הטיול בניו זילנד – חלק חמישי (ואחרון)

בבוקר הראשון שלנו בחזרה לאי הצפוני, שהינו בעיר וולינגטון. חיפשתי מקום נחמד לאכול בו ארוחת בוקר, אבל לא ממש מצאתי כזה, והסתפקתי בתה קר ועוגה שמצאתי בחנות פתוחה (בדיעבד גיליתי מסעדה פתוחה אבל היא נפתחה בשעה שבה כבר הייתי צריכה לחזור למלון כדי לצאת לדרך). למזלי מצאתי בשלב מסויים שוק שקניתי בו כמה מזכרות, ובין השאר היה בו דוכן של דאמפליג סיני וקניתי כמה כאלו שהיו מאוד טעימים.

את שאר היום בילינו בעיקר בנסיעה ועצירה בכמה נקודות לקניית אוכל. בערב הגענו לחוף מאוד יפה – אבל יכולתי להגיע אליו מאוד מאוחר כי הייתי עסוקה בבישול ארוחת הערב.

ביום לאחר מכן ביקרנו במערה שיש בה זן מיוחד של תולעים זוהרות. אני לצערי לא הקשבתי עד הסוף להוראות של המדריכים, ולא הבנתי שהם מארגנים לא רק סיור במערה באבובים אלא גם כניסה רגלית למערה – כך שלצערי לא נרשמתי לסיור. למזלי יצא לנו לראות קצת תולעים כאלו בטבע כמה ימים לפני כן, אבל אני מודה שקצת חבל לי שפיספסתי את המערה כי יש שם ריכוז מאוד גדול שלהן.

אני ועוד שתי נשים שבחרנו לא ללכת למערה יצאנו להליכה באיזור, שהיתה הליכה בטבע דרך שדות שהיו כנראה שדות פרטיים. היו בשדות המון גדרות שיכולנו כאנשים לעבור לא בשערים אלא בעזרת מדרגות מיוחדות שהיו בשני צדדי הגדר. השבילים לא תמיד היו מוגדרים וברורים כמו שצריך ובשלב מסוים חששתי שהלכתי לאיבוד, עד שפגשתי את שתי הנשים האחרות.

משם מיהרנו לנסוע לאוקלנד – ששם כמה אנשים עזבו את הקבוצה בסוף הטיול שלהם, ובמיוחד לידיה מספרד שהזמינה טיסה לאותו הערב וכמובן היה לה חשוב להגיע לשדה התעופה בזמן. כל שאר הקבוצה ירדה באותה נקודה מהאוטובוס והלכנו יחד לאכסניה. הבעיה היתה שהמדריך קבע את הקצב שהיה מאוד מהיר, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שכולנו הסתובבנו עם צ׳ימידנים על הגב או מזוודות, ובעובדה שרוב המסלול היה בעליה. ואז כהגענו איכשהו בשלום לאכסניה ונרשמנו – כולם התחילו לעלות לחדרים במדרגות, עם כל הציוד על הגב.

בערב יצאנו בתור קבוצה קטנה ומצומצמת לארוחת ערב. אחרי שהגענו למסעדה שאחת המטיילות אהבה לפני שיצאנו לטיול אבל היא התבררה כעמוסה במיוחד, הגענו למקום בשם Elliot Stables – בעצם מדובר על מתחם שיש בו לא מעט מסעדות שונות שאיזורי הישיבה שלהן משותפים, כך שכולנו יכולנו לבחור לאכול מה שבא לנו ועדיין להנות מארוחת ערב משותפת וחברית.

בבוקר לאחר מכן אני הלכתי לשם שוב כדי לאכול ארוחת בוקר, במסעדה שכנראה נועדה בעיקר לעובדי המשרד באיזור (בכל זאת היה מדובר על מרכז העיר אוקלנד) כי היהו שם עיתונים מפוזרים על השלוחן, ואני מודה שהיה קצת מסקרן לקרוא חדשות ניו זילנדיות.

נפגשנו שוב במקום המפגש וההורדה הקבוע של האוטובוס, כשהפעם הצטרפו אלינו כמה נוסעים חדשים שהתחילו את הטיול שלהם בנסיעה צפונה מאוקלנד. אני ואחד מהם הקדמנו יחסית, אז לקחתי אותו לבית הקפה שכבר הכרתי מהאיסוף הקודם שלנו בנקודה הזו, התחלנו לשוחח ולהכיר אחד את השני – ועם הזמן הצטרפו אלינו עוד רבים מהמטיילים עד שהגיע הזמן לצאת לדרך.

כפי שכבר כתבתי, הדינמיקה הקבוצתית השתנתה מאוד בכל שינוי בקבוצה – לא רק בגלל עזיבה של מטיילים אלא לא פעם גם בגלל הצטרפות של מטיילים חדשים. אני מודה שהיו כמה מצטרפים חדשים שהיה לי מאוד כיף לשוחח איתם, ובימים הבאים יצא לי מידי פעם לחשוב על כמה היה לי כיף אם הייתי רק יכולה להמשיך ולטייל איתם.

את היום בילינו בעיקר בנסיעה, כשבדרך עצרנו בחוף בשם Uretiti Beach. מסתבר שבנוסף לשם הקצת משעשע באנגלית, יש איזורים בחוף שבהם מסתובבים נודיסטים, אבל אנחנו לא נתקלו בהם. רבים נכנסו למים, אבל חלקנו העדפנו להשאר על החוף ולצלם בו.

היעד הבא שלנו היה איזור שנקרא Bay of Islands – מדובר על האיזור הצפוני ביותר של האי הצפוני של ניו זילנד, שמזג האוויר ידוע כנוח יחסית. באיזור יש פשוט מפרץ עם הרבה איים, ובו נחתם הסכם השלום בין המאורים לבין האדם הלבן, ולכן יש בו לא מעט אתרים מאורים מסורתיים.

ביום הראשון שלנו שם עשינו מסלול שהתחיל ממפלים בשם Haruru falls, ומשם המשיך ביער המקומי לבערך 5 ק״מ. המסלול היה נעים ונחמד, והיה מקטע מאוד מעניין שבו היה מטע של עצי מנגרוב Mangrove – אבל רוב המסלול היה ביער די סטנדרטי ורגיל של יער ניו זילנדי טיפוסי. אמנם מדובר על יער מאוד יפה שאנחנו לא רגילים אליו בישראל, אבל אחרי בערך חודש בניו זילנד הוא כבר הפך להיות די סטנדרטי עבורנו ולכן הוא היה משעמם.

ביער עצמו כן היו קופסאות עץ שונות שנועדו לתפוס בעלי חיים קטנים. לניו זילנד הובאו עם השנים הרבה בעלי חיים (בעיקר יונקים) מאירופה ואסיה (כפי שהסברתי גם ברשומה הקודמת) – שפגעו בציפורים המקומיות עד רמה של כמעט הכחדה. לכן יש ניסיונות לתפוס את בעלי החיים האלו ולהפטר מהם, אבל לא פעם צריך להסביר לציירים ואפילו קצת לתושבים למה תופסים ומחסלים את בעלי החיים החמודים האלו.

במהלך אחד הלילות שלנו באתר הקמפינג הזה, היתה התפרצות של הר געש באי הצפוני של ניו זילנד שבה נהרגו כמה תיירים. אנחנו שמענו את החדשות דרך המדריכים שלנו ויצא לנו לשוחחח על זה בארוחת הערב, אבל רובנו התחלנו גם לקבל הודעות ווטסאפ ובאמצעים אחרים ממכרים שידעו שאנחנו בניו זילנד. לצערי חלק מהאנשים שהיו מודאגים לגבי לא חשבו על הבדלי השעות וההודעות נשלחו באמצע הלילה, ובערך בשתיים בלילה כבר נמאס היה לי לקבל הודעות מחברים וקולגות מודאגים והתחלתי לענות קצת בעצבים להודעות.

ביום לאחר מכן הייתי אמורה להצטרף לטיול קיאקים, אבל לא היו בו מספיק משתתפים, ולכן המדריך הצעיר יותר הציע לי לטייל בעיר בשם Russell שנמצאת על אחד האיים הקרובים והיתה בעבר עיר הבירה של ניו זילנד.

החלק הראשון של הסיור שלי היה מוזר – גיליתי שיש סיור מודרך באי ברכב אז קפצתי על ההזדמנות, אבל אז גיליתי שאני הייתי הנוסעת היחידה בסיור… הוא היה מרתק וההסברים של המדריכה היו מעולים, ואני מקווה שהסיורים האלו ימשיכו כשהתיירות תחזור לניו זילנד.

משם המשכתי לטיול רגלי בעיירה ובעיקר בחוף הצמוד אליה, ואז המשכתי לארוחת צהריים.

אז חזרתי למחנה, ישנתי שנ״צ חביב, והתעוררתי בדיוק כששאר הקבוצה התחילה להתקבץ במחנה והתחלנו להתארגן לארוחת הערב.

באותו הערב היה חשוב למדריך שהכרתי לערוך איתי שיחה קצרה. אני חושבת שהרקע לשיחה נבע מכך שלידיה, אחת המטיילות שסיימה את הטיול יומיים לפני כן, כתבה ביקורות לא ממש טובות על החברה בגלל כמה נקודות שהיא לא היתה מרוצה מהן, ואני חושבת שהמדריך (והחברה מאחוריו) קצת חששו שאולי גם אני אכתוב ביקורת לא מחמיאה בגלל הקשיים שהיו לי בתחילת הטיול.

הוא התחיל את השיחה שכמדריך ותיק הוא יודע שלא פעם אנשים מגיעים לטיולים מסיבות שונות. רבים באמת מגיעים עבור הקטע האתגרי והקטע החברתי של הטיול, אבל הוא התרשם שאני למשל אוהבת לטייל כדי לצלם (מה שנכון), ושלפעמים מדריכים חדשים יותר (ברמז עבה לצוות הראשון שהיה לנו שהיו חדשים בתחום) מתקשים להבין שיש סוגים שונים של אנשים שמגיעים לטיול ולכן אולי קצת יותר קשה להם להבין את אותם מטיילים שלא מחפשים את הריגושים. אמרתי לו שאני מבינה ומסכימה, ושבסה״כ היה לי מאוד כיף בטיול, והבטחתי לכתוב ביקורת טובה על החברה.

ביום לאחר מכן התחלנו לנסוע חזרה לכיוון אוקלנד. עצרנו במקום שנקרא Opononi שבו יש דיונות חול שאפשר לגלוש עליהן כמו גולשים על שלג. אלו מאיתנו שלא רצו להצטרף הסתובבו קצת על החוף.

בתמונות תראו עץ עם פרחים האדומים שמכונה New Zealand Christmas Tree כי הוא פורח לקראת חג המולד (שמתרחש בעונת הקיץ בניו זילנד).

בהמשך הדרך עצנו גם באתר שבו נמצא על בשם ״מלך היער״ – עץ מסוג Kauri שגדל כבר כמה אלפי שנים והוא מן הסתם מאוד גבוה. לצערנו יש כיום מחלה שפוגעת בעצים האלו, ולכן הינו צריכים לעבור טיהור של הנעליים שלנו בכניסה והיציאה מהמסלול שהוביל אל העץ.

משם המשכנו לאתר הקמפינג האחרון לטיול (לפחות עבור חלק ניכר מהקבוצה) – חוף ליד עיירה בשם Orewa. בזמן ארוחת הערב ניצלנו את ההזדמנות ואני ושאר המטיילים הותיקים יותר שסיימו את הטיול באוקלנד בבןקר לאחר מכן כדי לתת למדריכים כרטיסי ברכה וטיפ שאספנו עבורם.

בבוקר האחרון של הטיול התעוררתי מוקדם כדי לצלם את הזריחה בחוףֿ, ובשלב מסוים הצטרפו אלי לא מעט מהמטיילים האחרים והיה די נחמד.

ארוחת הבוקר שלנו באותו יום היתה מוקדמת ודי מזורזת כי מיהרנו להגיע לאוקלנד – הפעם לאלו מאיתנו שירדו מהאוטובוס לא היתה טיסה דחופה, אבל הסיור כן היה צריך להגיע בזמן כדי להוריד אותנו (כולל מזוודות), לערוך טקס פרידה קטן – ואז לקבל נוסעים חדשים, ולערוך את כל זה בלי יותר מידי בלגנים ועדיף בלי יותר מידי חפיפה.

די ציפינו לפקקים בדרך, אבל איכשהו אחת הנוסעות גילתה שיש מסלול מיוחד לאוטובוסים בכביש המהיר לאוקלנד כך שהגענו לעיר מוקדם משמעותית מהצפוי. מבחינתי זה היה קצת מהר מידי – בעיקר בגלל שציפיתי לזמן הנסיעה כדי שאוכל לטעון את הסמארטפון שלי, והנסיעה הקצרה לא ממש הספיקה לזה.

אבל זה כן נתן לנו אפשרות לפרידה ארוכה, במיוחד לאלו מאיתנו שטיילנו יחד בחודש או כמעט חודש האחרון (היתה מטיילת שהצטרפה אלינו רק בוולינגטון בערך שלושה או ארבעה ימים אחרי תחילת הטיול וגם ירדה שם כמה ימים אחר כך, אבל בעצם היתה איתנו במשך רוב הטיול). אני מודה שבשלב מסוים אפילו היו לי קצת דמעות בעיניים.

ואז פשוט נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו, כשברקע כבר ראינו מקצה העין את המטיילים החדשים מתחילים להגיע לכיוון האוטובוס ולהתחיל את הטיול שלהם.