איך התחלתי לצלם, חלק שני

כפי שכתבתי בחלק הראשון של הפוסט – כשרק עברתי לארה״ב לפני עשרים וקצת שנה התחלתי לצלם. בהתחלה היתה לי מצלמת כיס דיגיטלית פשוטה, שממנה עברתי למצלמה ״רצינית״ שעם הזמן שידרגתי. בשלב הראשון השדרוג היה למצלמת פילם רצינית יותר, אבל עם הזמן מצלמות דיגיטליות רציניות הפכו להיות זמינות יותר ויותר – ועם הזמן התקדמתי גם אליהן. בסביבות 2009 ״התייצבתי״ על מצלמה דיגיטלית אחת למשך המון שנים, והחלפתי אותה רק לאחרונה כי היא נגנבה בעקבות שיפוצים שעשיתי בדירה.

עם הזמן והניסיון היכולות שלי השתפרו, אבל עדיין ״התפספסו״ לי יותר מידי תמונות שרציתי שייצאו טובות, ומצד שני יצאו לי לא פעם צתמונות שאהבתי אבל היה ברור לי שהאפקטים שאהבתי בהן יצאו במקרה רק כי המצלמה בחרה לצלם בפרמטרים מסוימים – כאלו שעקרונית אני יכולתי לבחור בעצמי מראש כדי להגיע לתוצאה הזו.

לפני כמה חודשים, בדיוק כשחשבתי על הנושאים האלו – קיבלתי במקרה מייל מחברה רצינית שמארגנת טיולים שמודרכים על ידי צלמים שהחליטה לפתוח גם כמה קורסי בסיס לתחום הצילום – כנראה בגלל הבנה שיש צלמים חובבנים שמגיעים לטיולים שהידע הזה חסר להם, לצד המחשבה שכך הם יוכלו לקבל יותר חשיפה לטיולים שלהם.

חשוב לי לכתוב שהקורסים עצמם מעולים. מעבירים אותם צלמים מקצועיים, שיש להם גם יכולת ללמד ולהעביר חומר בצורה טובה. אני מרגישה שלמדתי מהן המון והשתפרתי מאוד בעקבות כל קורס (באורך של כמה שבועות) ברמה שבה לא השתפרת במשך שנים של לימוד עצמאי מהניסיון שלי. חשוב לי גם לציין שעברתי כמה מהקורסים שעשיתי במחזור הראשון שלהם, ואפשר היה לראות שהם מנסים ללמוד מהניסיון ולהשתפר (ועדיין הלימוד היה מאוד יעיל ואכפתי).

הקושי שלי עם הקורסים הוא ברמה יותר אישית שלי. היה ברור לי שאני רחוקה מלהיות צלמת ברמה מקצועית או אפילו חובבת ברמה גבוהה, ושיש לי הרבה ללמוד – לא רק ברמה הטכנית אלא גם בפן הויזואלי / אמנותי של הצילום.

אני מניחה שאפשר לסכם את החוויה שלי בכך שהרגשתי שהמדריכים לא חושבים שיש לי פוטנציאל בתור צלמת בפן היצירתי הזה (למרות שקיבלתי מחמאות על ההבנה הטכנית יחסית לתלמידים אחרים).

בקורס הבסיסי (שבו למדנו יותר על ההיבטים הטכניים של הצילום כמו למשל תפעול המצלמה בצורה ידנית יותר) הייתי קצת מופתעת מזה, אבל בדיעבד אמרתי לעצמי שכנראה לא פעם התרכזתי בעיקר בפן הטכני של התרגילים ולא חשבתי גם עד כמה התמונות עצמן יוצאות ״יפות״, ולכן לא הצלחתי להרשים.

אבל אז הצטרפתי לקורס מתקדם יותר, ואני חושבת שכולנו התקדמנו משמעותית – אבל במהלכו היתה לי תחושה שלמדריך היו כמה תלמידות שהוא ראה בהן פוטנציאל ועודד אותן יותר. שתיים מהן באמת כבר היו ״רציניות״ יותר בתחום ושקלו להפוך לצלמות מקצועיות, אבל אחת היא מישהי שהתחילה לצלם רק לאחרונה ואיכשהו הוא כל הזמן שיבח את יכולת הראיה המרחבית שלה.

כפי שאפשר להבין, אני לא הייתי אחת מהמשתתפות האלו, ולמרות שבקורס עצמו המדריך נתן לי פידבק חיובי על ההתקדמות שלי, כשבסופו שאלתי את המדריך האם יש לי פוטנציאל להתקדם הלאה, ראו שהשאלה לא היתה לו נוחה והוא ענה ש״מוקדם מידי כדי לקבוע״. התחושה שלי היתה שזה היה ״לא״ מנומס.

לא מזמן עשיתי סדנה קצרה נוספת עם מדריך אחר, וגם ממנה יצאתי עם תחושה דומה. במפגש האחרון עברנו על צילומים שלנו – ולמרות שהוא חילק לכולנו ביקורת כנה ונוקבת על רוב התמונות שלנו, לכל שאר המשתתפים הוא מצא לפחות תמונה אחת שבה הוא ראה לפחות פוטנציאל לתמונה טובה (ובמקרה או שניים אפילו תמונה טובה). עבורי היתה רק ביקורת.

וזה מעבר לעובדה שלסשן של ביקורת העבודות הצטרף גם המנהל המקצועי של התוכנית, וכשהמדריך התחיל לבקר את העבודות שלי – היה למנהל המקצועי חשוב לקטוע אותו ולדבר על כך שלצילום יש את הפן הטכני, אבל גם את הפן היצירתי, והוא המשיך לדבר על כמה הפן היצירתי חשוב ולא ברור מאליו.

הנאום הזה היה (כנראה) מקרי, אבל איכשהו הוא כנראה שיקף לא מעט מהחששות שלי.

אני כרגע מתלבטת מה הלאה. מצד אחד למדתי המון מהקורסים השונים – אבל מצד שני אני יוצאת מכל קורס כזה מתוסכלת ומרגישה שאולי אין לי בכלל כשרון לתחום.

זה לא שאני מעוניינת להפוך לצלמת מקצועית, אבל קיוויתי להחשב לחובבנים מוכשרת – אבל עכשיו אני לא בטוחה שאני כז, וזה די הוציא לי את ההנאה מתחום שבעבר נהניתי לעסוק בו. אני מניחה שהמחשבה שאנשים נהנים לראות את התמונות שלי היתה חלק מההנאה הזו, ועצם הביקורת על זה שאין ממש ממה להנות מורידה משמעותית מה״כיף״ עבורי.