משהו מיסתורי?

ושוב רשומת ה bloganuary היומית.

כשאני חושבת על מסתורין, אני קודם כל חושבת על סופרים כמו אגאתה כריסטי, שכתבה הרבה ספרי מתח כשהיו בהם שני בלשים בולטים: בלש בלגי בשל הרקול פוארו, וקשיישה בריטית בשם מיס מארפל. ברוב הספרים שלה הסיפור התחיל עם איזשהו גורם מסתורי ולא ברור, ואיכשהו הבלש/ית נכנס/ת לתמונה ופותר/ת את המיסתורין הלא ברור בעזרת היגיון, כשבמקרה של הבלש פוארו לרוב הגילוי נעשה בעזרת נאום ארוך שעובר פחות או יותר על כל הדמויות האחרות כחשודים ושולל את כולם עד שהוא עולה על האשם.

הספר היחיד שלא כלל ״בלש״ כזה היה ספר שנקרא במקור עשרה כושים קטנים Ten Little Niggers אבל השם באנגלית שונה בשלב מסוים כי השם המקורי לא היה תקין פוליטית (לא ברור לי האם השם המתרוגם לעברית גם תוקן מאותן סיבות).

בספר אין בלש באופן רשמי, אלא עדיין יש מיסתורין. קבוצה של עשרה אנשים מוזמנת לאי פרטי שלאחרונה היה בחדשות בגלל חרושת שמועות של מי קנה אותו ולאיזו מטרה. חלק מהנוסעים מוזמנים על ידי מי שהם חושבים שהם מכרים או חברים שלהם למסיבה – אבל גם יש זוג של משרתים מבוגרים שמגיעים לאי לעבוד, וכך גם מורה פרטית שמאמינה שהיא נשכרה ללמד ילדים.

המבקרים אוכלים ארוחת ערב שהוכנה והוגשה על ידי המשרתים, ואז כולם מתכנסים בסלון כדי לשתות משהו.

ואז פתאום תקליט מתחיל להתנגן.

קול לא מוכר אומר שכל האנשים הוזמנו לאי כי הם רצחו מישהו, ומפרט את הפשע של כל אחד ואיך הוא נעשה. האורחים המזועזעים מכחישים כמובן שהם ביצעו פשע כזה או אחר ומסבירים את ההאשמות נגדם – אבל בסערת הרוחות שמתרחשת בחדר מתברר שאחד האורחים מת.

בימים הקרובים יותר ויותר מהמבקרים באי מתים גם הם – בצורה שתואמת שיר ילדים על עשרה ילדים שחורים שמתים גם הם בדרכים מאוד מסוימות. בהתחלה האורחים חושבים שיש באי רוצח סדרתי, אבל חיפוש מראה שאין אף אחד חוץ מהם באי. בגלל תנאי מזג האוויר אין להם גם אפשרות לרדת מהאי והם ״תקועים״ שם – ומנסים ללא הצלחה לשרוד עד שמזג האוויר יישתפר.

בסוף נשארים באי רק גבר ואישה שבאופן טבעי חושדים אחד בשני – והאישה הורגת את הגבר ביריה. היא כמובן מרגישה רווחה גדולה, אבל בדיעבד סובלת מפוסט טראומה וכנראה גם חרטה על המעשים שלה – ולכן כשהיא מגיעה לחדר שלה ורואה בו חבל תליה, היא תולה את עצמה.

הפרק האחרון בספר הוא מכתב בבקבוק שהתגלה זמן ארוך אחר כך, לאחר שהמשטרה לא הצליחה להבין מה קרה בבית.

מסתבר שאחת הדמויות, שופט בפנסיה, עמד מאחורי כל העלילה. כשופט הוא הרגיש שישנם פושעים רבים שלא קיבלו את העונש הראוי להם – ולכן כשהוא גילה שהוא חולה סרטן הוא החליט לעשות מעשה ולזמן כמה מהפושעים האלו כדי להעניש אותם כראוי.

לכן הוא מצא דרך לזמן את כולם לאי – והרג אותם בצורה שתואמת את שיר הילדים כדי לעורר בהם אימה. סדר העניזה היה כזה שהחוטאים ה״קלים״ יותר מתו מוקדם, ומי שנשאר לאורך זן היו הפושעים הגרועים יותר כדי שהם יסבלו יותר מהאימה.

הוא עצמו מצא דרך לשכנע את הרופא לזייף את מותו (של השופט, לא הרופא) כדי לאפשר לו לחקור את מה שקורה בלי שיחשבו שהוא עוקב אחרי הרוצח, אבל מן הסתם זה לא עזר והרופא מת זמן קצר לאחר מכן.

בסופו של הסיפור השופט ראה את השורדת האחרונה תולה את עצמה. הוא עשה סדר בכל מה שאפשר (כולל למשל להעמיד מחדש את הכיסא שבעזרתו הבחורה תלתה את עצמה) ואז מצא דרך להרוג את עצמו בעזרת אקדח וגומיה כך שהוא ימות בדרך שבה היה כתוב ביומנים של כולם שהוא מת.

הוא טען שחוקר טוב היה מגלה שהוא הרוצח כי החוקר היה אמור לגלות מהר מאוד שהואה היחידי שבעצם לא ביצע פשע, והבחור שהוא כביכול רצח כי הוא שלח אדם חף מפשע למותו בעצם היה אשם והגיע לו למות, ולכן השופט לא רצח אף אחד.