איך התגברתי על אתגר?

כחלק מ bloganuary של וורדפרס, התבקשנו לכתוב היום על אתגר שהתגברנו עליו.

לפני קצת יותר משנתיים, קצת לפני הקורונה, יצא לי לטייל לניו זילנד. מדובר היה על טיול מאורגן עם חברה מקומית, והנחתי לפי תיאור הטיול שמדובר על מצב שבו מאפשרים לנו לטייל באופן די עצמאי – כלומר יש מסלול קבוע מראש, אבל המדריכים בעיקר מסיעים אותנו ממקום למקום ודואגים לארחות וכאלו, אבל כשמגיעים לנקודה שבה אנחנו מטיילים – הם פשוט מורידים אותנו ואנחנו מטיילים באופן עצמאי.

אותי הרושם הזה מאוד משך כי אני לרוב הולכת יחסית לאט, וחשבתי שזה יאפשר לי ללכת בצורה יותר רגועה – אבל אחרי יומיים או שלשוה של טיול נוצר מצב שהמדריכים היו מודאגים מקצב ההליכה שלי, כנראה כי המטיילים דיווחו להם שבאד הימים נראיתי ממש ״במצב קשה״ (פשוט כי לא אכלתי כמו שצריך באותו היום ולכן מאוד התעייפתי מההליכה).

מאותה נקודת זמן העדפתי לרוב ללכת לבד כדי לא לעורר את דאגתם של שאר המטיילים, אבל המדריך הבכיר יותר כל הזמן ניסה לנג׳ס לי ״לאתגר״ את עצמי כדי ללכת מהר יותר ולהספיק יותר מסלולים.

זה הגיע לשיאו כשהגענו לעיר בשם קווינסטאון. מדובר על עיר שנמצאת ליד אגם, ומסביבו יש לא מעט גבעות. ואחת מהן נקראת ״גבעת קווינסטאון״ והיא נחשבת לקלה יחסית לעליה. ביום או היומיים שלפי שהגענו לעיר המדריך דאג לנאום לנו ש״כולם״ מסוגלים לעלות על הגבעה.

אז ביום השני שלי בעיר היה לי אחה״צ פנוי והחלטתי לנסות לעלות על הגבעה. אבל כדי להגיע לגבעה – הייתי צריכה לעלות מהעמק עצמו לנקודת ההתחלה של המסלול = מה שכלל עליה בשני רחובות תלולים למדי ולעלות במדרגות בחורשה. ורק אז הגעתי בכלל לתחילת המסלול של העליה לגבעה – שהיתה כולה בעליה (למרות שראוי לציין שהגבעה היתה פחות תלולה מהרחובות שהובילו אליה).

אני מודה שהיו כמה נקודות שכמעט התייאשתי, אבל כל הזמן חשבתי שאני כבר חייבת להיות קרובה לסוף המסלול. היתה נקודה שבה באמת כמעט פניתי אחורנית – אבל החלטתי ללכת עוד חמש דקות, ותוך בערך ארבע וחצי באמת הגעתי לנקודת התצפית שהיתה קרובה לראש הגבעה. היה משם מסלול לראש הגבעה, אבל החלטתי שעליתי מספיק ליום אחד ונקודת התצפית מספיקה לי.

אז ישבתי לנוח לעשר דקות, ובמקביל אכלתי חטיף אנרגיה ושתיתי מים. ואז התחלתי לרדת, מה שהיה קל משמעותית מהעליה, ולא האמנתי כמה קצר נראה כך המסלול. למרות כל זה, כשהגעתי לסוף הרחוב התלול האחרון – הרגליים שלי רעדו, ואין לי מושג איך הגעתי משם לאכסניה שלנו שהיתה בקצה השני של העיר.

אבל לפחות הגעתי לראש הגבעה.