מי מהווה השראה עבורי?

בחודש ינואר וורדפרס שולחים רעיון לכתיבה של רשומה בבלוג, והיום התבקשנו לכתוב על מי מהווה השראה עבורנו.

באלימפיאדת בייג׳ינג בשנת 2008 רבים היו צמדים למסכים הטלוויזיה לצפות במופע הדרמטי בבריכה: השחיין בן ה 23 מייקל פלפס החליט לשבור את השיא בן ה 36 שנים של השחיין מארק ספיץ ולזכות בשמונה מדליות זהב (בשמונה אירועים שונים) באולימפיאדה אחת.

הדרמה הזו הסתירה שיא אחר שהתרחש בבריכה: שחיינית אמריקנית בת 41 בשם דארה טור זכתה בשלוש מדליות כסף, כולל אחת במשחה ל 50 מטר חתירה כשהיא נגעה בקיר מאית שניה אחרי השחיינית שזכתה במדליית הזהב.

וכל זה תור אמא בת 41, בספורט שבו בגיל 25 פחות או יותר רוב השחיינים באותה תקופה כבר פרשו כי הם היו ״זקנים״ מידי מכדי לשחות מהר כפי שהם שחו בשיא הקריירה שלהם.

ובאמת דארה לא תכננה לשחות מעבר לגיל 25. כילידת 1967, היא היתה בת 17 באולימפיאדה הראשונה שבה היא השתתפה, אולימפיאדת לוס אנג׳לס ב 1984. היא זכתה במדליית זהב על חלקה בשחיה במוקדמות של המירוץ הקבוצתי של 4X100.

היא המשיכה לשחות כחלק מקובת המכללה שלה – והשתתפה גם באוליפמיאדת סיאול ב 1988 כשהיא בת 21. בשלב זה היא כבר היתה שחיינת בולטת עם כמה שיאים עולמיים על שמה – אבל לא ממש הצליחה להתברג במיקום ראוי במירותים אישיים, וזכתה רק במדליית כסף אחת ומדליית ארד אחת במירוצים קבוצתיים.

חלק משמעותי מהבעיה היתה שהמאמן שלה במסגרת המכללה דרש מהשחיינים שלו להיות מאוד רזים – והיא פיתחה הפרעת אכילה (בולימיה). היא אמנם ניסתה לאכול כמו שצריך לפני האולימפיאדה, אבל זה לא הספיק.

שנה לאחר מכן היא סיימה את הלימודים והתחילה לעבוד כמתלמדת ברשת טלוויזיה גדולה, אבל בערך שנתיים לפני אולימפיאדת ברצלונה היא החליטה לתת לעצמה עוד צ׳אנס – והתחילה שוב להתאמן עם מאמן שאילץ אותה להבטיח שהיא כבר לא סובלת מבולימיה. אבל היא שוב זכתה רק במדליית זהב במשחה שליחים – וחשבה שהפעם היא פרשה לתמיד בגיל 25.

ובאמת היא לא השתתפה באולימפיאדת אטלנטה ב 1996 (והיא אפילו לא צפתה בתחרויות השחיה), אבל בערך שנתיים אחר כך היא הבינה אחרי כמה שיחות עם חברים שהיא רוצה להתחרות שוב – ואולי אפילו סוף סוף לזכות במדליה אישית.

היא מצאה קבוצת שחיה עם מאמן טוב שהסכימה לקבל אותה. השחיינית הבכירה של הקבוצה, שחיינית מבוגרת יחסית בשם ג׳ני תומפסון, אפילו ביקשה ממנה להתאמן יחד והמליצה לה על מאמן המשקולות שלה.

ההנחה היתה שדארה תשתתף שוב באיזה מירוץ שליחים או שניים – אבל מהר מאוד היא השתפרה מאוד והיה ברור שהיא בהחלט יכולה להתמודד על מקום בכמה מהמירוצים האישיים. וזה יצר מתח בקבוצה ובמיוחד מול ג׳ני תומפסון תיכננה להתחרות באותן מירוצים אישיים, ודארה הפכה למתחרה מאוד מאיימת עליה. המתח ביניהן גרם לכך שהן התחילו להתחרות בכל אימון אפשרי, גם בכאלו שבהם הן היו אמורות לשחות יותר לאט.

בשלב זה המאמן ביקש מדארה לעזוב את הקבוצה, אבל אחרי כמה ימים הודיע לה שהוא יאמן אותה – אבל בבריכה אחרת ובזמנים שונים מאלו שבהן הקבוצה התאמנה.

אולימפיאדת סידני בשנת 2000 היתה האולימפיאדה כי מוצלחת של דארה – היא זכתה בשלוש מדליות אד אישיות, ומדליית גסף ומדליית זהב נוספות במירוצי השליחים. צחוק הגורל היה שבאחד המשחים האישיים היא וג׳ני תומפסון השיגו את אותה תוצאה – ושתיהן נאלצו לעמוד יחד על דוכן הזוכות כדי לקבל מדליה. העיתונות שהיתה מודעת לתחרות ביניהן באימונים הבליטה את האירוע בכותרות – ובראיונות דארה נראתה משועשעת, אבל נראה היה שג׳ני לקחה את האירוע קשה.

דארה שוב פרשה – והמשיכה בחייה. היא גם התחתנה עם רופא ממוצא ישראלי, ואפילו התגיירה בשבילו. היא וניסתה ללא הצלחה להכנס להריון, והיא ובעלה פנו לעזרה של רופא שמתמחה בפוריות – אבל במהלך התהליך הם התגרשו, ודארה התחילה לצאת עם רופא הפוריות שלה.

בסופו של דבר היא הצליחה להכנס להריון – שבמהלכו היא חזרה לבריכה, כי היה לה קשה להתאמן בדרכים אחרות. ואיכשהו היא השתתפה בכמה משחים חובבנים אחרי הלידה – וגילתה שהזמנים שלה טובים מספיק כדי לחזור ולהתחרות באופן מקצועי.

וזה אכן מה שקרה: היא התחילה להתאמן ברצינות, והצליחה להשתלב בנבחרת האולימפית – וזכתה בשלוש מדליות כסף, אחת במשחה אישי (במרחק מאית שניה מהזהב) ושתי מדליות במירוצי שליחים.

רבים היו חשדנים לגבי היכולות הפנומנליות שגילתה טורס בגיל כל כך מתקדם. שחיינים צעירים משמעותית ניסו ולא הצליחו לבצע ״קאמבק״ כזה – כך שההצלחה שלה נראתה כלא טבעית, ואולי ככזו שנובעת מ״תוספים״ מאוד מתקדמים שעדיין לא הוגדרו כסמים אסורים.

דארה עצמה כמובן פעלה כדי לסתור את השמועות הללו, והתנדבה בכל הזדמנות לבצע בדיקות סמים כדי להראות שהיא התאמנה באופן טבעי לחלוטין. בערך שנה לאחר האוליפמיאדה היא פרסמה ספר על ההישגים שלה, והסבירה את ההצלחה שלה בגילאים מבוגרים בכמה סיבות:

1. קודם כל – היא בעבר נבדקה, ומסתבר שפיזיולוגית יש לה שרירים שמיועדים לפעולה מהירה. רק היא ועוד ספורטאי שעסק בצלילה היו בעלי אחוז גבוה של סיבי שריר שמיועדים לפעילות מהירה – והבאים בתור היו בעלי אחוז נמוך משמעותית של סיבי שריר כאלו.
2. דארה עצמה אמנם לא התאמנה בשחיה בשנים בין התחרויות, אבל היא נשארה פעילה גופנית ובכושר גבוה – משהו ש״עבר״ בין סוגי ספורט שונים, במיוחד כאלו שהם אירוביים (היא מאוד אהבה ריצה וספינינג).
3. הספורט עצמו מן הסתם מתפתח עם השנים, ושחיינים זוכים לשחות בעזרת טכניקות טובות יותר שלא היו זמינות בעבר, וגם דארה יכלה להנות מהן.
4. כאתלטית מבוגרת יותר, דארה טענה שהיא יכלה להרשות לעצמה טיפולים ואימונים משלימים טובים יותר כי היא היתה מבוססת כלכלית הרבה יותר מהרבה מהמתחרות שלה.
   היא למשל מצאה מטפלים שעזרו לה למתוח את השרירים בצורה יעילה – ועבור שחיינים מתיחה כזו היא משמעותית. היכולת למתוח את היד קדימה עוד כמה סנטימטרים עוזרים לתנועה שלהם להיות ארוכה ויעילה יותר וכך הם צריכים לבצע פחות תנועות בכל בריכה – מה שגורם להם לשחות מהר יותר.
5. אבל אחד הדברים המשמעותיים בעיניה בכך שהיאה היתה מבוגרת יותר היתה העובדה שהיתה לה הרבה יותר משמעת עצמית.
   היא טענה שכשחיינית צעירה עם הרבה כשרון טבעי, היא לא פעם הרשתה לעצמה ל להשקיע את כל כולה באימונים. אבל כמבוגרת היא הבינה את חשיבות האימונים והמשמעת העצמית שנלווית אליהם, ולכן השקיעה בהם יותר.

בסופו של דבר, דארה הצליחה להגשים את החלומות שלה בגילאים מבוגרים שבהם רבים ״מוותרים״ עליהם, והיתה מוכנה לעבוד קשה כדי להשיג אותם. לכן היא בעיני דמות שנותנת לי הרבה מאוד השראה.