הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – איזור ימת בייקל

אחרי טיסת לילה צפופה באחת מחברות התעופה הרוסיות הידועות לשמצה ב(חוסר) התחזוקה של המטוסים שלה, הגענו לעיר אירקוטסק, אבל לא נשארנו בה לאורך זמן אלא הגענו לעיירה ליסטביאנקה.

אירקוטסק כמובן נמצאת על קו הרכבת הטרנס סיבירית, אבל הנסיעה ממוסקבה לאירקוטסק לוקחת ארבעה ימים שבהם אין לנו נקודות שעצרנו בהן, ולכן בעצם מדובר על ״זמן מבוזבז״ מבחינת הטיול.

מצד שני, יש משהו בחוויה הזו של נסיעה רציפה ברכבת שיכולה להיות מעניינת – בין אם בגלל האפשרות לצפות בנופים השונים (כולל החציה של הרי אורל, ההרים שמפרידים בין אירופה לאסיה) או החוויה של לחוות בצורה יותר ישירה את המרחבים שמאפיינים את רוסיה בכלל ואת סיביר בפרט. אבל כשמדובר על טיול מאורגן, אני מניחה שהשילוב של אורך הטיול (כי הרבה אנשים לא בהכרח מסוגלים לקחת הרבה חופש מהעבודה) ושל העלות שלו (כי אנחנו משלמים על כל יום עבודה של המדריכים) הופכת את הטיסה מוסקבה לסיביר לאופציה עדיפה כדי לחסוך זמן.

ליסטביאנקה נמצאת על חופי ימת בייקל (או אגם בייקל). מדובר על אגם מים מתוקים שמכיל כמעט רבע מכמות המים המתוקים בעולם – אבל האגם לא מאוד ענקי מבחינת שטח – וכמות המים העצומה שיש בו נובעת מהעומק העצום שלו. למרות העומק, האגם קופא בחורפים של סיביר. סביר להניח שהאגם לא קופא עד סוף עומקו אבל כן מספיק מהמים קופאים כדי שאפשר ללכת עליו בצורה בטוחה, למרות שכמובן צריך לדעת מתי בטוח לעשות את זה.

יש בימה כלבי ים ודגים שמאפיינים רק אותו.

הימה היתה מבודדת עד שהתחילו להקים את קן הרכבת הטרנס סיבירי, אבל כיום האיזור כבר הפך להיות מתויר מידי ברמה שבה הסביבה האקולוגית של האגם מתחילה להפגע – ויש הרבה דיבורים על כוונה למנוע גישה אליו של תיירים זרים (למרות שרוב התיירות לאיזור היא תיירות פנים).

באחה״צ הראשון שלנו בעיר פשוט ערכנו שייט באגם.

ביום השני שלנו באיזור היה אירוע בולט בטיול שהפריע לי (וכנראה גם לרבים מהמטיילים האחרים).

כפי שציינתי בהתחלה – הטיול הזה היה הסבב הראשון של הטיול של החברה הגיאוגרפית, ולפי תיאור הטיול היינו אמורים לצאת להליכה קלילה סביב האגם, אז לאכול צהרים – וכנראה גם יהיו לנו כמה שעות אחה״צ להסתובב בשוק המקומי ליד חוף האגם.

בבוקר היציאה אפרת אפילו סיפרה לנו בהתלהבות שהחברה המקומית שבעזרתה נערך הטיול תיקח אותנו בג׳יפים בעליה ולנו תהיה רק הליכה קלילה בירידה לאגם. אבל המסלול התברר כארוך מהצפוי,חלקלק מהגשם בהרבה מאוד מקטעים – והירידה בו היתה די תלולה וארוכה.

היו כאלו ש״קיטרו״ על אורך המסלול, אבל אני ועוד כמה מהמטיילים הרגשנו שהמסלול ברובו היה נעים להליכה (גם אם הלכנו בו בקצב יחסית איטי), אבל שהיו בו כמה בעיות עקרוניות:

• המסלול היה רטוב מגשמים שירדו יום לפני כן, ולכן היה חלקלק. כשאני נפלתי פעם או פעמיים בגלל שהחלקתי זו לא היתה בעיה, כי מבחינתי קיבלתי כמה מכות לא נעימות בישבן. אבל כשמטיילת בת שמונים פלוס נופלת, הסיכון שהיא תשבור עצם גבוה משמעותית.
• המסלול לקח יותר זמן ממה שרבים ציפו, לפחות מהתיאור הראשוני של המסלול. מבחינת רובנו (כולל אותי) האורך לא היה משמעותי במיוחד אחרי שהיום יומיים היו.קלילים יותר, אבל כשיש כמה מטיילים מבוגרים (כמו למשל זוג בני שמונים פלוס כפי שציינתי קודם) עבורם טיול כזה פשוט היה מתיש מידי והשפיע על היכולת שלהם להנות משאר הטיול (שרובו עדיין היה לפנינו). בהמשך הטיול היו כמה עאנשים מבוגרים יותר שפשוט ויתרו על פעילויות מסוימות ואפילו ביקשו להשאר באוטובוס (משהו שמסיבות רשמיות לא ברורות לא התאפשר), ובאחד הימים ראיתי שאחד מהם כמעט נפל במדרגות בכניסה לאחד הבניינים, כנראה מרוב עייפות.
• לקראת סוף המסלול התחילה ירידה די משמעותית – שההתחלה שלה היתה די תלולה. מדובר היה לכל היותר ב 100 – 200 מטרים שהיו מאוד מאוד תלולים (למרות שהירידה כולה היתה לדעתי באורך של כמעט ק״מ), אבל זה היה קטע קשה טכני שהקשה עלי ועל עוד כמה מהמטיילים.

התחושה שלי היתה שהחברה ואפרת (המדריכה) לא הכירו את פרטי המסלול ולכן תיארו אותו כקל, ורק בדיעבד הבינו שהוא קצת קשה יותר מאשר מהצפוי, לפחות עבור מטיילים שהם לא חובבי אתגר. אבל יכול מאוד להיות שגם לא היתה הבנה לגבי רמת הכושר של המטיילים בקבוצה: אמנם היו כמה מטיילים שהיו ״מכורים״ לחדר כושר והיו מהירים, אבל כפי שניתן להבין חלק גדול מהמטיילים לא היה כזה. אבל איכשהו היתה תחושה שהטיול מותאם ל״מהירים״ יותר בקבוצה, והמסלול הזה לא היה האירוע הראשון שבו זה נראה כך. כזכור כשביקרנו בבונקר 42 במוסקבה, אפרת המדריכה הניחה שלא תהיה לנו בעיה לעלות 18 קומות ברגל – משהו שכן הפריע לחלק ניכר מהמטיילים שרצו לעלות במעלית.

חשוב מאוד לציין שאחרי הטיול שלנו – תיאור המסלול השתנה מ״הליכה קלילה סביב ימת בייקל״ למסלול שמיועד ל״אוהבי לכת״ אבל לא ״מיטיבי לכת״. אני חושבת שבהרבה מובנים זה ניסוח שמתאר לא רע את המסלול, למרות שאולי אפשר היה לפרט מדוע המסלול מתואר כך: האם מדובר על אורך המסלול, קצב ההליכה המצופה בו, או קטעים טכניים מאתגרים (כמו עליות וירידות תלולות, או טיפוס על אבנים)? לעיתים זה שיקול שיכול להשפיע על הבחירה האם להצטרף להליכה או לוותר עליה.

מעבר לזה, כפי שאפשר להבין – בטיול עצמו היו אוכלוסיות שונות שהתעניינו בו, וחבל בעיני להגיע למצב שבו אוכלוסיה מבוגרת יותר או כזו שמתקשה במסלולים תאלץ לוותר על חלקים מסויימים בו. אני שואלת את עצמי עד כמה במצב כזה אפשר היה למשל למצוא מסלול קל וקצר יותר, או לפצל את הקבוצה לשני מסלולים באורכים וברמה שונה שתתאים לרמות הכושר השונות כדי שאף אחד לא יאלץ לוותר על החוויה של הטיול ביער. לדעתי אם יש מדריכ/ה מקומי/ת שאפשר לסמוך עליו/ה רעיון הפיצול יכול לעבוד לא רע.

בנוסף, נראה היה שדווקא למדריכים המקומיים היה כיף להצטרף להולכים האיטיים יותר. האנשים שגדלו באיזור אוהבים ללקט פטריות והם מומחים בזיהוי הפטריות האכילות ביער (והיו הרבה מהן אחרי הגשם) – לעיתים הליקוט נועד כדי להביא אוכל הביתה, אבל לא פעם הם מוכרים את הפטריות למלונות או מסעדות באיזור, וכך מרוויחים עוד קצת כסף. לכן אני חושבת שהיה מי ששמח להצטרף לאלו מאיתנו ש״נגררו״ בסוף כי הקצב האיטי שלנו אפשר להם ללקט פטריות בנחת.

אחרי שההליכה לקחה כמה שעות יותר מהצפוי, עלינו לספינה שהובילה אותנו לליסטביאנקה ועילה אכלנו ארוחת צהרים מאוחרת. מכיוון שלרובנו לא היה כבר כוח או סבלנות לשוק המקומי, האוטובוס לקח את רובנו ישר למלון ורק כמה מטיילים נשארו מאחור בשוק וחזרו למלון ברגל.

בבוקר לאחר מכן נסענו לאתר סקי מקומי, שבקיץ ניתן לעלות על ההר לנקודת תצפית יפה על האגם שמשמשת גם כמקום שבו רבים תולים ״דגלי תפילה״ בודהיסטים על העצים בסביבה כדי לפזר את התפילות והברכות לכל האיזור.

בדרך למעלה במעלית הסקי יצא לי לשוחח עם המדריכה הרוסיה המקומית שלנו, שסיפרה לי שהיא מורה לאנגלית שהגיעה במקור מאיזור מוסקבה, אבל קיבלה בונוס שמן ושכר משמעותי כדי לעבור לאיזור סיביר כדי ללמד אנגלית. כנראה שיש לממשל הרוסי אינטרס לפתח את האיזור מכיוון שיש בו עניין גדול לתיירים זרים – ואפשר היה לראות את זה. אפרת הזהירה אותנו מראש שיש סיכוי גבוה שהשירות שנקבל באיזור יהיה גרוע ממה שאנחנו מכירים בגלל שאנשים לא יודעים אנגלית, אבל כולנו הופתענו לטובה כי רוב נותני השירות ידעו אנגלית לא רע – כנראה כתוצאה מהתיירות שהולכת וגדלה לאיזור, אבל דם בגלל ההשקעה של הממשלה הרוסית שמעבירה מורים טובים ל״פריפריה״.

לאחר מכן הלכנו לעוד מוזיאון שהציג בניה מעץ, שבו היו גם לא מעט דוכנים למזכרות שונות, כולל למשל בובות ״מטריושקה״ בדמות כלבי ים שאופיניים לימת בייקל ושאר צעצועים בעבודת יד. למזלנו הגענו גם בזמן לקונצרט שירה שנערך במקום, שאפשר היה לקנות אחריו הקלטות שונות של הלהקה.

ארוחת הצהרים שלנו היתה ארוחה ״ביתית״, משהו שקרה גם פעמיים שלוש נוספות בביקור שלנו באיזור רוסיה. לא פעם משפחות שונות מעדיפות לבשל למטיילים ארוחה רוסית ביתית אופיינית (עם בורשט, וודקה, והרבה שמיר כתבלין) – החל ממשפחות עירוניות במוסקבה, וכלה בבבית קיץ סיבירי אופייני שבו ביקרנו ביום הזה. בבית עצמו יש גינה עשירה שפורחת ומניבה לא מעט ירקות בקיץ, והם גם מגדלים בעלי חיים (אבל כנראה לא למאכל). בנוסף לאוכל שחלק גדול ממנו הגיע מתוצרי הגינה, הקינוח היה ״בליני״ (קרפים רוסיים) שעליהם יכולנו למרוח ריבה ביתית מתותי בר שהמשפחה אספה ביערות קרובים.

משם חזרנו לעיר הגדולה אירקוטסק – שבו ביקרנו במוזיאון הדצמבריסטים, על שם קבוצה של קצינים צעירים ושאר בני אצולה שניסו למרוד בשלטון הצארים באמצע המאה ה 19 – והוגלו לסיביר בעקבות ניסיון ההפיכה הזה.ֿ

משם המשכנו לבית הכנסת המקומי, שבו פגשנו את הרב המקומי שהיה ישראלי במקור ודובר עברית. בהתחלה הוא אמר שהוא ממהר וההרצאה שלו תהיה קצרה, אבל הוא האריך מאוד בהרצאה כשהוא ראה שאנחנו קהל ששמח להקשיב לו.

משם המשכנו סוף סוף לנסיעה הראשונה שלנו ברכבת.