מה אני נהנית לקרוא – ואיך אני מתעדכנת בזה?

זהו הנושא השבועי במדור ״השרביט החם״.

פעם, כשהייתי ילדה, היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, וכמה רשתות בודדות ברדיו. כולם צפו בחדשות הערב, והיו מקשיבים לרדיו שבו פעם השעה היו חדשות לכמה דקות. היו גם עיתונים שהיו תמיד בתשלום.

אבל אז נפתח הערוץ השני בטלוויזיה, שדי מהר אחריו הגיעו גם הכבלים -וממש מהר אחריהם הגיע גם האינטרנט שבו אפשר היה גם לקרוא חדשות. ולא רק לקרוא אותן – אלא גם לדון בהן בפורומים שונים באתרים שונים.

כיום יש תחרות מסוימת בין מהדורת החדשות, אנשים כבר לא ממש מקשיבים לחדשות ברדיו – אבל רבים מקבלים אותן דרך האינטרנט בצורה כזו או אחרת.

למען האמת, שמתי לב בתקופה האחרונה שלא פעם שמעתי על חדשות חשובות דרך פייסבוק. אלו יכולות להיות חדשות כמו אדם מפורסם כזה או אחר שהלך לעולמו (כשרבים התחילו לכתוב על כמה הוא חסר להם), או על סערה מתקרבת (ואז אנשים מפרסמים בדיחות קרש על איך הם בונים את תיבת נוח), או על המצב הבטחוני (ואז אנשים מפרסמים הודעות תמיכה במדיניות של ישראל, או הודעות נגד הכיבוש).

במצב כזה אני חושבת שהכי קל לי לצרוך חדשות דרך האינטרנט. קודם כל, לא פעם אני בעבודה ואין לי אפשרות לראות טלוויזיה. אבל גם כשיש לי את האפשרות – איכשהו השידורים הטלוויזיונים מעצבנים אותי כי הם ״נמרחים״. בהתחלה (נניח ברבע שעה עד חצי השעה הראשונה) החדשות מעניינות, אבל בשלב מסויים יש תחושה שהמגישים ״טוחנים״ שוב ושוב ושוב את הפרטים הידועים, וכשנכנס פרט חדש גם מהר מאוד גם הוא נהפך ל״טחון״. הייתי מעדיפה שבמקום לפתוח אולפן חדשות למשך שעות, הערוצים היו פותחים אותו לזמן מוגבל וממשיכים עם השידורים הרגילים ומעדכנים רק כשיש מה לעדכן.

החדשות באינטרנט כתובות בצורה יותר ממוקדת ומסוכמות בצורה טובה – ואפשר בקלות להתנתק מהאתר כשאני לא רוצה להחשף יותר לחדשות.

אני אתן לכם דוגמא: בזמנו כשהאנס בני סלע ברח הכלא – במהלך השבוע הראשון אחרי הבריחה הייתי חשופה רק לחדשות דרך האינטרנט. בשלב זה פשוט יאתי שאני חוזרת הביתה בשעה סבירה ונועלת את הדלת כשאני יוצאת ונכנסת מהדירה ששכרתי – אבל החיים המשיכו כרגיל.

ואז הייתי אצל ההורים שלי לסופ״ש ושמעתי כתבה קשקשנית עליו בחדשות – ומרוב ההפחדות שהיו בכתבה ביליתי את השבוע השני של הבריחה שלו כשאני משקשקת מפחד וסובלת מחרדות.

אני חושבת שמאז אני מעדיפה לקרוא את החדשות שלי דרך האינטרנט.

אני גם מעדיפה חדשות ״אמיתיות״ ולא למשל רכילות – בין השאר כי אני כבר בגיל שבו אני לא ממש מכירה את סוג הכוכבים שמככבים במדורי הרכילות. אני זוכרת שכילדה צחתי על אבא שלי שהיה צוחק על הכוכבים שאהבתי שהופיעו במדורי הרכילות – ומסתבר שכיום אני מצטרפת להומור שלו וגם אני מידי פעם חוטאת בהומור בהשראת טורי הרכילות. רק שאני יכולה לכתוב את הבדיחות הגרועות שלי בפייסבוק בכל פעם שעולה לי בפיד עוד כתבת רכילות ״עסיסית״ על עוד סלב שאני לא מכירה.

8 תגובות

  1. hwparparim הגיב:

    תודה על הפוסט הזה 🙂
    הרבה ממה שכתבת כאן מהדהד לי גם.
    הצפייה בחדשות בשעה שמונה (או תשע, זה השתנה במהלך השנים) בערוץ הבודד בטלוויזיה, ההאזנה לחדשות פעם בשעה ברדיו.
    אגב ברכב אני עדיין שומעת חדשות ברדיו.
    את לגמרי צודקת לגבי המיקוד והצמצום באינטרנט לעומת הקשקשת וה"מריחה" במהדורות האינסופיות בטלוויזיה. וגם לגבי זה שאיכשהו מצליחים להתעדכן במה שקורה גם בדרכים אחרות, דרך תגובות של אנשים אחרים.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני מודה שקצת לא ברור לי למה יש אולפן חדשות שלא מפסיק לשדר – אני מניחה שזה אולי מושך רייטינכ, אבל אני לא בטוחה שזה תורם להתמודדות עם המצב או למורל הלאוימי.

      אהבתי

  2. motior הגיב:

    מאוד מסכים אתך לגבי העדיפות של החדשות באינטרנט על הטלוויזיה, אם גי נדיר שאני שומע על חדשות מהפייסבוק

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      ייתכן שרבים מבני הדור שלנו ואפילו הצעירים יותר כבר מעדיפים את החדשות דרך האינטרנט, ואולי רק מבוגרים יותר שרגילים לקבל אותן מהטלוויזיה ורדיו עדיין צורכים כך חדשות בצורה משמעותית?

      ואני אשמח לקרוא את הרשומה שלך בנושא אם בא לך כמובן לכתוב 🙂

      Liked by 1 person

  3. arikbenedek הגיב:

    הוריי היו מחוברים לחדשות קשות. הם שייכים לדור הטרום-בומר'ס, ולכן כל הגישה אל חדשות כבידור או כראויות להכיל בידור לא היתה אצלם.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני חושבת שהחיים היו אז באופן כללי ״קשים״ יותר מהרבה בחינות (כלכלית, בטחונית, וכו׳) ולכן תרבות הפנאי היתה פפשוטה יותר, והיה פחות ״ערבוב״ בין ה״עולם האמיתי״ ל״תרבות הפנאי״.

      Liked by 1 person

      1. arikbenedek הגיב:

        יכול להיות, אני לא בטוח. נכון שהפרנסה היתה קשה. אבל הלכו לקולנוע, בהחלט. קראו ספרם, בהחלט. הקשיבו למוזיקה ברדיו ונפגשו עם חברים. הכירו זמרים חשובים, לדעתם, אבל לא חשבו שהחיים של הזמרים מענינים כלכך. העולם הזה, היה "תועבה" שקראו במסדרונות אפלים. בגיל התיכון שלי התחילו להתפרסם עתוני בידור מובהקים ממש, חלקם חלק מעיתונות שפנתה לנוער, לא לילדים.

        Liked by 1 person

      2. adiad הגיב:

        ההגדרה של ״זבל״ או ״סוגה עילית״ הם מאוד תלויי תקופה. מוצארט למשל הוא מוזיקה רקלאסית עבורנו, אבל בדורו הוא היה מקביל לכוכבי רוק של היום והשמועות מספרות שהוא היה בעל חוש הומור וולדגרי למדי:
        https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5069129,00.html

        או למשל הספרים של האחיות אוסטן כמו ״אנקת גבהים״ שנחשבים כיום כקלסיקה נחשבו בדורן ל״רומנים למשרתות״ שמקבילים ל״ספרות לנשים״ של היום במובן המעליב של המילה.

        אהבתי

התגובות סגורות.