנו עוד שניים או שלושה ק״מ ללכת בעיירה שלידה נמצא האתר כדי להגיע למסעדה שבה יכולנו לאכול צהריים ואז ללכת לנקודת האיסוף. לצערי בגלל שלא אכלתי ארוחת צהריים כמו שצריך לפני המסלול, בשלב מסויים הרגשתי נפילת סוכר בדם, ואני חושבת שזה מאוד הדאיג את שאר המטיילים, במיוחד בנוסף לעובדה שבאופן טבעי הלכתי יותר לאט מהם. בסוף המסלול אחת המטיילות ממש חיפשה את המדריכים, וכנראה היא תפסה אותם כדי לשוחח עלי. אני מניחה את זה כי מאוחר יותר כשהצטרפנו אליהם שמעתי אותם משוחחים ומהקונטקסט של השיחה הבנתי שהם משוחחים עלי ואפילו מודאגים קצת.

זה הפך אותי למודאגת כי מאוד חששתי שיבקשו ממני לעזוב את הטיול בגלל בנושא הזה. זה לא קרה בסוף וסיימתי את הטיול, אבל היתה לי תחושה שהנושא עלה בפני הנהלת החברה. סיבה ל״פרנויה״ נבעה מזה שכפי שכתבתי בפוסט הראשון בסדרה שהכרתי את אחד המדריכים בחברה מראש. בנקודת הזמן שבה הצטרפתי לטיול הוא כבר היה מעין ״חבר הנהלה״ שהיה אחראי על תחום ההדרכה של המדריכים. בשלב מסוים בטיול אחת המדריכות שלנו מסרה לי ממנו דרישת שלום, ובשלב מאוחר יותר הוא גם הדריך אותנו – ובמהלך ההדרכה היה חשוב לו מידי פעם להסביר לי שהוא גילה שאני משתתפת בטיול כשהוא עבר על רשימת הנוסעים. מכיוון שמעולם לא שאלתי את עצמי או את הצוות איך הוא ידע שאני בטיול, כמות ורמת הפירוט של ההסברים הרגישה לי קצת ״חשודה״.

ביום שלאחר מכן הקבוצה היתה אמורה לטייל בטרק חד יומי בשם Tongariro Alpine Crossing שהמדריכים עודדו את שאר הקבוצה לעשות, חוץ ממני שכמובן הם חששו שלא אוכל לסיים אותה, במיוחד לא בזמן המצומצם במיוחד שניתן לנו לעשות את הטרק במסגרת הטיול. מדובר על טרק שיש בו עליה קשה לגובה די גבוה מעל פני הים ואז ירידה מדורגת יותר – ולמרות שיש סיפורים על בני שמונים ותשעים פלוס שעשו את הטרק, כנראה שצריך רמת כושר מסויימת לבצע אותו.

אני כבר מראש לא תכננתי לעשות אותו, אבל שאר חברי הקבוצה מאוד ציפו לו. לצערם הרב, מסתבר שבגלל תנאי מזג האוויר באותו היום המסלול היה סגור ולכן אף אחד לא עשה אותו, ובמקום זה רובנו נחנו או עשינו מסלולים קצרים שהיו קרובים לאתר הקמפינג שלנו, ובעצם היה מדובר על יום מנוחה (או יום משעמם).

ביום שלאחר מכן נסענו לעיר וולינגטון – שהיא עיר הבירה של ניו זילנד. מכיוון שזו העיר בה התגורר הבמאי פיטר ג׳קסון יש גם סיור מודרך בסטודיו לאפקטים מיוחדים שהוא הקים בעיר, אבל זה לא היה סיור רשמי מטעם החברה אלא כזה שאחת המטיילות מצאה, ואני ומטייל נוסף הצטרפנו אליה. בדיעבד הסיור היה קצת משעמם והיה לי חבל שלא ביליתי את היום במוזיאון או בגן הבוטני של העיר.

אחרי ארוחת צהרים התברר לנו שהמדריך הראשי טס לאי הדרומי כדי לאסוף את האוטובוס שליווה אותנו באי הדרומי, ואנחנו המטיילים הצטרפנו למדריכה הצעירה בנסיעה במעבורת לאי הדרומי ולעיר פיקטון. מדובר על שייט של בערך שלוש שעות, שאחריו הגענו לאכסניה שבה לנו בעיר בלילה.

בערב יצאנו יחד לפאב מקומי לארוחת ערב. ההורים של המדריכה הצעירה שתגוררו באיזור באו לבקר אותה והצטרפו אלינו לארוחה. השיחה לא היתה מעניינת ומצאתי תירוץ לעזוב מוקדם כדי ללכת לישון ולהנות משנת לילה טובה בחדר הפרטי שהזמנתי.

בבוקר שלאחר מכן היו לנו כמה שעות חופשיות. המדריכים המליצו לנו לעלות להר שבו רואים את הזריחה והמפרץ בצורה טובה, אבל אני מצאתי מסלול שנחשב ליחסית קל לחוף בשם Bob's Bay, שאכן היה כזה למרות שהיו בו כמה קטעים של עליות וירידות תלולות, והוא היה קצת רטוב וחלקלק מגשם שירד יום לפני כן.

המדריך הראשי אסף אותנו באוטובוס לקראת הצהרים, ואחרי שכולנו נאלצנו למהר לקנות אוכל בסופר המקומי לארוחת הצהרים, עובדה שהמדריכה הצעירה שכחה לספר לנו בבוקר.

במהלך היום פשוט נסענו לאורך החוף ועצרנו במקומות מעניינים, בין השאר כדי לצפות בכלבי ים ליד החוף. בשלב מסויים היה לנו גם מסלול הליכה שהעדפתי לא להצטרף אליו – ואז שמתי לב לעובדה שמלבד המסלול שאליו יכולתי לצאת לבד בבוקר, העדפתי לא ללכת והחלטתי שמעכשיו אני הולכת לבד במסלולים שאני בוחרת לעשות. אני חושבת שלארוך זמן זה מאוד עזר ״להרגיע״ את המדריכים כי מצד אחד תמיד חזרתי בזמן שלמה ובריאה, ומצד שני הם לא קיבלו עלי יותר דיווחים מדאיגים, אבל אני כן הרגשתי שזה פגע בי מבחינה חברתית בקבוצה.

בבוקר שלאחר מכן התעוררנו מוקדם כדי לנסוע לאחת הפעילויות הנוספות המבוקשות ביותר – שחיה עם דולפינים ידידותיים. התעוררנו מוקדם מאוד כדי לנסוע לנקודת היציאה שהיתה קצת רחוקה מאתר הקמפינג שלנו. שם גם הקדשנו המון זמן כדי להתלבש בבגדי צלילה יחסית מחממים כי המים קרים במיוחד, ואז עלינו לספינות.

אני מודה שאני לא הניתי מהחוויה. כמה שנים לפני כן, בטיול האחרון שלי לארה״ב, יצא לי להצטרף לצלילה חופשית שמאוד נהניתי ממנה ולכן לא ציפיתי לסבול כל כך מהשחיה הזו עם הדולפינים. יכול להיות שפה היה פשוט מדובר על מצב של צפיפות מאוד גדולה של השחיינים, מים קרים ולא נעימים במיוחד, או פשוט תחושה מסויימת של צער בעלי חיים על כך שהרבה אנשים מתגודדים סביב דולפין מסכן שהיה פשוט רק קצת סקרן לגבי הרעשים שהוא שמע במים.

התאחדנו עם שאר הקבוצה בקפיטריה שליד החוף, ומשם נסענו לעיר קרייסטצ׳רץ׳. מדובר על עיר שנפגעה באופן קשה בכמה רעידות אדמה, ותושבים רבים החליטו לעזוב אותה בגלל זה. רבים מאיתנו בילו את היום בהתרוצצויות חסרות שחר כי ההסברים שקיבלנו מהמדריכים על אתרים בעיר התבררו כלא מעודכנים ויצא שחיפשנו אתרים שכבר נסגרו.

ביום שלאחר מכן המשכנו לנהוג דרומה, ובדרך עצרנו ביער בשם Peel Forest לעשות בו כמה מסלולים קלילים.

בשעות אחה״צ ביקרנו באגם בשם טקאפו Lake Tepako שהוא אגם עם מים בצבע טורקיז שיש סביבו פריחה של תורמוסים בצבעים שונים. התורמוסים הם לא צמח מקומי בניו זילנד אלא צמח פולש שהובא אליה כנראה מבריטניה, ואפשר למצוא אותו (בעיקר את הזן הצהוב שלו) בהרבה נקודות בשני האיים.