טיול שייט לאלסקה, חלק ראשון

כשהייתי ילדה, גרנו שנתיים בניו יורק בגלל הלימודים של אבא שלי. באותה תקופה של אמצע שנות השמונים טיסות לחו״ל באופן כללי היו יקרות ונדירות אפילו כשהיה מדובר על טיסות ליעדים קרובים כמו אירופה – וטיסה ל״אמריקה״ היתה נדירה ויקרה עוד יותר. לכן ההורים שלי רצו לנצל את ההזדמנות כדי לטייל כמה שיותר, מתוך מחשבה שהסיכוי שמי מאיתנו נחזור לארה״ב בעתיד הקרוב ואפילו הרחוק הוא נמוך יחסית. זה היה מאתגר במיוחד כי התקציב שלנו באופן כללי היה דל למדי – חיינו על מלגה שלא היתה גדולה במיוחד, ובה היינו צריכים לשלם אפילו שכירות די גבוהה על דירה במעונות שורצי הג׳וקים שבהם התגוררנו. לכן רוב הנסיעות שלנו היו ליעדים שהיו במרחק נסיעה מניו יורק בטווח שבין מפלי הניאגרה ובוסטון בצפןו לוושינגטון הבירה בדרום.

בסופו של דבר אני חזרתי לארה״ב לרילוקיישן של כמעט ארבע שנים בתחילת המילניום. חזרתי כצעירה ורווקה בלי ילדים, ועם משכורת הייטק שהיתה מכובדת משמעותית מהמלגה שעליה חיינו כמשפחה – מה שאפשר לי לטוס לערים ומרחקים גדולים יותר.

אחד היעדים שהיו פופולריים עבורנו ברילוקיישן היתה אלסקה – וספציפית שייט לאלסקה.

שייט הוא אמצעי מאוד נוח לטיול, בעיקר כי הוא כולל שלושה רכיבים קריטיים לנסיעה: מלון, אוכל – ואמצעי תחבורה. וכל אלו משולבים במקום אחד ששוהים בו לכל אורך הטיול, בלי שנצטרך לפרק ולארוז מחדש מזוודות בכל יעד.

העלות של השייט מאוד תלויה ברמת הפאר שבה אתם בוחרים לטייל בה, בין השאר כי יש בספינות מגוון רחב מאוד של חדרים במחירים שיכולים מאוד להשתנות. אני למשל בחרתי בחדר הכי פשוט שאפשר – חדר פנימי בספינה שבו אין אפילו חלון, וכל היותר בחרתי לקחת חדר לבד למרות שהוא היה אמור להיות זוגי כי חששתי שאם אבקש שותפה לחדר – יצוותו לי מישהי שלא אסתדר איתה. מבחינתי באתי לשייט כדי לטייל, ולכן ידעתי שאהיה בחדר כדי לישון וזהו, ולכן לא רציתי לשלם עליו הרבה, ואפילו עם העלות הנוספת של חדר אישי העלות של הטיול (כשמחשיבים את העובדה שמלבד מגורים גם שילמתי על אוכל ונסיעות) היתה בהחלט סבירה.

בדיעבד גיליתי שהמנהל של המנהל שלי נסע לאלסקה בערך שבועיים אחרי – והוא ואישתו (שהיו אז ללא ילדים) בחרו דווקא בסוויטה, מתוך ידיעה שהם ירצו לבלות לא מעט בחדר, כולל הזמנה של רום סרוויס ופינוקים אחרים.

הסוויטה אמנם עלה כנראה הרבה יותר מאשר החדר שלי, אבל הבחירה שלהם מדגישה נקודה מאוד חשובה: השייט בהחלט יכול להיות נופש ולא בהכרח חייב להיות טיול ״אתגרי״. יש בספינה כל מה שתרצו (או לפחות כל מה שהתייר האמריקני ירצה) כדי להרגיש בנופש: מסעדות, אתר קזינו, ספריה, חדרים יוקרתיים עם רום סרוויס, ספא, חדר כושר, כמב בריכות (חיצוניות ופנימיות) – ואפשרויות תעסוקה בלתי נגמרות לילדים, החל מבריכה שמיועדת לילדים וכלה באיזורי משחקים ובפעילויות מאורגנות לילדים בגילאים שונים.

מעבר לזה – באופן שמאפיין מאוד אמריקנים, הפעילויות לילדים ״מרחיקות״ אותם מאיזורים שבהם ״מבלים״ המבוגרים, כלומר המטיילים לא ממש מרגישים בנוכחותם והם לא מפריעים.

באופן עקרוני אפשר לראות בשייט כאופציה לנופש של שבוע במלון ברמה טובה שפשוט יש בו נופים יפים ומידי פעם אפשרות לרדת לחוף כדי לעשות שופינג, אבל אין מה לדאוג: גם עבור אלו שבוחרים לטייל, לוח הזמנים של הטיול הוא כזה שבהחלט יישאר לכם מספיק זמן כדי גם להנות מקצת פנאי ונופש על הספינה עצמה.

כחלק מהשייט, יש בכל ערב ארוחת ערב רשמית במסעדה הרשמית של הספינה, שאחריה יש גם הופעה. לרוב יש שני סבבים של הארוחה והמופע (מוקדם ומאוחר), ואם תרשמו מספיק מוקדם לשייט יתנו לכם כנראה לבחור את המועד המועדף עליכם. אני נרשמתי די מאוחר ולכן אוטומאטית שובצתי למועד המאוחר.

אבל יש פה נקודה חשובה: כשמדובר על ארוחת ערב ״רשמית״, מדובר על ארוחת ערב שדורשת (ממש כמו ההופעה אחריה) לבוש רשמי ברמות שונות – ובארה״ב במשמעות של ״לבוש רשמי היא לא ״משהו שהוא לא ג׳ינס מסמורטט וישן וכפכפים״. הלבוש הרשמי יכול להיות ברמה נמוכה יחסית של ג׳קט בלי עניבה ומכנסיים מחויטים לגברים, ומכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת לנשים – או ברמה גבוהה יחסית שבה גברים צריכים ללבוש חליפה מלאה (כולל עניבה) ונשים צריכות ללבוש שמלות ערב רשמיות.

הדרישה הזו ללבוש רשמי היא עניין שלנו כישראלים פחות מוכר, למרות שסביר להניח שעולים ממדינות אירופאיות או אנגלוסקסיות אחרות מכירים אותו בצורה יותר טובה כחלק מהתרבות שבה הם גדלו. בהרבה מובנים הלבוש הרשמי יותר נחשב כגילוי כבוד לאחרים בסביבה, אבל גם מעיד על רמה חברתית וכלכלית מסוימת של האנשים שמבלים כך. המטיילים הם לא בהכרח רק אנשים עשירים מאוד (ואפילו לא מיליונרים), אבל הרוב המכריע של המטיילים האמריקנים היו ממה שמכונה ״המעמד הבינוני הגבוה״ – משהו שמקביל לישראל של היום למשפחה שבה שני ההורים עובדים בהייטק, ואמנם הם לא עשו אקזיט אבל מרוויחים מאוד יפה כשכירים בתחום.

אבל חשוב לציין שלא כולם כאלו, כפי שתעיד העובדה שהחדרים הפנימיים ביותר עדיין פופולריים (כולל במצבים שבהם אנשים מוכנים לקבל אדם זר כשותף לחדר כדי לחסוך כסף). כשנרשמתי לשייט, קיבלתי בדואר המון מידע על דברים מסוימים – כולל העובדה שיש בספינה אפשרות לשכור בגדים רשמיים למי שמעוניין בכך, ואני קצת שקלתי האם לעשות את זה – אבל העדפתי לוותר. למיטב הבנתי, בחדר האוכל הראשי של הספינה לרוב יושבים בשולחנות משותפים, מה שאומר שהייתי אוכלת בחברת אנשים אחרים – וקצת חששתי מהאינטראקציה החברתית בזמן הארוחה ואז ההצגה. בדיעבד אני קצת מצטערת על זה, אבל זה כנראה נובע מהעובדה שכיום שאני מבוגרת יותר כנראה שהיה לי קל יותר להשתתף בשיחות הללו – ומצד שני גם הייתי מעריכה יותר את החוויה של ארוחת הערב הרשמית יותר.

אבל אין לכם מה לדאוג – בנוסף למסעדה הרשמית, יש בספינה גם קפיטריה שמשמשת את כל הספינה לארוחות הבוקר והצהריים, שפתוחה גם בערב. האוכל בה רחוק מלהיות מפואר והוא די בסיסי, והוא מעין בופה כזה שבו אתם עוברים על פני המון אפשרויות ומבקשים מהמלצר לתת לכם מנה – אבל האוכל בה בהחלט טוב ומוגש בכמויות נדיבות כך שאני מבטיחה לכם שלא תרעבו. בקפיטריה הזו תזכו גם לראות לפעמים קצת את הילדים – ואת האמריקנים ממשיכים ללבוש את מדי התייר האמריקנים הטיפוסיים שכוללים את המכנסיים הקצרים והפאוץ׳ (ולא פעם גם כובע מצחייה).