הטיול בניו זילנד – חלק שלישי

ביום הבא של הטיול היה מסלול הליכה שמאוד ציפיתי לו בשם עמק הוקר Hooker Valley – שהוא מסלול קל להליכה. המסלול בעצם נמצא בבסיסו של ההר הכי גבוה בניו זילנד, הר קוק Mt. Cook. בגלל מגבלת זמן לא הספקתי להגיע לסופו, אבל הגעתי לנקודה שבה יכולתי לראות את ההר ולצלם אותו.

בבוקר שלאחר מכן ביקרנו בחוף שבו נמצאים סלעים עגולים בשם Moeraki Boulders שנחמד לצלם ולהצטלם לידם.

בהמשך היום, המשכנו לעיר בשם דונדיין Dunedain שהיא עיר אוניברסיטאית, שבמקרה יש בה את הרחוב שבעבר היה הרחוב הכי תלול בעולם – עד שרחוב בריטי (בווילס) תפס את מקומו בכמה שברירי זווית. שמו של הרחוב הוא רחוב בולדווין Baldwin Street ומסתבר שהמדריך שלנו לפחות לטענתו גר שם והראה לנו את הבית שהוא גר בו.

בשעןת אחה״צ אני וכמה נוסעות נוספות הצטרפנו לשייט שבו חיפשנו ציפורים בחוף. הציפורים הן בעל החיים הכי נפוץ בניו זילנד – בין השאר כי אין להן ציידים טבעיים באיים.

יום לאחר מכן ביקרנו ב Fiordland National Park – איזור מלא אגמים, נהרות, יער – וזבובי חול Sand flies. הם בעצם מעין יתושים קטנים ומעצבנים- אבל העקיצות שלהם מאוד מגדרות במשך המון שעות. אני גירדתי אותן ללא הפסקה ויצאתי עם לא מעט פצעים על הידיים, שהצלקות שלהם נעלמו רק אחרי לא מעט חודשים.

את הלילה בילינו במחנה בשם Gunns camp – שבערך חודש או חודשיים אחר כך הוצף בשטפון אחרי גשמים חזקים וכנראה נהרס.

היעד הבא שלנו היה מיצרי מילפורד Milford Sound. הנוף בדרך לשם היה ידוע כיפה מאוד, ולכן המדריך הראשי רצה לאפשר לאחד מהטיילים להנות ממנו מהמושב הקדמי במקום המדריכה הצעירה. הנהג פשוט לקח כמה גפרורים והדליק אחד מהם, ומי שהיה בוחר בגפרור השרוף בעצם זכה – ובשתי ההגרלות שהוא ערך (כי הוא אצה לאפשר לכמה שיותר אנשים להנות מהנוף) איכשהו תמיד המטיילת השניה שבחרה גפרור היא זו שבחרה בגפרור השרוף.

היתה מטיילת אחרת שמאוד התלהבה ורצתה לשבת מקדימה בצורה מאוד קולנית, ואני מודה שקצת חבל לי שלפחות בחלק השני של הנסיעה המדריך לא נתן לה לשבת לידו. אני מבחינתי בהתחלה חשבתי שזה יכול להיות מגניב ונוח יותר לצילומים, אבל במהלך היום דווקא הייתי מרוצה מהנוף שנשקף לנו מהחלונות הצדדיים שליד המושבים – ובנוסף כשישבתי לבדי לא הייתי צריכה לדאוג לסמול טוק מנומס עם המדריך אלא יכולתי פשוט להנות מהנוף בשקט.

במיצרים עצמם שטים בספינות שונות, כשאנחנו שטנו ביום מאוד גשום ובכך הפסדנו את האפשרות לראות את ההשתקפויות הידועות של ההרים במים. מצד שני, זכינו לראות לא מעט מפלים שירדו מההרים לעבר המיצרים – שזה גם נוף לא רע בכלל.

אחרי השיט, הורדנו שלוש נוסעות שהחליטו לבצע טרק של שלושה ימים בשם Routeburn Track שהוא אחד הטרקים הידועים של ניו זילנד. גם במקרה הזה מזג האוויר היה גרוע – הגשם התחיל ביום שבו הנשים יצאו לטרק, והסתיים כמה שעות אחרי שהן הגיעו ליעד שבו הן פגשו אותנו. הפעם הן יכלו לבצע את הטרק, אבל במקום טרק שבו נהנים מנוף – הוא הפך לטרק אתגרי בהתמודדות עם הגשם. אני מניחה שהן בחרו לצאת אליו כי הן ידעו שהסיכוי שלהן להגיע שוב לניו זילנד היה נמוך ולכן העדיפו לא לוותר גם אם התנאים לא אידאליים.

אחרי שהורדנו אותן עזרנו לקבוצה מאורגת אחרת שגילינו באיזור ההורדה שהאוטובוס שלה התקלקל – ומשם המשכנו לאתר הקמפינג שלנו. כשהגענו לשם גילינו שבגלל שהאתר עבר שיפוצים – היו בו לא מעט חדרים חדשים ״מהניילונים״, רובם פרטיים, במחיר מאוד זול. רובנו בחרנו בשמחה לישון בלילה בחדר פרטי – למרות שמשם המשכנו לעיר קווינסטאון Queenstown שבה ישנו באכסניה לשני לילות נוספים.

פה היה קטע מוזר קצת. המדריכים שלנו תמיד ישנו באוהלים, גם באתר הקמפינג הזה – למרות שבשלב מסוים הם גילו לנו שהחברהה משלמת להם על חדרים פרטיים. אני לא יודעת אם זה בגלל שהם רצו להיות דוגמא עבורנו שכיף לישון באוהל, או שהם רצו לחסוך כסף לעצמם או לחברה.

העיר קווימסטאון יושבת ליד אגם גדול בשם Lake Wakatipu והנוף סביבו הררי ויפה – אבל אין סביבה הרבה טבע לטייל בו. מה שכן יש בה אלו לא מעט פעילויות אתגריות שעניינו לא מעט מהמטיילים שחיפשו אתגרים, אבל פחות את אלו שאהבו טיולים בטבע.

אבל העיר ידועה לא רק בפעילות האתגרית שלה, אלא במסעדה שטוענת שהיא מסעדת ההמבורגרים הכי טובה בניו זילנד – ואולי אפילו בעולם (כי בניו יזלנד יש המבורגרים טובים מאוד). שם המסעדה הוא Fergburger ויש לרוב תור די אחור מחוץ אליה. מצד שני, המסעדה יודעת לתזמן את התור ויש מחוץ למסעדה שעון שמראה מה זמן ההמתנה כדי להזמין המבורגר. מה שכן, ברגע שההמבורגר הוזמן – לוקח יחסית מעט זמן לקבל אותו.

יש במסעדה מספר המבורגרים, כולל כזה שהוא כביכול אופייני לניו זילנד עם בייקון, חביתה, ופרוסה של סלק (ולעיתים פרוסה של אננס). ה״כביכול״ מגיע כי באוסטרליה מגישים המבורגר דומה – רק שטוענים שהוא המצאה אוסטרלית. יש בין המדינות תחרות ידידותית על מספר מאכלים שכל מדינה טוענת שהומצאו אצלה והאחרת גנבה, כולל הפבלובה.

במקרה של Fergburger יש אפשרות לפעמים להגיע כשהתור קצר יותר. ביום הראשון שלנו שם למשל ירד גשם והגעתי למסעדה כמה דקות אחרי שהוא הסתיים ובזמן קצת מוקדם מידי בשביל ארוחת הערב, והתור היה באורך של חמש דקות בערך. ביום האחרון שלנו בעיר הגעתי למסעדה קצת לפני 12 בצהרים, וכשראיתי שיש תור קצר מאוד החלטתי לעמוד, ואני חושבת שתוך בערך 12 – 13 דקות מרגע שהגעתי כבר הייתי בחוץ עם ההמבורגר, הצ׳יפס שהזמנתי, וגם עם ״רוטב עגבניות״ (השם המקומי לקטשופ).

או שאפשר לפנות למאפיה ליד שנמצאת כחלק מהרשת ולקנות משהו בשם Pie – מדובר על מאפים עטופים בבצק עלים שהמילוי שלהם הוא לרוב מלוח ולא מתוק, המילוי הקלאסי הוא בשר אבל יש גם אופציות צמחוניות ואפילו טבעוניות. הפאי הן ארוחות צהרים קלות לא רעות – וגם הן מאכל שיש מלחמה ידידותית עליו בין ניו זילנד ואוסטרליה.

בבוקר הראשון בעיר יצא לי לקחת סיור מאוד ארוך ויסודי לכל מיני אתרים שבהם צילמו בסביבות העיר את סרטי ״שר הטבעות״, ובנוסף עצרנו בדרך בכמה מקומות יפים אחרים שקשורים גם לסרטים אחרים שמצולמים מידי פעם בניו זילנד – וגם בכמה אתרים לא קשורים, כמו עיירת החוף הנחמדה Glenorchy שהיא אתר נופש לניו זילנדים. בעיני זה הסיור הטוב והאיכותי (והמהנה) ביותר שעשיתי שקשור לסרטים.

אחרי שחזרנו לעיר ואכלתי ארוחת צהרים, החלטתי לקחת על עצמי אתגר. הרי במהלך כל הטיול המדריך הראשי שלנו נראה מאוכזב מרמת ההליכה שלי – ולכן החלטתי להוכיח לו שאני מסוגלת לעלות על גבעה בשם Queenstown Hill שנמצאת ליד העיר ונחשבת לגבעה קלה יחסית לעומת כמה מסלולים אחרים, והמדריך זרק כמה הערות מאוד מכוונות על זה שהגבעה אכן מתאימה ״לכל רמות הכושר״.

רק שאת המסלול לא התחלנו בתחילת המסלול, אלא ממרכז העיר כי שהינו וטיילנו בה עצמאית בלי רכב. כדי להגיע לתחילת המסלול היינו צריכים לעלות בכמה רחובות שהיו תלולים מאוד. בהתחלה היה מדובר על רחוב עם עליה רצינית, אבל הצלחתי לשרוד אותו לא רע עם כמה הפסקות למנוחה. אחריו הגיע קטע רחוב שהיה מישורי וחשבתי שהנורא מכל מאחורי, רק כדי לעבור את הסיבוב ולראות עוד רחוב שאני צריכה לעבור שהיה תלול באותה מידה – רק ארוך יותר. אחריו היתה חורשה שהיו בה מדרגות, ואחריה הגענו סוף סוף לתחילת המסלול שאליו רוב המטיילים מגיעים בכלל עם רכב.

המסלול היה כולו בעליה שאיכשהו עברתי עם הרבה מאוד עצירות בדרך. אבל בשלב מסוים התחלתי להתעייף מרוב עליות וחשבתי להתייאש, אבל הרצון להוכיח למדריך שהנה אני מתאמצת גרם לי איכשהו לגרור רגליים לעוד כמה מטרים, ובאמת תוך פחות מחמש דקות הגעתי לנקודת התצפית של ההר. היתה אפשרות לעלות עוד קצת לראש ההר, אבל וויתרתי.

הירידה היתה קלה משמעותית ונראתה ממש קצרה, כשבדרך פגשתי לא מעט אנשים ששאלו אותי האם הסוף כבר קרוב ושווה את זה, כך שכנראה לא רק לי היה קצת קשה.

באותו ערב נפגשנו כולנו לארוחת ערב במסעדת פיצות, וכשסיפרתי למדריך שהגעתי לנקודת התצפית הוא פשוט ענה ״מגניב״ והציע לי כמה מסלולים לבוקר הבא, וזהו. איכשהו כנראה ציפיתי למילה טובה על ההישג, אבל בדיעבד הבנתי שמבחינתו זה היה ברור מאליו שאוכל להגיע לנקודת התצפית אם רק אני אאמין בעצמי. מה שהיה לו יותר חשוב זה לשוחח איתי ועם שאר הקבוצה לגבי העובדה שהיה זוג מטיילים בריטיים שהצטרפו אלינו לטיול למשך כמה ימים, ועד כמה חשוב לו שנקבל אותם יפה (למרות שלא ברור לי למה הוא חשב שזה יהיה אחרת), כנראה כי מניסיונו קשה למטיילים חדשים להשתלב בקבוצה שכבר מגובשת.

בבוקר לאחר מכן עליתי על גבעה אחרת, אבל הפעם עליתי וירדתי ממנה ברכבל. בשעות הצהרים המאוחרות עזבנו את העיר, ואחרי אחה״צ של נהיגה, הגענו לאתר קמפינג מאוד יפה ליד אגם. בבוקר לאחר מכן יצא לי לפגוש בו ישראלית שטיילה לבד – מה שהיה נחמד ומרענן, בין השאר כי היה נחמד לשוחח סוף סוף עם מישהי קצת בעברית.

אבל זה יצר מצב שהיה קצת לא נעים: כמה ימים לפני כן יצא לי לשוחח עם המדריך הבכיר שלנו, ומסתבר שהוא גר בישראל לכמה חודשים כמה שנים לפני כן. וכמראה בתקופה הזו הוא גם קלט קצת עברית, וראיתי שהוא מידי פעם מסתכל לכיוון שלי ושל המטיילת הישראלית השניה, במיוחד כששוחחנו קצת על הטיול שלנו, ושאלתי את עצמי עד כמה הוא מבין את מה שאנחנו מדברות עליו.

מעבר לזה, בבוקר הזה המדריכים ניסו ״לפנק״ אותנו בכך שהם נתנו לנו לישון עד שעה מאוחרת – אבל מצד שני היתה באותו בוקר זריחה ממש יפה מעל האגם שהיה חבל לי כצלמת לפספס…

היום שלאחר מכן היה כנראה מיועד במיוחד כדי לנסוע הלאה לכיוון יעדים יותר מעניינים בצפון האי הדרומי, אבל כדי לתת לנו אפשרות לטייל קצת ולמתוח קצת רגליים – עצרנו בכמה מקומות קטנים למסלולים קצרים. ברוב היעדים הצלחתי לעמוד בקצב של הקבוצה, לא פעם בגלל שהייתי מהראשונים שנכנסו למסלול ומיהרתי לחזור לאוטובוס מוקדם. אבל היה מסלול אחד שכלל עליה תלולה שבו פשוט לא הצלחתי לעמוד בקצב. נוצר מצב שבו כולם המתינו לי למעלה, הצטלמנו יחד, ואז התחלנו לרדת יחד.

אחד המטיילים החליט ללכת איתי כדי לראות אם אני צריכה עזרה, מה שגרם לזה שהמדריך הצטרף אלינו כמה שנראה לי בלית ברירה. בסוף המסלול כשכולנו הגענו לאוטובוס כמה מטיילים אחרים ניגשו אלי ואמרו לי ״כל הכבוד״ על כך שסיימתי אותו, ואחת מהן אפילו ציינה שבסופו של דבר גם עמדתי בזמן שהמדריכים קבעו לנו להגיע חזרה לאוטובוס.

ביום לאחר מכן היה צפוי לנו יום מאוד מעניין. בתחילת היום ביקרנו באגם בשם Lake Matheson שידוע בהשתקפויות שלו. בנוסף לזה – בגלל מיקומה הדרומי מאוד של ניו זילנד, יש בה כמה קרחונים (במובן של הקרח שיורד מההרים, לא גוש קרח כמו זה שפגע בטיטאניק). אלו מאיתנו שהיו מעוניינים בכך יכלו להזמין טיול במסוק שיביא אותם לקרחון ואז לטייל עליו – ואלו מאיתנו שבחרו לא לטייל כך יכולנו ללכת במסלול שיוביל אותנו כמעט עד תחילת הקרחון בהר.

אבל במקום שני המקומות היפים האלו – זכינו לחוויה ניו זילנדית אחרת: גשם. ניו זילנד מאוד ירוקה – ולא סתם – היא מאוד גשומה. לא מדובר על גשם חזק (לרוב), אלא על גשם קל אך טורדני שלא מפסיק במשך שעות. והגשם הזה התחיל לרדת ביום הזה – כך שלא רק שלא היו השתקפויות באגם, אבל לא רק שהסיור במסוק בוטל בגלל תנאי מזג האוויר, אלא הדרך לקרחון היתה חסומה בגלל שהמסלול חצה כמה נחלים שלרוב היו קטנים – אבל בגלל הגשם גדלו והפכו להיות מסוכנים מידי לחציה, ולכן המסלול נסגר.

המדריכים שלנו היו קצת לחוצים מזה – גם כי הם היו צריכים להעסיק אותנו, וגם כי הם מאוד רצו שנצא מרוצים מהטיול – כי שירות לקוחות טוב הוא משהו שחשוב בניו זילנד, במיוחד לחברות קטנות כמו החברה שבה טיילנו שתלויות מאוד בהמלצות שלנו כמטיילים.

מעבר להפרעה לטיול עצמו – המדריכים מאוד חששו מהיכולת שלנו לישון באוהלים במזג אוויר כזה, ולכן מצאו פתרון: ליד אתר הקמפינג שלנו היה מבנה בית ספר ישן אך משופץ שהפך בעצם למעין אכסניה שבה יכולנו לשכור מיטה תמורת סכום סימלי. אני אישית העדפתי לוותר למרות מזג האוויר. אמנם אני אישית פחות אוהבת לישון במיטות קומותיים או שלוש קומות, אבל עדיין זכרתי את ״דרמת הנחירות״ שקרתה בערך שבוע וחצי או שבועיים לפני כן. אני חושבת שרוב הנשים שכחו ממנה או פשוט העדיפו להתעלם ממנה כדי שלא אשן בחוץ במזג אוויר גרוע וניסו לשכנע אותי להצטרף אליהן, אבל ויתרתי על ה״כבוד״.

למזלי ולמזלו של הזוג הבריטי שגם הוא העדיף לישון בחוץ – הגשם הפסיק קצת לפני שהגענו לאתר הקמפינג, ומזג האוויר התחיל להתבהר בזמן שהכנו ארוחת ערב בבניין בית הפר – וזכינו להhנות מהלגונה שליד אתר הקמפינג בערב ובבוקר שאחריו.

4 תגובות

  1. motior הגיב:

    הנופים מדהימים
    אהבתי את השלט עם הכיוונים באתר הקמפינג

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      השלט בהחלט מאפיין את חוש ההומור הניו זילנדי.

      והנופים אכן מדהימים – אבל שים לב שבמכה תמונות, בעיקר סביב האגמים – ישנם תורמוסים צהובים שהם כמובן מין פולש לאיזור ששוחחנו עליו ברשומה הקודמת שלי, ואפשר לראות עד כמה הוא הפך להיות נפוץ בניו זילנד.

      אהבתי

להגיב על adiad לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s