מה זה אומר ״לחיות באומץ״?

זו השאלה היומית שלנו בפרויקיט ה Bloganuary של וורדפרס.

לי זה מאוד הזכיר את הבגרות בהיסטוריה.

בתיכון שבו למדתי עשינו מה שנקרא ״בגרות פנימית״ בהיסטוריה – כלומר דובר היה על בגרות שנכתבה בבית הספר על חומר שבית הספר קבע. במהלך השנה למדנו היסטוריה כרגיל, אבל בפסח קיבלנו רשימה של מאמרים שהיינו אמורים לקרוא ולסכם (ויכולנו לעשות את זה בקבוצה כך שכל אחד קיבל מספר סביר של מאמרים לסכם) – ועליהם נבחנו.

החומר והמאמרים נבחרו על ידי המורות עצמן, והמורה שלנו ומורה של כיתה מקבילה החליטו לתת לנו ללמוד חומר על התקופה של השואה והקמת המדינה. אני יודעת שהיתה כיתה אחרת שבה התלמידים הגישו עבודה במקום לעבור בחינה כתוה, וכנראה שהיו כיתות אחרות שלמדו ונבחנו על חומר אחר אבל אני לא זוכרת בדיוק כמה ולמה.

כבר מהימים של העליות הגדולות, העולים רצו לעשות הכל כדי להפריד את הדימוי של ה״ישראלי החדש״ מה״יהודי הגלותי״. בין השאר הישראלי החדש היה יוזם ולוחם בניגוד ליהודי הגלותי שנתפס כפאסיבי וכמתחנף ל״גויים״ כדי לשרוד.

הנושא הזה בלט במיוחד ביחס של הישראלים כלפי ניצולי השואה. הישראלים ראו ברוב יהדות אירופה כמי שהלכו ״כצאן לטבח״ למחנות, למרות שהם העריכו את מורדי הגטאות כלוחמים. זה מאוד תאם את הצורך של המדינה הצעירה לקדש את ערך הלחימה, שבלעדיו המדינה לא היתה מן הסתם שורדת באיזור שבו היא היתה (ועדיין) מוקפת באויבים.

אבל אחד המאמרי םשקראנו (אי שם באמצע שנות התשעים) העלה את השאלה עד כמה ה״סבילות״ של רוב היהודים במחנות היתה בעצם גבורה בעצם הרצון לשרוד. עצם העובדה שהיו יהודים ששרדו את המחנות והצליחו להמשיך בחיים (לעלות לארץ, להתחתן, ללדת ילדים ובעצם להקים משפחה) הוא במובן מסוים נצחון בפני עצמו – הרבה יותר מעיכוב של כמה ימים בפירוק גטו כזה או אחר.

וכפי שכתוב פה – בהרבה מקרים היתה התנגדות שנקראת ״פאסיבית״ במחנות כמו הברחה של אוכל (פנימה ) או אנשים (החוצה) או השמירה על צלם האדם התרבותי בגטאות ובמחנות כשהנאצים ניסו למחוק כל זכר לזה.

6 תגובות

  1. motior הגיב:

    שאלה לא פשוטה. אני לא יכול לדמיין את עצמי בסיטואציה של היהודים בשואה ואין לי מושג איך הייתי נוהג במצב כזה. מאוד מקווה שלעולם לא אדע.

    אהבתי

  2. עדה ק הגיב:

    כן, יש דרכים שונות למדוד אומץ. היכולת לשרוד ולשמור על השפיות בתנאים מאוד קשים ללא ספק דורשת הרבה אומץ. אולי מסוג אחר מהאומץ שנדרש כדי לאחוז בנשק – ובכל זאת.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני חושבת שגם בלהחזיק נשק יש כמה סוגים של אומץ – החל מהאומץ להשתמש בנשק כדי לפגוע באדם אחר, וכלה בעובדה שלאותו אדם גם יש נשק שיכול לפגוע בך…

      ורבים באמת לא שמרו בסופו של דבר על שפיות. רבים יצאו מהמחנות עם מצבים נפשיים מאוד קשים – ולא סתם פסיכולוגים כתבו לאורך השנים על השפעת השואה על הדור השני (כלומר אלו שנולדו לניצולי השואה), והכיום אפילו מדברים על השפעת השואה על בני הדור השלישי (הנכדים שלהם).

      אהבתי

  3. empiarti הגיב:

    היה משהו אכזרי ואפילו מעוות ברצון של העליות הראשונות למחוק את מורשת היהודי הגלותי, גם על חשבון היהודים עצמם שהגיעו מהגלויות השונות ובוודאי מהשואה. אין לי מושג איך הייתי מגיבה ומתנהגת לו הייתי חלילה בשואה, ונראה לי שהיה קל מאד להיהרג בכל שלב – בין אם בשלב הגטו, בשלב הטרנספורטים למחנות, בשלב החיים במחנה לפני ההשמדה….ודווקא הקושי והאומץ נדרשו כדי להישאר בחיים. האומץ הגדול ביותר היה באמת לעזור גם לאחרים ולא לדאוג רק לעצמך. הם היו באמת גיבורים בעיני, שורדי השואה, ורובם יצאו משם עם בעיות פסיכולוגיות שונות, שאמנם חלק לכאורה התגברו עליהן ובנו לעצמם חיים חדשים אבל כמו שאמרת בעצמך – הם נשאו איתם בעיות שגלשו גם לילדיהם ואפילו לנכדיהם (ואני מכירה מקרוב בני משפחה כאלה ורואה עליהם בדיוק את הבעיות האלה).

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני חושבת שמחקרים הראו שלא פעם מי שהצליחו לשרוד היו כאלו שהשתייכו לקבוצה – אבל לא לכזו גדולה מידי. למשל דודה של אמא שלי (אישתו של אח של סבתא שלי) שרדה לאורך כל השואה עם אחותה. שתיהן נשלחו לאותן מחנות והצליחו לשאר די צמודות, וכנראה התמיכה ההדדית עזרה להן. כך גם הרבה ״זוגות״ שרדו.

      אותה דודה למשל היתה מאלו שכן הצליחו לבנות משפחה, אבל היא היתה אמא מאוד דאגנית ברמה שהטריפה את הבת שלה. בזמנו נפגשתי עם הבת לארוחת ערב ביום גשום, והאמא התקשהר לאורך השיחה פעמיים או שלוש (ואולי אפילו יותר) לשאול אם הבת לבושה כמו שצריך מזג האוויר, ואם היא בדקה שהבנים שלה יצאו מהבית לבושים כמו שצריך, והאם כולם נמצאים כבר בבית כדי לא להרטב מהגשם. הבת היתה צריכה כמובן לנסות להרגיע את האמא כמה שיותר בעדינות, אבל לאט לאט אפשר היה לראות שהאמא משגעת אותה עם הדאגנות הזו.

      מצד שני אמא שלי סיפרה לי שילדה, אמא שלה (סבתא שלי) היתה מאוד עסוקה (בכל זאת מושבניקית), והיא תמיד אהבה לבקר את הדודה הזו שכל הזמן דאגה להם ונתנה להם תשומת לב, כך שאולי היה גם פן טוב לדאגנות הזו.

      Liked by 1 person

התגובות סגורות.