הטיול בניו זילנד – חלק רביעי

הבוקר התחיל בהוקר מאוד בהיר, אבל כשהגענו לעיר Hokitika הגשם כבר התחיל לטפטף, והוא רק הלך והתחזק במהלך הביקור שלנו ובמהלך היום. למזלנו לפחות בעיר עצמה בילינו לרוב בפנים – כי זו נקודה מאוד טובה לקנות בה מזכרות שונות מניו זילנד. יש בה לא מעט חנויות של אבן הירקן Jade, או מוצרים מצמר כבשים ופרוות פוסומים, ואפילו יש בעיר מנפחי זכוכית שמייצרים לא מעט מוצרים לקישוט שהם יודעים איך לארוז טוב לפני נסיעה (ואני יכולה להעיד שהם הגיעו בשלום לישראל גם בצ׳ימידן שעבר המון טלטלות).

חשוב לי לכתוב פה משהו על הפוסומים – ומדוע הפרווה שלהם הפכה להיות מוצר מאוד פופולרי בניו זילנד. מדובר על יה שמקורה באוסטרליה, שהובאה לניו זילנד למטרות כלכליות כמקור לסחר בפרווה – אבל התברר שהם הרסניים ביותר לסביבה של ניו זילנד, החל מחיסול סדרתי של צמחים מסויימים, וכלה בפגיעה באוכלוסיית בעלי החיים המקומית בכך שהפוסומים מחסלים להם את האוכל וגם לא פעם צדים אותם.

לכן הממשל בניו זילנד ובמיוחד המשרד להגנת הסביבה בה מעודדים באנשים לפגוע בחיה הכביכול חמודה הזו. זה הגיע לרמה שבה עודדו אנשים לדרוס פוסומים שחצו את הכבישים והממשלה היתה משלמת על כל גופה של פוסום מת. כיום המנהג הזה הופסק, אבל השנאה לפוסומים כל כך מושרשת אצל הניו זילנדים שרבים ממשיכים לדרוס אותם – ובכל חנות שבה יש מוצרי צמר תתקלו במוצרים שמכילים את הפרווה שלהם. בנוסף ראיתי גם מוצרים אחרים מבוססים על הפרווה של הפוסומים כמו כאטיסי ברכה או צעצועים לבעלי חיים כמו חתולים או כלבים, ואפילו אוכל חתולים שמבוסס על בשר פוסום.

צחוק הגורל הוא שבאוסטרליה שממנה הגיעו הפוסומים ישנם כמה זנים של פוסום שנחשבים למינים בסכנת הכחדה (למרות שאני לא יודעת אם מדובר על מינים שנמצאים בניו זילנד).

אני חושבת שהיינו אמורים במהלך היום גם ללכת לאורך החוף, אבל זה בוטל בגלל תנאי מזג האוויר – אבל כן היה חשוב למדריכים שלנו להביא אותנו למסלול ב Punakaiki Pancake Rocks – איזור גיאולוגי מרתק שבו יש מצוקים מרשימים שבנוים משכבות דקות של סלע. אי אפשר לראות את זה בתמונות, אבל הגשם היה מאוד שוטף בשלב זה.

המדריכים היו כנראה מודאגים מהתחזית, ולכן התבקשנו באותו הלילה לשכור חדרים – ולצערנו היו זמינים רק חדרים משותפים גדולים. למזלנו היה במתחם מטבח מקורה גדול שבו יכולנו להכין ארוחת ערב – ואז גם ארוחת בוקר מפנקת של פנקייקים.

לפי התוכנית של הטיול היינו אמורים לעצור בכמה מקומות להליכות קצרות בבוקר, אבל לא עצרנו בהם בגלל מזג האוויר. זה לא נבע רק מחוסר הנוחות שלנו כמטיילים, אלא גם מהצורך של המדריך לנהוג לא מעט באותו יום בתנאים פחות נוחים, וכנראה גם לאורך יותר שעות.

מעבר ללחץ שהיה כרוך בזה – היה עוד מרכיב שגרם ללחץ למדריכים שלנו: במקרה ביום הזה עברנו באיזור הכללי של המשרד הראשי של החברה (שנמצא בעיר בשם נלסון), והם ידעו שלבעלים של החברה יש נטיה לקבוע להפגש עם המדריכים בסבבים השונים באיזור הזה כדי לעשות ביקורת של האוטובוס דווקא ביום הזה. המדריכים עצמם היו קצת בלחץ, מן הסתם כי אחרי בערך שבועיים של נסיעה באותו האוטובוס – הנהג והמדריכה די הרגישו בבית במושבים שלהם והם היו מבולגנים והם די נדרשו לסדר אותם לפני נקודת המפגש.

הביקורת אכן קרתה, ואני מודה שהיא הרגישה לי קצת מוזר – בשלב זה כבר הייתי רגילה לעובדה שהניו זילנדים מאוד נחמדים וידידותיים, והמנהל בעצם לא נראה ידידותי במיוחד או אפילו התייחס אלינו התיירים, אלא נראה כאילו הוא מבקר (ואפילו בצורה מחמירה) את המדריכים.

העצירה הזו התארכה קצת בגללו, אבל בשלב זה מזג האוויר התחיל להתבהר שוב – ובערב כשהגענו ליעד הבא שלנו כבר היה בהיר לחלוטין, ומזג האוויר נשאר כזה (לפחות עבורנו) לשאר הטיול. כמה ימים אחרי שחזרנו לאי הצפוני כן היו באי הדרומי כמה סופות גשמים שגרמו נזקים, כולל מצב שבו כמה גשרים נפגעו בגלל זרימת מים חזקה בנהרות שהם חצו, כך שבדיעבד היה לנו מזל מאוד גדול מבחינת מזג האוויר כי לכל היותר סבלנו קצת חוסר נוחות ליומיים שלושה ותו לא.

היעד הבא שלנו היה אמור להיות גולת הכותרת של הטיול: פארק לאומי בשם אבל טסמן Abel Tasman שקרוי על שם מגלה הארצות ההולנדי שגילה את ניו זילנד. הפארק נמצא בקצה הצפוני של האי הדרומי, ובעצם מדובר על 50 וקצת ק״מ של חוף שעובר לידם מסלול. יש את אלו שהולכים את כולו בביקור אחד או כמה ביקורים, אבל רבים פשוט עושים מקטעים ממנו. וכמובן שבניו זילנד כמו בניו זילנד – יש גם פעילויות אתגריות שונות כמו צניחה חופשית, אבל רבות מהן קשורות יהותר לעובדה שאנחנו ליד הים וכללות שיט בקאנו או בסירת מפרש.

אנחנו הגענו למקום בשעות אחה״צ המאוחרות ביום הראשון, נשארנו בפארק עוד יומיים מלאים – ואז ביום הרביעי יצאנו מהמקום בשעות הבוקר. במהלך שלושת הלילות הבאים היינו באתר קמפינג בשם Old Mcdonalds Farm שזה משחק מילים על שם של שיר ילדים באנגלית. היתרון של האתר הוא שהוא נמצא ממש קרוב לכניסה הראשית של הפארק ולכן יכולנו להגיע לפארק יחסית בקלות. ובערב הראשון רבים מאיתנו ניגשנו לכניסה כדי ללכת קצת ברגל ולמתוח את הרגליים.

אחד היתרונות הגדולים של הקרבה של האתר לניסה היתה הגישה הנוחה לחוף כדי לצלם משם את הזריחה. אני צילמתי את הזריחות בשלושת הבקרים שלנו במקום, אבל אני חושבת שהיתה רק עוד מטיילת אחת שאכן הצטרפה אלי בבוקר האחרון כדי לצפות בזריחה, וגם זה היה כדי שהוא תוכל לרכוב קצת על האופניים שהיא שכרה:

השהות שלנו בפארק היתה אמורה לאפשר לנו לטייל בצורה חופשית לאורך המסלול, אבל גם למי שמעוניין בכך להשתתף בפעילויות אתגריות שונות. מן הסתם אי אפשר לכסות 50 פלוס ק״מ של מסלול ביומיים, אז מי שהיה מעוניין להגיע לנקודה רחוקה מהכניסה במסלול או לחזור ממנה (או שניהם) יכול היה להזמין מראש ״מונית מים״ Water taxi לזמן מסוים ומנקודה מסויימת. כדי לעמוד בתהחיבות הזו, אבים העדיפו להזמין את המונית בהלוך כדי שהיא תוריד אותם בנקודה הכי רחוקה של המסלול שבו הם היו מעוניינים, ואז הם חזרו לכיוון היציאה בכוחות עצמם ובקצב שמתאים להם.

אני לא חשבתי להזמין מונית כזו אז ביום המלא הראשון הלכתי לכיוון כמה חופים יפים שהיו קרובים לכניסה ואז חזרתי חזרה לאתר הקמפינג כשנמאס לי והייתי קצת עייפה. למען האמת חזרתי מוקדם ממה שציפיתי, ובדיעבד אני מצטערת שלא ניצלתי את הזמן יותר טוב כדי אולי לשבת ולהנות קצת יותר מהחופים עצמם.

חלק מזה יהה כמובן העובדה שלרוב טיול לניו זילנד הוא טיול של פעם בחיים, אבל חלק מהעניין נבע דווקא מהיחס של המדריכים, ובמיוחד המדריך הבכיר יותר.

חשוב לזכור שהמדריכים עובדים בעבודה שהיא מאוד אינטנסיבית למשך ימים ארוכים (וגם בלילות יש עליהם אחריות) במשך ארבעה שבועות, עם די מעט ״חופש״ בין טיולים, והביקור הזה בפארק הוא בדיוק סוף המסלול עבורם (נפרדנו מהם ביום שבו עזבנו את הפארק). אני חושבת שאחת הסיבות לחופש היחסי שלנו בביקור בפארק וגם בביקור בקווינסטאון כמה ימים לפני כן נועד בין השאר כדי לתת למדריכים את האפשרות לנוח קצת מהפעילות היומיומית האינטנסיבית מול המטיילים (למרות שיש להם כמובן אחריות לעזור לנו לטייל ולוודא שכולנו בסדר ולעזור לנו במקרה הצורך).

התחושה שלי בימים האלו וספציפית ביום שחזרתי מוקדם היתה שהמדריך הבכיר רצה את הזמן הזה בשביל קצת פרטיות וכדי לנוח באתר הקמפינג, ושהנוכחות שלי הפריעה קצת לתכניות האלו שלו.

ביום השני המלא שלנו בפארק, החלטתי ללכת על שילוב של כמה פעילויות נוספות. את היום התחלתי בשייט בקיאקים, אחריו היה לי מסלול הליכה קצר – שבסופו הגעתי לחוף שבו אספו אותי לשייט בספינת מפרש.

השייט בקיאקים ובסירת המפרש בעצם היו רק חלק ממסלול מלא של הפעילויות האלו. התחלתי את היום כחלק מקבוצה ששטה בקיאקים, והייתי שותפה לסירה של המדריך – והקבוצה הורידה אותי בחוף שממנו התחיל מסלול ההליכה שלי לכיוון נקודת האיסוף של סירת המפרש, משם הם המשיכו לחוף אחר שבו הם אכלו ארוחת צהרים, ומשם המשיכו בשייט עד שעות אחה״צ. בדיעבד אני מצטערת שלא נשארתי עם הקבוצה לשאר היום, כי מאוד נהניתי מהפעילות והמדריך שלנו היה מאוד טוב.

מצד שני, הצטרפתי לספינת המפרש אחרי שהמטיילים כבר טיילו בה כל הבוקר, וממה שהבנתי הם עצרו בכמה נקודות מעניינות במהלך הזמן הזה. אבל כשאני הצטרפתי לשייט כנראה שהם היו בשלב שהם רצו לנוח, המדריך פשוט השיט אותנו בין נקודות שונות, ועיקר הפעילות היתה בעיקר סמול טוק על פוליטיקה בריטית שלא היה לי מספיק ידע או עניין להשתלב בה.

ההליכה גם היתה חוויה מעניינת. היא כללה עליה שנראתה לי קצרה יחסית (ויותר פשוטה ממה שחשבתי שהיא תהיה) – ואז הרבה מאוד ירידה, אבל הירידה הרגישה לי ארוכה משמעותית מהעליה. מבחינתי זה כמובן היה כיף כי הליכה בירידה היא קלה ונוחה יותר מאשר בעליה, בל עברתי על פני לא מעט אנשים שהתקשו בעליה. אחת מהן אפילו אמרה לי שהיא אולי קצת מצטערת שהיא הצטרפה למסלול הזה, ושמחתי להרגיע אותה שראש הגבעה קרוב.

אחרי המתנה מסויימת בחוף שניצלתי לאכילת ארוחת צהרים, פגשתי את הספינה ואת המטיילים שהיו בה, ונהנינו משייט של כמה שעות.

באותו ערב הלכנו יחד לארוחת ערב במסעדת המבורגרים, והצטרף אלינו המנהל של המדריכים – אותו מדריך שהכרתי כמה שנים לפני כן בטיול לארה״ב. הוא הצטרף גם כמי שאחראי על המדריכים וכדי לבחון אותם (בצורה ידידותית והרבה ממה שעשה מנהל החברה כמה ימים לפני כן), אבל גם היה חשוב לו להכיר אותנו כי הוא היה אמור להדריך את רובנו יומיים אחר כך באי הצפוני.

בבוקר לאחר מכן היינו צריכים לארגן את האוהלים אחרי שלושה ימים שבהם לא פירקנו אותם, משהו שלקח לי קצת יותר זמן ממה שציפיתי וכמעט פספסתי את ארוחת הבוקר. היום נועד בעיקר להביא אותנו למעבורת שתחזיר אותנו לאי הצפוני. בדרך לשם עצרנו בעיר נלסון – ששם בעיקר המליצו לנו לעלות על גבעה מקומית כדי לתצפת על האיזור.

משם המשכנו לנחל שכביכול אפשר היה לשחות בו, אבל לא ממש ורובנו פשוט בילינו את הזמן בלהסתובב ולצלם, וכמה שתו קפה.

עצירה האחרונה שלנו באותו היום היה בכרם שבו מייצרים גם יין לטעימות יין שהיו נחמדות, אבל אני חושבת שגם אלו מאיתנו בקבוצה שהיו חובבי יין לא קנו משהו (למרות שהבטיחו לנו שהיין ייארז בצורה בטוחה לטיסות).

בסוף הביקור שלנו בנלסון הצטרף אלינו המדריך הצעיר שליווה אותנו לשאר הטיול, והמדריכה הצעירה הקודמת עזבה אותנו אחרי הביקור בכרם וחנות היין כי אמא שלה אספה אותה משם. היתה לנו פרידה זריזה ממנה ובעצם ניצלנו את ההזדמנות כדי לתת לה ולמדריך הראשי את כרטיסי הברכה שהכנו להם ואת הטיפ שאספנו להם.

המדריך הבכיר ליווה אותנו עד שהגענו שוב לעיר פיקטון שממנה יצאה המעבורת לכיוון האי הצפוני, והוא נאם נאום קצר ואז נפרד אישית מכל אחד מאיתנו. בנוסף, נפרדנו מזוג המטיילים שהצטרף אלינו בקווינסטאון שבוע לפני כן.

מי מאיתנו המטיילים שעדיין המשיך בטיול הסתובבנו קצת בעיר כדי לאכול ארוחת ערב (ובמקרה שלי לראות כמה מהנקודות שהיינו בהן בביקור הקודם שלנו בעיר), ואז עלינו עם המדריך הצעיר החדש למעבורת שלקחה אותנו לאי הצפוני. הגענו יחסית מאוחר, והלכנו ברגל למלון שבו שהינו ללילה.

אני מודה שלמרות שהטיול הסתיים רק שבוע לאחר מכן ועדיין ביקרנו בלא מעט מקומות יפים, אני חושבת שהתחושה הזו של הפרידה מהמדריכים ומהמטיילים רמזה לרובנו שזו ההתחלה של הסוף. אני חושבת שהשינויים התכופים בהרכב הקבוצה בימים הקרובים גם השפיעה על האווירה: בבוקר לאחר מכן הצטרפה אלינו מטיילת חדשה, ויומיים אחר כך עזבו אותנו כמה מטיילים שהתחילו את הטיול שלהם כמה ימים לפני רובנו והצטרפו כמה מטיילים חדשים שזו היתה תחילת הטיול שלהם.