אני והמכונית שלי

בשרביט החם של השבוע הזה – התבקשנו לכתוב על מכוניות.

לי אישית אין מכונית, בעיקר כי מעולם לא הייתי זקוקה לאחת.

בישראל זה נשמע בעיקר לא נוח – כי רבים לא מבינים איך איך אפשר להסתדר בארץ בעזרת תחבורה ציבורית, שלה יצא שם די רע. אבל במשך התקופה שבה שכרתי דירה – יכולתי פשוט לגור מאוד קרוב למקום העבודה שלי. בתקופה שבה עבדתי בהוד השרון הצלחתי למצוא דירה שהיתה במרחק עשר דקות הליכה מהמשרדים – אני חושבת שבזכות הצומת שהייתי צריכה לחצות, יש סיכוי שהיה לוקח לי יותר זמן להגיע למשרד ברכב מאשר ברגל בגלל הפקקים. טוב, לפחות עד שהתחילו לבנות בניין חדש באיזור התעשיה בדיוק במיקום של הכניסה המקורית, והיינו צריכים לעשות סיבוב כדי להגיע לכניסה החדשה.

אבל גם בתקופות אחרות גרתי בקירבה די גדולה למקום העבודה – כשגרתי בר״ג יכולתי להגיע לעבודה בהליכה של בערך 15 – 20 דקות, ובקיץ כשלא רציתי להזיע בבוקר היה לי אוטובוס מתחנה ליד הבית. כשעבדתי בהרצליה הדירה שלי היתה במרחק של 45 דקות הליכה מהעבודה – אבל היו לי שני קווי אוטובוס שבעזרתם הייתי מגיעה תוך בערך 10 – 15 דקות בין העבודה למשרד, ואחד מהם היה בתדירות מאוד גבוהה של פעם ברבע שעה.

הבעיה היחידה שנוצרה לי היתה כשהחברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי, איזור משרדים שנמצא לי שדה התעופה. מדובר על איזור די מבודד שלא ממש קרוב לאף מרכז עירוני, מלבד אולי שוהם שנמצאת במרחק נסיעה של רבע שעה מהאיזור בלי פקקים (אבל תמיד היו פקקים).

כנראה ששני היתרונות היחידים של האיזור היו שהנסיעה היומיומית לאיירפורט סיטי נתנה לי זמן לקרוא או לנמנם קצת, ושהאיזור היה כל כך לא נגיש שאפילו אנשים עם רכב התלוננו על הנסיעה היומית.

למזלי אני כבר לא עובדת שם, אבל מנייסוני האישי לרוב זמן הנסיעה שלי לא בהכרח ארוך משמעותית מזה של אדם שנוסע ברכב.

הבעיה האמיתית נוצרה כשעברתי לארה״ב. יש כמה ערים כמו ניו יורק או סן פרנסיסקו שבן התחבורה הציבורית היא מאוד יעילה (ולרוב אפילו יעילה יותר מנסיעה ברכב בפקקים העירוניים) – אבל אני גרתי באטלנטה שהיתה פחות עירונית, ופחות נגישה לתחבורה ציבורית.

או לפחות זה מה שחשבתי בתחילת השהות שלי שם. כשרק הגעתי החברה שדרכה עברתי שכרה לי חדר במלון שהיה קרוב מאוד למשרדים, כך שנסיעה במונית בלוך וחזור לא היתה לי יקרה מידי. למזלי כשעברתי לדירה הקבועה שלי היו כמה קולגות שגרו לידי, והם לא פעם שמחו לתת לי טרמפ. כסופ״שים יצא לי לנסוע עם חברות למקומות שונים.

בהתחלה ניסיתי להוציא רישיון נהיגה, אבל מלבד חוסר הנוחות והעלות של שיעורי נהיגה בארה״ב שהם לא הדרך ה״טבעית״ ללמוד בה נהיגה (בארה״ב ההורים הם אלו שלרוב מלמדים את הילדים), איכשהו לא הסתדרתי עם הטסט. הטסט לא היה כרוך בנסיעה ברחוב אלא בנסיעה במגרש סגור שיש בו כל מיני ״מכשולים״, כשאני אף פעם לא הצלחתי לעבור את המכשול של לעבור בסללום בין קונוסים, כך שאחרי כמה ניסיונות ויתרתי.

אבל עם הזמן הסידור שהיה לי נשחק – אני מניחה שהקולגות שלי נשחקו עם הזמן כי כנראה הם קיוו שאצליח להוציא רישיון נהיגה, וגם אני עם הזמן לא יכולתי להשאר תלויה בהם כי הייתי לא פעם זקוקה לנסוע למקומות אחרים מלבד הבית בסוף היום.

ואז גיליתי את התחבורה הציבורית באטלנטה. היא היתה לא יעילה בעליל עבורי – כדי להגיע בין המשרדים לדירה שלי, שהיו ברחק של נסיעה של כמה דקות על הכביש המהיר, הייתי צריכה שני אוטובוסים שזה שהביא אותו לעבודה עשה סיבוב די רציני בעיר בין הנקודה הקרובה לבית (שאליו / ממנו הייתי צריכה קו אוטובוס אחר שבו נסעתי נסיעה קצרה) לבין המשרדים.

אבל היכולת להסתדר בתחבורה ציבורית התבררה כמשהו שנתן לי המון חופש. עם הזמן עברתי לדירה אחרת שהיתה קרובה יותר לעבודה מבחינת קו האוטובוס שבו נסעתי, והזמן שהתפנה לי איפשר לי להתחיל לחקור את העיר בצורה יותר עצמאית ולפנות לפעילויות שיכולתי לעשות לבד בלי תלות בחברות – כמו למשל להצטרף לקורס צילום, ולצאת במסגרתו למיקומים שונים.

לצערי לא ״שרדתי״ הרבה זמן עם התחבורה הציבורית כי שנה ומשהו אחרי שהתחלתי לנסוע בה חזרתי לארץ, ובדיעבד היה חבל לי שלא הכרתי את האפשרות הזו הרבה לפני כן.

אבל יש לי לסיום עוד סיפור משעשע על מכונית.

יצא לי לא מזמן להכיר מישהי שהיתה לה נטיה לנסות להרשים את כל מי שסביבה עם הרבה מאוד סיפורים על כל האנשים המפורסמים שהיא מכירה ועובדת איתם ומבלה איתם.

יום חד כשיצאנו לקפה היא הודיעה שהיא צריכה בדרך לעבור דרך סוכנות מרצדס כדי לראות שם מכונית שמצאה חן בעיניה בגלל הצבע. מדובר היה על מיניואן בצבע כחול שעלה בסביבות החצי מיליון שקל, והיא הראתה התלהבות ואז גם קבעה נסיעת ניסיון לכמה ימים אחר כך, בלעדי.

יום או יומיים אחר כך היא התקשרה והודיעה לי שהיא מצאה סיטרואן בצבע מגניב יותר ולכן החליטה לקנות אותה, אבל גם הקניה הזו איכשהו התבטלה.

אני אישית מו שאפשר להבין לא ממש מבינה במכוניות – אבל גם לי ברור שמרצדס היא מכונית יוקרה שאמורה להרשים שמי שקונה אותה הוא גם עשיר וגם מבין במכוניות ואיכות, ושסיטרואן היא חברה יתר פשטה ועממית שלא ממש נועדה להרשים. כראה שאותה בחורה ניסתה להרשים אותי ביכולת הכלכלית שלה בכך שהיא בוחנת מכוניות של מרצדס, אבל היתה צריכה תירוץ למה היא בעצם לא רכשה אחת בסופו של דבר (רק שהצירוץ בעצם חשף את ההצגה שלה).

ולסיום, הנה שיר של משינה על מכוניות: