איך הפכתי משונאת טיולים למטיילת סדרתית

אני אתחיל את הפוסט בווידוי: בתור ילדה שנאתי טיולים שנתיים.

טוב, אולי פחות בתור ילדה, אלא יותר בתור נערה. בתור ילדה קטנה בכיתות הנמוכות דווקא הייתי בסדר עם טיולים בכלל וטיולים שנתיים בפרט. אהבתי את העובדה שלא היינו צריכים ללמוד כרגיל, ואני אפילו זוכרת שבכיתה ה׳ ממש התרגשתי כשהטיול השנתי שלנו נבחר להיות טיול של יומיים רצופים שביניהם בילינו את הלילה באכסניית נוער (ועוד יותר התלהבתי כשגיליתי שאני ועוד כמה בנות נהיה בחדר שבו לא יישנו איתנו אף מורה או אמא מלווה).

את שני הטיולים השנתיים הבאים פיספסתי כי גרנו בארה״ב, אבל החל מכיתה ח׳ הטיולים השנתיים זכורים לי כסיוט מתמשך. תמיד הייתי איטית יחסית, התקשיתי בקטעים הקשים של המסלול, ובגלל זה בעצם אף פעם לא זכיתי לנוח – כולם נחו בזמן שהם חיכו שאני אגיע, ואז היו לי לכל היותר שתי דקות לשבת כדי ללגום קצת מים ואז היינו צריכים להמשיך ללכת עוד ועוד ועוד. אף אחד לא חשב שאם קשה לי אז אולי אני זו שזקוקה למנוחה יותר מכולם.

המצב החמיר כשלמדתי לתיכון. עברתי לבי״ס אחר, שבו נפלתי על כיתה שבה חלק גדול מהתלמידים היו בחוגי סיירות שבהם הם נהנו לצאת לשטח עם מינימום ציוד כדי לעשות את המסלולים הכי קשים שאפשר – וכל מדריך טיולים בטיול השנתי שלנו היה מתלהב מהעובדה שיש לו כאלו בני נוער ״רציניים״ בקבוצה שהוא היה לוקח אותנו למסלולים הכי מאתגרים וקשים שאפשר היה לקחת אותנו אליהם במסגרת הטיול, ואני נאלצתי להמשיך ולסבול עוד יותר מההתלהבות הזו.

יש לי תחושה שהמורות ושאר הצוות ראו בטיולים האלו מעין חוויה שתיתן לי תחושה של הישג על כך ש״הצלחתי״ לסיים את המסלולים (למרות ״לשרוד״ אולי תהיה מילה יותר מתאימה), אבל אני בעיקר זוכרת הרבה מאוד סבל, תסכול, ולילות ללא שינה מרוב חששות בשבוע שלפני כל טיול שנתי כזה. אני אפילו זוכרת את הערב שבו חזרנו מהטיול השנתי של כיתה י״ב כשהמתנתי ליד בית הספר שאמא שלי תבוא לאסוף אותי, והייתי מאושרת שלעולם לא אצטרך שוב לצאת לטיול שנתי.

הנזק המצטבר של החוויה השלילית הזו הוא שכנראה לא תראו בבלוג הזה טיולים בישראל. לא פעם במהלך השנים כשאנשים שמעו שאני אוהבת לטייל בעולם ולצלם הם מיד המליצו לי על חוג סיור או קבוצת מטיילים שהם עצמם משתתפים בהם, אבל תמיד התחמקתי. משהו בטיולים בארץ תמיד נשמע לי לא מושך, גם אם באופן תיאורטי ברור לי שהנופים שלנו פה בארץ לא נופלים מאלו של חו״ל.

אבל לא כל זכרונות הילדות שלי מטיולים היו גרועים. כשלמדתי בכיתות ו׳ וז׳ (כשהייתי בת 11.5 – 13.5) גרנו בארה״ב בשביל לימודי הפוסט דוקטורט של אבא שלי. אמנם מלגת המחיה של אבא שלי היתה נמוכה למדי והיינו צריכים לתקצב הרבה מאוד דברים, אבל כחלק מהתכנון הזה היו כמה טיולים באיזורים שבסביבות העיר ניו יורק. זכורים לי טיולים לבוסטון, לוושינגטון הבירה וסביבותיה, למפלי הניאגרה, ולאטלנטיק סיטי. בתור ילדה זכרתי הרבה טיולים כאלו, אבל בדיעבד אני לא חושבת שמדובר היה על יותר משניים שלושה טיולים בשנה, כלומר חמישה או שישה טיולים רציניים. הטיולים שלנו כללו בעיקר ביקורים בערים ובאתרים גדולים, ולא משהו יותר מידי אתגרי או בטבע.

אני זוכרת שתמיד התרגשתי לפני יציאה לכל טיול כזה, למרות שאני מניחה שלאורך זמן – החוויה של לנסוע במכונית משפחתית במשך לא מעט שעות עם שלושה ילדים צווחנים לא תמיד היתה חוויה נעימה במיוחד – לא למבוגרים ולא לילדים.

אבל יש לי (וסביר להניח שגם לשאר המשפחה שלי) המון זכרונות מהטיולים האלו. למשל על המלצר הגרוע במסעדה של המלון כשנסענו לפלורידה לדיסני וורלד שאיפה שלא ישבנו במסעדה – איכשהו תמיד נפלנו עליו. או על הפעם ההיא שאבא שלי התחיל להשתעל ולא הפסיק כשהוא לקח ביס באיזה מאכל במסעדה סינית בוושינגטון שהתברר כחריף. או על הפנטזיה של אבא שלי ללכת בטיולים שלנו מידי פעם למסעדות בופה, לשלם על צלחת אחת – ואז שכל המשפחה תאכל ממנה. אנחנו הילדים התנגדנו כי כל אחד מאיתנו שנא מאכל שונה, ולא רצינו שהאוכל האסור ייגע במשהו אחר שאולי כן נרצה לאכול – אבל יש לי תחושה שאמא שלי די שמחה על זה שהתוכנית הזו של אבא לא תצא לפועל כי לא היה לה נעים מהקמצנות הזו בלי שהיא תצטרך להעיר לו על זה (גם אם זה אמר שהיינו צריכים ללכת למזללת המבורגרים במקום).

בשנים לאחר מכן לא ממש יצא לי לטוס לחו״ל. אחי ואחותי כן זכו לצאת לחו״ל עם ההורים שלי. בהתחלה היה מדובר על טיולי בת מצוןה ובר מצווה (ראוי לציין שטיול בת המצווה שלי היה טיול משפחתי לדיסני וורלד) – אבל גם ״סתם״ טיולים לחו״ל. יצא לי לשוחח על זה עם אמא שלי לפני כמה שנים, והיא הסבירה את ההבדל בכך שזה נבע מכך שכשאני הייתי נערה מצבם הכלכלי של ההורים שלי לא אפשר טיולים לחו״ל כפי שהיה עם אחותי ובעיקר עם אחי שצעיר ממני באופן משמעותי.

זה גם לא היה משמעותי כי בערך 5 שנים אחרי שחזרנו לארץ כבר סיימתי תיכון והפכתי למבוגרת מספיק כדי לעבוד ולהרוויח כסף לטיסה משלי. אבל כילידת ינואר התגייסתי ארבעה שבועות אחרי הבגרות האחרונה שלי, ולקראת סוף השירות הצבאי שלי כבר נרשמתי לאוניברסיטה, ובחודשים המאוד ספורים שהיו לי בין השחרור מהצבא לתחילת הלימודים (ובקיצים בין שנות הלימוד) העדפתי לעבוד כדי להרוויח כסף לקראת שכר הלימוד והמחייה בזמן התואר.

למזלי – מיד אחרי התואר התחלתי לעבוד בהיי טק חברה שבה היו המון נסיעות. תוך בערך 5 חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד בה – נשלחתי לגור שלושה חודשים בוושינגטון. במהלך השבוע הייתי צריכה לעבוד, אבל בסופי שבוע יצא לי לטייל לא מעט בעיר.

אני גם זוכרת כמה מוזר היה לטוס – בין השאר כי זו היתה הפעם הראשונה שבה טסתי עצמאית בלי שההורים שלי ״מנהלים״ את העניינים, וגם כי לא ממש זכרתי לאן הולכים או מה עושים בשדה התעופה.

כמובן שמהר מאוד למדתי להתנהל עצמאית, במיוחד כשאחרי החזרה מוושינגטון היו לי כמה נסיעות לספרד – ואז עשיתי רילוקיישן לאטלנטה לכמה שנים.

בהתחלה טיילתי בעיקר באיזור אטלנטה עם הקולגות שלי. אני בתור רווקה בלי ילדים יכולתי לעשות רילוקיישן באופן די מיידי, אבל רבים מהקולגות האחרים היו הורים לילדים, ולכן הם לא יכלו לעבור ממדינה למדינה באמצע שנת הלימודים. במצב הזה – אנשים היו מגיעים לאתר לכמה שבועות בל משפחה וילדים, והיה להם זמן ורצון לטייל באיזור.

במקביל – בדיוק התחילו לצאת לשוק המצלמות הדיגיטליות הראשונות, ולמרות שאני לרוב לא מתרגשת מגאדג׳טים – התלהבתי, וכך התחיל תחביב הצילום שלי, כשבהתחלה היו לי הרבה דברים לצלם ליד הבית.

למזלי מה חודשים אחרי שהמשפחות כולן עברו והתחילו לטייל כמשפחות, פגשתי כמה צעירות ישראליות בגילי ובמצבי המשפחתי. שתיים מהן שנסעו לבקר את המשפחה בארץ לפסח, והן תננו לחזור דרך קנדה – והציעו לי שנפגש בטורונטו לביקור קצר.

במהלך הביקור הזה גילינו שאנחנו לא ממש מסתדרות טוב בטיולים ארוכים כאלו, אבל זה לפחות נתן לי את המוטיבציה והבטחון לטייל עצמאית. בהתחלה אלו היו נסיעות לערים גדולות בארה״ב ובקנדה – כשהפעם כרווקה בלי ילדים ועוד עם משכורת ראויה יותר מזו של אבא שלי, יכולתי להרשות לעצמי לטוס למקומות רחוקים יותר, כולל לחוף המערבי של ארה״ב.

ואז בעצתה של אחת מהמכרות שלי – יצאתי לטיול בפארקים הלאומיים בדרום מערב ארה״ב. בהתחלה מאוד חששתי שהטיולים יהיו דומים לטיולים השנתיים – אבל התברר שהנהגים / מדריכים היו לרוב מורידים אותנו במיקום כה או אחר, מאפשרים לנו לטייל לבד בקצב שלנו, משהו שמאוד התאים לי כי זה אפשר לי לבחור מסלולים שהתאימו לי וללכת לטייל קצב שמתאים לי.

הטיול הזה פתח בפני הרבה אפשרויות טיול – שעליהן התחלתם לקרוא בבלוג וכנראה עוד תמשיכו.

5 תגובות

  1. empiarti הגיב:

    התמונות שלך החזירו אותי למקומות אהובים בהם טיילתי, גם בבגרותי וגם בילדותי עם הורי כשגרנו כמה שנים בארה"ב. כיף גדול. כמוך גם אני לא הייתי בכושר הליכה טוב בטיולים של החטיבה והתיכון, ולמרות זאת הייתי בתנועת נוער (בהתחלה השומר הצעיר ואחר כך הצופים) וטיילתי גם איתם ואפילו הייתי פעילה מאד בגדנ"ע ויצאתי לקורסים של גדנ"ע בחופשות הקיץ….נראה לי שאהבתי את כל המסביב ואיכשהו סבלתי את (וסבלתי מ…) ההליכות הקשות. זוכרת בצבא בקורס קצינות איך המ"מית (לא זוכרת את הכינוי המדויק של התפקיד) שלי קלטה את הקושי שלי ושמה אותי חניכה תורנית במסע בהרי ירושלים. דווקא צלחתי את זה בשלום.
    שמחה שלמדת לאהוב לטייל ושמחה שאת משתפת את קוראי הבלוג שלך בסיפורים ובצילומים המרהיבים.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      תודה רבה על המחמאות, ואני שמחה שעוררתי זכרונות טובים!

      Liked by 1 person

  2. motior הגיב:

    יופי של תמונות ויופי שאת אוהבת לטייל ולצלם…
    אני דווקא אהבתי גם טיולי בית ספר ואוהב לטייל באופן כללי, אבל רוב הטיולים שאנחנו (המשפחה) עושים הם בדרגת קושי נמוכה

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני חושבת שמה שחשוב בטיולים משפחתיים זו ההנאה המשותפת ופחות האתגר (אלא אם כולם נהנים דווקא מהאתגר).

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s