מה לי ולספורט?

זה הנושא שהתבקשנו לכתוב עליו השבוע במדור השרביט החם.ֿ

בתור ילדה שנאתי שיעורי ספורט פשוט כי הייתי גרועה בהם. יש לי בעיה פיזיולוגית קלה מבחינת חוזק השרירים שלי – זה לא חלילה נכות או משהו דומה, אבל כן ברמה של הפרעה. זה התחיל כשהייתי תינוקת וההורים שלי שמו לב לזה שלא התיישבתי עד גיל מאוחר, ושהתחלתי ללכת גם בגיל יחסית מאוחר (למרות שהתחלתי לדבר מאוד מוקדם, ובגיל שנה וחצי כבר ידעתי להשמש במשפטים קצרים).

למזלי הרב, מצבי רחוק מאוד מלהיות נכות ואני כן נראית נורמלית לחלוטין ויכולה לתפקד בצורה מלאה, אבל כן התקשיתי בשיעורי ספורט ובטיולים שנתיים. המורות שלי היו מודעות כנראה למצב לאורך השנים, ולכן מצד אחד הכריחו אותי להשתתף בשיעורי ספורט כי ספורט יכול היה לחזק אותי, אבל מצד שני ידעו מתי לוותר ולתת לי קצת ״קרדיט״ יותר על העובדה שלפחות ניסיתי. לצערי, לא אהבתי לעשות ספורט כי הייתי גרועה לעומת הבנות האחרות בשיעורים, ולא פעם פשוט לא יכולתי לעמוד בתרגילים שניתנו לנו. עוד גורם שגרם לי לשנוא שיעורי ספורט נבע מכך שלא פעם היחס של הבנות שהיו איתי בשיעורי ספורט הפריע לי כי לא פעם הן התלוננו על כך שהמורות ״מוותרות״ לי אבל מקשות עליהן (כנראה כי הן לא הבינו שמדובר על בעיה גופנית).

בדיעבד אני חושבת שחבל שלא חילקו אותנו ל״הקבצות״ בשיעורי ספורט כפי שעשו בשיעורי אנגלית ומתמטיקה, כדי מצד אחד לטפח את הבנות שהיו טובות יותר, אבל מצד שני גם לאפשר לבנות הפחות טובות להתקדם בתחום בלי שהן צריכות להשוות את עצמן למישהי שממש הרבה יותר טובה מהן. במקביל אני זוכרת שלאורך כל שנות הלימודים שלי כן היו מסגרות לתלמידים ״מצטיינים״, החל מחוג ספורט שארגנה המורה שלנו לספורט בבית ספר יסודי וכלה בקבוצת הריצה שהקימה המורה שלנו להתעמלות בתיכון – וחבל לי שלא היה להן הרצון, הזמן ו / או היכולת להקים מסגרות דווקא לתלמידים שהתקשו. כי אני מאמינה שאני לפחות יכולתי ללמוד תרגילים חדשים ולהשתפר בקפיצות ובריצה אם רק היתה ניתנת לי תשומת לב אישית יותר ויכולת להשתפר בלי לחץ זמן או לעג של הסביבה.

כשהתגייסתי לצבא – השלב היחידי שדרש איזושהי פעילות גופנית היה הטירונות, וגם שם די הצלחתי להתחמק ממה שקראו לו ״מסעות״ (שזה אמר פחות או יותר לרוץ בחוץ עם נשק על הגב) אחרי שבמסע הראשון כבר ״לא יכולתי יותר״ להמשיך לרוץ אחרי חמש דקות, אפשרו לי לעלות על המשאית, ואז המפקדות שלי וויתרו לי על ה״מסע״ השני. אחרי הטירונות אולי היה לנו מבחן ריצה אחד בקורס המקצועי שעשיתי – ואחרי שלא הצלחתי לעשות אותו יחד עם שאר הבנות, המד״סית לקחה אותי לרוץ איתה בערב והיא ממש החזיקה לי את היד. אני חושבת שהצלחתי לרוץ הרבה יותר ממה שהצלחתי בעבר רק כי היא הקדישה לי את הזמן – ואולי בין השאר כי בשלב מסוים הריצה שלנו נקטעה כי היה מצב בטחוני בבסיס שאילץ אותנו לחזור למגורים והיא פשוט ״הסיקה״ ממה שכבר רצנו שאני אסיים את הריצה בזמן סביר.

ואז התחלתי את החיים בלי מסגרת של ביצוע איזושהי פעילות, ומאוד נהניתי מזה שלא הרגשתי אשמה על זה שאני לא עושה ספורט או גרועה בספורט. עם השנים היה לי גם מעין תירוץ טוב ללמה אני לא בכושר – פשוט כי אני שמנה, ואנשים מצפים משמנה לא להיות טובה במאמצים וכאלו.

אבל אז הצטרפתי לשומרי משקל. בהתחלה התרכזתי רק בשינוי הרגלי אכילה, אבל אחרי בערך שנה התחלתי לעשות הליכות, ובכל פעם הארכתי את ההליכה בקצת עד שהגעתי בשלב מסוים להליכה של בערך 7 ק״מ (3.5 ק״מ לכל כיוון), למרות שההליכה לקחה לי כמעט שעתיים.

אבל אז עברתי למקום עבודה אחר שהאריך לי את הנסיעות בכל יום כך שלא נשאר לי זמן להליכות – ואז עברתי דירה כדי להתקרב לעבודה, אבל השגרה הזו של ההליכות נשברה כבר ומכיוון שלא יהה לי את המסלול ה״קבוע״ שלי הן די הפסיקו.

אבל אז הצטרפתי לתקופה מסויימת לשומרי משקל, והמדריכה שם סיפרה לנו על איך היא התחילה להתעמל. היא סיפרה שהיא שנאה ספורט ותמיד היה לה תירוץ למה אין לה זמן – והיא החליטה לעשות מעשה. היא אמרה שבערב היא יכולה לצאת להליכה של רבע שעה: ללכת 7 – 8 דקות לכיוון מסוים ואז לחזור הביתה. בעלה יוכל להסתדר עם הילדים לכל כך מעט זמן (במיוחד כשהיא זמינה בטלפון ויכולה תוך כמה דקות לחזור הביתה במקרה חירום) והיא תוכל לוותר על רבע שעה של בטלה מול הטלוויזיה או המחשב.

כדי לא להשתעמם בהליכות האלו היא היתה פשוט ״עושה סידורים״ בטלפון בזמן ההליכה – עונה להודעות או מתקשרת לאנשים שהיא היתה צריכה לחזור אליהם, ועם הזמן רבע השעה ממש לא הספיקה לה לכל הסידורים הטלפוניים אלו, אז היא התחילה פשוט להאריך את ההליכות כדי שיהיה לה יותר זמן לשוחח בטלפון. ומסתבר שלא רק שהזמן לא חסר לה, אלא שהבית גם לא התמוטט ובעלה הצליח להיות עם הילדים בלי שיקרה אסון אפילו כשהיא היתה לוקחת שעה להליכה כמה פעמים בשבוע.

ואז היא קינאה בכל אלו שהיא ראתה שחלפו על פניה בריצה בזמן ההליכות שלה, והתחילה לשלב קצת ריצה בהליכות. עם הזמן היא הוסיפה עוד ועוד ריצה – עד שבתקופה שבה היא סיפרה לנו על המעשה היא היתה רצה שעה כמה פעמים בשבוע וגם משתתפת מידי פעם במירוצים.

מכיוון שאין לי רכב והייתי מגיעה לעבודה באוטובוס – בוקר אחד פשוט החלטתי לרדת תחנה אחת אחרי התחנה הרגילה שלי וללכת את המרחק הזה לעבודה. בבוקר הראשון נהג האוטובוס היה מופתע שלא ביקשתי לעצור בתחנה הרגילה שלי ואפילו עצר לי שם מיוזמתו כי הוא היה בטוח שלא שמתי לב או ריחפתי והייתי צריכה להסביר לו שאני באמת מתכוונת לרדת תחנה אחת מאוחר יותר.

בהתחלה הרגשתי עייפה קצת אחרי הליכה ל בערך 25 – 30 דקות, אבל עם הזמן התרגלתי וגם הוספתי הליכה לתחנה רחוקה יותר בערב.

ואז הגיע הקיץ ולא רציתי להגיע מיוזעת למשרדֿ. בערך באותה תקופה רשת הולמס פלייס יצאה עם תוכנית שהתבססה על מונה צעדים שבו היו ניתנים אתגרים לכל אדם לסך הצעדים שהוא הולך ביום ובנוסף למה שהוגדר כ״צעדים של פעילות אירובית״ (הליכה של לפחות עשר דקות רציפות עם פחות מדקה הפסקה) שגם עבורה נקבע יעד יומי. עבור כל עמידה ביעד היינו מקבלים ניקוד שבסופו של דבר יכולנו לנצל לפרסים שונים.

מכיוון שהולמס פלייס החליטו בין השאר להשיק את התוכנית בשיתוף עם ״שומרי משקל״, החלטתי ״ללכת על זה״ ורכשתי את התוכנית. אחרי שבוע שבו מונה הצעדים עקב אחרי הפעילות היומיומית שלי, נקבעו לי יעדים די גבוהים להליכה היומיומית וגם לעילות האירובית. מעבר לזה, התוכנית עצמה היתה בנויה כך שבכל שבוע היא היתה מאתגרת את המשתמש קצת יותר – עד שהמשתמש ביקש להפסיק עם זה. נוצר מצב שבו במשך תקופה די ארוכה המשכתי עם האתגר, וההליכות שלי הלכו והתארכו עד כדי כך שאני חושבת שההליכה שלי היתה באורך של בערך שעה ורבע כל בוקר.

אחרי שהבנתי שיש גבול לכמה מוקדם אני מסוגלת להתעורר כדי להאריך את ההליכות שלי, בסופו של דבר הצטרפתי למכון כושר כדי להמשיך לאתגר את עצמי – וכנראה שהמסגרת הזו היתה מספיק חזקה ורחבה כדי לשרוד שינויים במקום עבודה ומגורים כי אני מתמיגה בה כבר בערך עשור.

4 תגובות

  1. empiarti הגיב:

    וואו זה ממש מרשים! גם כאן, כמו בפוסט בו סיפרת איך איתגרת את עצמך, את מוכיחה שכאשר את מחליטה את יכולה לעשות כל מה שאת באמת רוצה. עשר שנות התמדה אחרי שנים רבות של התמודדות עם קושי והתגברות והעזה הן מעוררות הערכה והתפעלות. באמת! כל הכבוד לך.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      תודה רבה!

      Liked by 1 person

  2. motior הגיב:

    יפה מאוד שאת מתמידה במכון הכושר. זה בהחלט לא מובן מאליו

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      תודה רבה!

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s