הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – מוסקבה

היעד הראשון שלנו בטיול היה העיר מוסקבה.

כיום, עם כל המתיחות שקיימת בגלל המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה, כנראה שתיירות לרוסיה יכולה להיות בעייתית ותחשב לרעיון גרוע שתומך בצד הלא נכון של המלחמה, משהו שיכול להשאר איתנו לאורך זמן – ולכן אני שמחה שזכינו לטייל ברוסיה בתקופה שהיתה פחות מתוחה.

אבל גם בלי מלחמות, קבלת הפנים שלנו לעיר התחילה עם אקשן: בכניסה שלנו לרוסיה, אחת המטיילות גילתה שהיא לא מוצאת את הדרכון שלה, והמקום האחרון שבו היא זכרה שהיא ראתה אותו היתה ביקורת הדרכונים בישראל. אפרת (המדריכה) התחילה בירור שבו גילו למזלה של המטיילת (ולמזלה של כל שאר הקבוצה) שהדרכון היה על המטוס, וכך גם הארנק שלה. הם כנראה נפלו לה מהתיק כשהיא הוציאה ממנו משהו במהלך הטיסה והיא לא שמה לב לכך.

התהליך הזה לקח המון זמן והיה מורט עצבים לכולנו, ובמיוחד לאפרת, ואני מניחה שהוא בא על חשבון זמן שבו היינו אמורים לטייל.

היעד הראשון שלנו היה הכיכר האדומה – הכיכר השניה בגודלה בעולם (הכיכר הכי גדולה בעולם היא כיכר טיאננמן בבייג׳ינג, שבה ביקרנו לקראת סוף הטיול). הכיכר ידועה בעיקר בזכות המצעדים הצבאיים שהיו בה בתקופת השלטון הסובייטי, הארכיטקטורה שלה, והעובדה שהגופה של לנין עדיין נמצאת בה ומהווה אתר תיירות מבוקש (שאפרת העדיפה שלא נבקר בו).

כדי להתאים את הכיכר למצעדים, לא מעט מהכנסיות שנמצאות בכיכר פורקו, אבל הן נבנו מחדש אחרי שבריה״מ התפרקה.

הכיכר כמובן צמודה לקרמלין, ואפשר לראות כמה מבנייני הקרמלין מהכיכר.

טיילנו במהירות בכיכר, למרות שלמדריכה המקומית (המעולה) שלנו היה חשוב מאוד להסביר בכל נקודה את המשמעות וההיסטוריה של כל מבנה. בלב מסוים נשלחנו לקניון המקומי כדי שנוכל לאכול צהרים.

אחרי ההליכה בכיכר וקצת מחוצה לה, המתין לנו האוטובוס והגענו סוף סוף למלון. אני גיליתי שהטלפון הנייד שלי נעלם, ודיווחתי על כך לאפרת בתקווה שהיא תעזור לי אולי למצוא אותו. אבל אני חשובת שאפרת היתה כל כך מותשת בשלב זה שהיא בקושי הגיבה, ורק בבוקר אחרי קלטה שיש כאן קצת מצב חירום וניסתה לעזר, אבל בשלב זה פשוט הגעתי להסכם עם אחת הנוסעות שהקרובים אלי יוכלו לשלוח לי מידי פעם הודעות דרכה.

יום לאחר מכן היה לנו יום עמוס במיוחד.

התחלנו את היום בביקור במקום שנקרא בונקר 42 (שימו לב שזה שונה ממה שמכונה ״הבונקר של סטאלין״). מדובר על בונקר שבמטרה העיקרית שלו היתה להיות מקום בו הנהגת בריה״מ יכלה להיות בזמן מתקפה גרעינית של ארה״ב, לשרוד במקום איזה שבועיים שלושה עד שרמת הקרינה תרד – ואז לצאת החוצה ולהמשיך לשלוט במה שנשאר מבריה״מ.

הבונקר נבנה במקביל לבניית הרכבת התחתית של מוסקבה בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, כך שרבים מאלו שחפרו ובנו אותו (במיוחד בשלבים הראשוניים) לא הבינו שהם חופרים בונקר וחשבו שמדובר על עוד מנהרה לרכבת התחתית של העיר. זה מן הסתם הוביל לכך שמי שעבד בבונקר באופן שוטף יכול היה בקלות להגיע לתחנת הרכבת הקרובה בסוף יום העבודה כדי לחזור הביתה.

במקום יש בר ומסעדה שאנחנו לא זכינו להנות מהם, אבל בכל זאת כמעט זכינו בחוויה אחרת.

הבונקר עצמו ממוקם 65 מטר מתחת לאדמה, שזה משהו שמקביל ל 18 קומות. בדרך למטה אפרת ביקשה מאיתנו לרדת ברגל, כי יש במקום רק מעלית אחת קטנה ולהמתין לה כדי לרדת יכול היה לבזבז הרבה זמן יקר. היא זרקה משהו שהיא תגיד למי שמעוניין בכך איפה המעלית בדרך למעלה, אבל הרושם שלי היה שהיא הניחה שרובנו נוכל ואפילו נרצה לעלות 18 קומות ברגל.

למזלי אני שמתי לב לנקודה שבה יכולנו לבחור בין האופציות והרמתי דגל לגבי זה – ורבם הופתעו אבל כמובן ביקשו לעלות למעלה במעלית. היחידות שעלו ברגל היתה מישהי קצת קופצנית והיפראקטיבית שהתגעגעה לחדר הכושר בבית, חברה שהיא גררה איתה, וכנראה שאפרת המדריכה.

משם עברנו לקרמלין של מוסקבה – הידוע בכינויו ״הקרמלין״. קרמלין הוא פשוט ״מבצר״, ובלא מעט ערים רוסיות יש קרמלין שכזה שמהווה את השדרה השלטונית של העיר. לכן למשל משרדי הממשלה הרוסית (והסובייטית) היו ועדיין נמצאים בקרמלין במוסקבה.

אבל המתחם מכיל גם לא מעט כנסיות ואפילו את ״מוזיאון הנשקייה״ שבו יש חפצי אומנות שונים. אנחנו עברנו במוזיאון ממש כסיור מודרך ולא ניתנה לנו האפשרות להסתובב לבד, מה שהיה קצת משעמם ומתיש לרוב האנשים אחרי שהסתובבנו על הרגליים כל היום. אפילו המדריכה המקומית שלנו נשמה לרווחה כשניתנו לנו עשר דקות להתיישב אחרי הביקור במוזיאון.

אבל בכך לא הסתיים היום: מסתבר שאנחנו חוזרים למלון לא באוטובוס התיירים אלא דרך הרכבת התחתית הידועה של מוסקבה, שבה יש לא מעט תחנות מאוד יפות (מכבר לעובדה שבמצב מלחמה התחנות יכולות להוות מקלט נגד נשק אטומי ומכילות מספיק מקום לכמה מיליוני אנשים).

ראוי לציין שפה בהחלט בא לידי ביטוי הצורך במשמעת קבוצתית שהיתה חסרה לנו: התחנות עצמן עצומות ועמוסות, המדרגות הנעות בהן מאוד מהירות, והדלתות של הרכבת נסגרות מאוד מהר. במצב כזה צריך שכולנו נלך בקבוצה קטנה וצפופה, ולא שמישהו יחליט על דעת עצמו לבדוק משהו בצד או ״לרחף״ בלי לשים לב וכך ללכת לאיבוד. במצב כזה היה ממש צורך ב״משמעת ברזל״ מצד המדריכה המקומית בשילוב של הפחדות מצד אפרת כדי לשמור על המסגרת הקבוצתית.

3 תגובות

  1. motior הגיב:

    מאוד מעניין לטייל שם… הכיכר האדומה והבניינים סבבה מאוד מרשימים.
    תודה על השיתוף!

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      בהחלט מעניין ואני אשמח לחזור לטייל שם בצרוה יסודית ורגועה יותר, בתקווה שהיחסים עם רוסיה יתנרמלו בזמן הקרוב.

      מעניין איך תזמון הרשומות יצא מקביל למלחמה באוקראינה…

      Liked by 1 person

להגיב על motior לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s