באיזו שפה שוחחנו בבית?

השבוע בשרביט החם התבקשנו לכתוב על אילו שפות דיברו אצלנו בבית, ועד כמה נשמרה תרבות המקור של השפות בבית.

שני ההורים שלי הם ילידי הארץ, ושניהם דוברי עברית (למרות שיש סיכוי שאבא שלי שכגדל במשפחה דתית אולי מבין קצת יידיש).

אצלנו נושא השפה במשפחה עלה מזווית אחרת. כילדה, כשהייתי בערך בת 5.5, עברנו לקצת פחות משנה לקנדה. כשהגענו לשם, לא ידעתי מילה אנגלית – אבל למדתי מהר מאוד ברגע שהלכתי לגן (למרות שאני זוכרת שהיום הראשון שלי שם היה קשה). למען האמת ידעתי לקרוא ולכתוב קצת באנגלית עוד לפני שידעתי בכלל את הא׳ ב׳ בעברית – אבל משום מה כשחזרנו לארץ, ההורים שלי לא ממש טרחו לשמר את האנגלית שלי – וכשהתחלנו בבית הספר ללמוד אנגלית בכיתה ד׳, לכל היותר זכרתי מילה או שתיים (אם בכלל).

אבל אז קרה עוד פיתול בעלילה: אחרי כיתה ה׳ – עברנו לארה״ב. המעבר היה במקור אמור להיות לשנה אבל התארך בסופו של דבר לשנתיים. אני אמנם ידעתי קצת אנגלית, אבל לא ממש הרבה ובמבטא ישראלי לא משהו.

במעבר הזה לצפון אמריקה היתה גם בעיה נוספת: התגוררנו אז במעונות שהיו מיועדים למשפחות של האוניברטה שבה אבא שלי למד, אני לא זוכרת אם היינו חייבים או שזה היה רק עניין של עלות. ובאישור של המעונות בתי הספר הציבוריים לא היו ברמה גבוהה מבחינת אוכלוסיה – או לפחות זה מה שההורים שלי חששו ממנו. הם חששו בעיקר מבית הספר שבו אני הייתי אמורה ללמוד, שהיה חטיבת הביניים המקומית. הם מאוד חששו שבגלל שרמת האנגלית שלי היתה מאוד נמוכה – אהיה בכיתה עם תלמידים מאוכלוסיות קשות.

אין לי מושג עד כמה זה היה נכון, או שאלו היו דעות קדומות של ההורים שלי שנבעו חלקית מגזענות וחלקית מחוסר ידע על איך עובדת מערכת החינוך האמריקנית. אבל זה הוביל לכך שבמשך השבועות הראשונים שלנו בארה״ב בתקופה שלפני פתיחת שנת הלימודים – עברנו בין בתי ספר פרטיים שונים, כאלו שהיו בתי ספר יהודיים ובית ספר אחד שזכור לי כ״ישראלי״ בשם ״כנרת״.

אלו היו בתי ספר יפים ומרשימים מאוד – אני זוכרת בעיקר בניינים יפים ומדשאות ענקיות. אבל לצערי בגלל שעברנו לארה״ב על מלגה שהתבררה כצנועה יותר ממה שההורים שלי ציפו שהיא תהיה (לאור יוקר המחיה בניו יורק), לא היה להורים שלי כסף לשלוח אפילו רק אותי לבית ספר פרטי כזה בשכר לימוד מלא. במצב כזה הם תרגמו את התעודות שלי ושל אחותי וניסו בכל הכוח לשכנע את מנהלי בתי הספר השונים לתת לנו מלגה (לפחות חלקית) כדי שנוכל ללמוד בבית הספר.

לצערי זה לא עבד, אבל אחרי ביקור או שניים כאלו אמא שלי הצליחה לשלוף איזשהו ספר לימוד ישן והתחילה ללמד אותי אנגלית. בדיעבד אני חושדת שייתכן מאוד שמה שהפריע לא פעם לבתי הספר היתה הרמה הנמוכה של האנגלית שלי, והם כנראה ציפו לרמה גבוהה יותר ממי שכביכול למדה את השפה שנתיים בבית הספר.

בסופו של דבר, בית הספר היחידי ששמח לקבל אותנו לשעריו עם מלגה היה סניף ״בית יעקב״ המקומי. חשוב לציין שאיתי בכיתה אמנם למדו שתי בנות של רבנים – אבל אני ועוד 4 – 5 התלמידות האחרות היינו חילוניות. אני מניחה שהן היו באותה סיטואציה כמוני – הן באו ממשפחות שרצו לתת להן חינוך טוב יותר מזה שהן יכלו לקבל בבית הספר הציבורי ואולי גם קצת ידע על יהדות, אבל לא יכלו להרשות לעצמן לשלוח את הבנות לבתי ספר פרטיים יקרים יותר.

מעבר לכך, היו בבית הספר לא פעם אירועים ״חילוניים״ למדי – למשל היינו מקבלות מידי פעם קטלוגים לקניה של ספרים באנגלית שהיו מיועדים למתבגרות ״רגילות״ (במקביל לקלטות עם עיבודים יהודיים שהתבססו על מוזיקה אמריקנית פופולרית). היינו גם הולכים לחוגים בספריה המקומית שהיתה במרחק הליכה מבית הספר, כשבקביל אלינו למדו בחוגים גם בנים מבתי ספר ציבוריים בסביבה שכנראה היו לא יהודים.

כנראה שבגלל זה אני זוכרת את הלימודים בבית הספר כחוויה חמה ומעניינת, ורק בדיעבד כמבוגרת הבנתי שהיו גם ניסיונות להחזיר אותנו בתשובה. אני למזל זוכרת שכילדה הייתי מאוד מאוכזבת שבית הספר ארגן סופ״ש שבו היינו אמורות לשוהת אצל משפחות יהודיות בשכונה אחרת – כילדה ראיתי בזה חוויה שהיתה מקבילה לטיול שנתי, ורק כמבוגרת אני מבינה עד כמה זה בעצם נועד לחשוף אותנו לשבת במשפחה חרדית כדי לנסות להחזיר אותנו בתשובה.

כזחרנו לארץ, לפחות אני הפעם הייתי זו ששימרה לעצמה את רמת האנגלית שלה. אמנם כבר אין לי את המבטא האמריקני שהיה לי אז, אבל בהחלט אפשר לראות שיש לי בטחון עצמי בכל מה שקשור לשפה כשאני מדברת.

ואולי במובן מסוים אני זו ששולטת בשפה יותר טוב מכל שאר המשפחה.