הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – טבעת הזהב

״טבעת הזהב״ היא בעצם קבוצה של ערים שמסודרות בצורת טבעת שקרובות למוסקבה. יש לערים הללו תפקיד היסטורי חשוב בהתפתחות רוסיה, ויש בהן לא מעט אתרים מעניינים מבחינת ארכיטקטורה ובהן מכונות ״הערים הלבנות״ בגלל הכנסיות הלבנות שיש בהן.

אנחנו נסענו הלוך וחזור לכמה מהערים האלו ברכבת (למרות שהקו הוא לא חלק מהקו הטרנס סיבירי). הרכבות עצמן נוחות ומרווחות ואפילו עומדות בזמנים, אבל מבחינת אפרת תחנות הרכבת עצמן היוו סיבה ללחץ משתי סיבות: הצורך להגיע לתחנה בזמן בפקקים הידועים לשמצה של מוסקבה עם קבוצה שבה יש כמה מאחרים כרוניים, והעובדה שיש בתחנות הרכבת השונות לא מעט כייסים, משהו שאפרת חוותה בעבר הן כמדריכה והן כמטיילת. היא כל הזמן הזהירה אותנו מפניהם, והגישה שאנחנו לא לוקחים אותה מספיק ברצינות.

הרכבת הביאה אותנו לעיר ולדימיר שבה טיילנו בגינה ובין כנסיות שונות.

משם המשכנו לעיר סוזדאל שבה בילינו את אחה״צ ואת רוב שעות היו הבא.

ביקרנו שם במוזיאון לבניה מעץ, שבו היה שוק שבו מכרו מוצרים בעבודת יד, במיוחד שמיכות אופייניות מטלאים:

ביקרנו גם במנזר אתימיוס הקדוש, שבו שמענו קונצרט פעמונים והסתובבנו בין הגינות השונות והיפות:

משם המשכנו לקרמלין של סוזדאל. ״קרמלין״ הוא בעצם מבצר, ובלא מעט ערים יש ״קרמלין״ שהוא המרכז הערוני ובו נמצאים משרדי העיריה:

וכמובן שראינו את הקרמלים בהליכת הבוקר שלנו:

מסוזדאל חזרנו לולדימיר, ובשעות אחה״צ חזרנו ברכבת למוסקבה. הגענו לעיר פקוקה וגשומה מאוד, כך שהיה קשה להסתובב בה ולראות את היעדים שהיינו אמורים לראות. בסופו של דבר הגענו לקניון שבו יכולנו לאכול ארוחת צהרים מאוחרת – אבל כשחצינו את הכביש בין הנקודה שבה ירדנו מהאוטובוס לקניון, מישהי הצליחה לכייס את מדריכת הטיולים המקומית שלנו ולגנוב לה את הארנק והטלפון הנייד שלה.

אפרת כמובן עזרה לה לבטל כל מה שצריך ולהזמין כרטיסי אשראי ונייד חדש, אבל מבחינתה מעז יצא מתוק בתקרית הזו, ובמשך כמה ימים טרחה להזכיר לנו שוב ושוב את האירוע כדי שנזכור שצריך להזהר מכייסים בכל מקום.

משם המשכנו בפקקים לארוחת ערב במסעדה נחמדה, שממנה המשכנו לכיוון שדה התעופה – ולטיסה שלנו לסיביר.