הטיול ברכבת הטרנס סיבירית – הנסיעה ברכבת

במהלך הטיול, זכינו לנסוע בשלושה מקטעים של הרכבת הטרנס סיבירית. המקטע הראשון היה פנימי בסיביר, והוביל אותנו מאירקוטסק לעיר אולן אודה והוא היה קצר יחסית – עלינו על הרכבת בערב, וירדנו ממנה לפנות בוקר. מאולן אודה נסענו לעיר אולן בטאר במונגוליה לנסיעה ארוכה קצת יותר – עלינו על הרכבת בשעות אחה״צ והגענו ליעד שלנו בשעות לפנות הבוקר של היום למחרת. המקטע השלישי היה הנסיעה מאולן בטאר לבייג׳ינג – ונסענו במשך יום וחצי רצופים (החל ממוקדם בבוקר של יום אחד עד לצהרי היום לאחר מכן).

עקרונית יש רכבות שנוסעות לכל אורך הקו, אבל יש גם רכבות ״מקומיות״ שנוסעות בין יעדים שונים בתוך הקו, כך שיצא לא פעם שעלינו על רכבת שיצאה מהתנה הנוכחית ולעיתים גם סיימה את הנסיעה בתחנה שבה ירדנו. רכבות כאלו מאוד הקלו עלינו כי הם איפשרו לנו לעלות ולרדת בלי לחץ זמן גדול, כי הרכבת לא רק עצרה בתחנה לזמן מוגבל אלא עמדה ברציף בערך חצי שעה או שעה לפני זמן היציאה שלה.

באופן עקרוני הרכבות שבהן נסענו הורכבו מתאים שבכל אחד מהם היו שתי מיטות קומותיים, והם מתאימים לשינה של אבעה נוסעים. במהלך היום המיטות התחתונות משמשות כספסלים שעליהן אפשר לשבת, ומתחתיהן יש לרוב גם מקום לשים בו מזוודות או תיקי גב בגודל סביר (לא קטן אבל בהחלט לא ענקי). בין המיטות באמצע הקרון יש גם שולחן שעליו אפשר לאכול או לכתוב.

בחלק מהרכבות יש תאים שמיועדים לשני נוסעים במקום ארבעה, כשיש בהם שירותים או מקלחת פרטיים – ואפשר היה להזמין אחד כזה תמורת תשלום נוסף, וזה התאפשר לרוב לזוגות נשואים או לזוג חברים שנסעו יחד. עבר כל שאר הנוסעים – רובנו חולקנו לקרונות של ארבעה נוסעים שישנו יחד, כשאפרת היתה בקרון עם כמה מהנוסעים שהיא התחברה אליהם יותר מבחינה אישית. אני שובצתי עם האישה שהיתה השותפה שלי לחדר, ועם עוד זוג נוסעות שנסעו כחברות – שתי מורות בפנסיה שלימדו את אפרת בבית הספר והיחס שלהן אליה היה קצת אמהי.

הכרטיס שנקנה לכל מטייל/ת גם מציין לאיזה קרון ו״מיטה״ הוא אמור להכנס. זה עקרוני במיוחד כשעוברים במעברי גבול בין מדינות שונות כחלק מהנסיעה, וקציני הצבא וההגירה של שני הצדדים מצפים למצוא כל אדם בקרון המיועד לו. המיטות עצמן הן מיטות ברוחב מיטות נוער ולא בהכרח הכי נוחות בעולם. לרוב יש בהן מצעים שמוחלפים כמובן בין נוסעים.

יש כמובן גם קרון מסעדה, שמגיש אוכל כתלות במדינה שבה הרכבת נוסעת. אפשר כמובן גם להביא אוכל שקניתם בסופר או הבאתם מהבית, ויש ברכבות דוד מים חמים שאפשר בעזרתו להכין מאכלים כמו ״מנות חמות״.

ברכבת עובדות סדרניות – שהן כמובן אזרחיות של המדינה שבה עברנו. בעיקר במקטעים שעוברים ברוסיה, מאוד נהוג לתת לסדרניות מתנות – החל ממוצרי אוכל כמו עוגיות, וכלה אפילו בוודקה מסוג טוב (שחשוב לציין שהן לא שותות במהלך הנסיעה אלא לוקחות הביתה). אני יכולה לספר שאני נתתי להן מתנות, ולא פעם הן היו נחמדות במיוחד אלי אחרי זה.

חשוב לציין שיש גם אנשי בטחון / שוטרים ברכבת כדי לשמור על הסדר במקרה הצורך.

ברכבת גם עברנו פעמיים בין מדינות: בנסיעה השניה עברנו את הגבול בין רוסיה לבין מונגוליה, ובנסיעה השלישית עברנו בין מונגוליה לבין סין. בכל אחד ממעברי הגבול היינו צריכים למלא טפסים לשתי המדינות – ואז להכנס לתאים שלנו לפי הכרטיסים שלנו. בהתחלה נכנסו נציגים של המדינה שממנה יצאנו כדי לבחון את הדרכונים והטפסים שלנו, והיו לוקחים את הדרכונים שלנו כדי לסמן אותם במרוכז ליציאה. אחרי חצי שעה עד שעה הדרכונים הוחזרו לנו – ומשם נסענו עוד קצת לנקודת ביקורת הגבולות של המדינה שאליה נכנסנו, והטקס חזר על עצמו.

אני מודה שכאן היתה בעיה מסויימת – אפרת ראתה בנסיעה ברכבת הזדמנות לנוח ולכן בילתה את הזמן בהשלמת שעות שינה או בלשוחח עם הנוסעים שאיתם היא היתה יותר מיודדת. ולי היתה תחושה שלכמה מהנוסעים היה קשה למלא עצמאית חלק מהטפסים או להתכונן למעברים עצמם. למשל ביציאה שלנו מרוסיה, הבודקים שעלו על הרכבת שמו לב שלאחת הנוסעות שישבה איתי בקרון היה דף קרוע בדרכון, ושאחרת בחרה לא להוציא דרכון ביומטרי למרות שלי היה כזה שהוצא מוקדם מזה שלה – והם מיד התחילו לתחקר את הנוסעות בחשדנות ועבורן זו היתה חוויה לא נעימה.

ברכבות שבהן אנחנו נסענו – מעבר הגבול נעשה בשעות הערב בדיוק לפני שהלכנו לישון, כשהמעבר בין מונגוליה לסין נעשה יחסית מאוחר. ברכבת הזו היתה לנו גם חוויה אחרת: מסתבר שרוחב המסילות בסין שונה מזה של המסילות של רוסיה ומונגוליה, ולכן צריך היה להחליף לרכבת את הגלגלים – תהליך שלקח כשלעצמו לא מעט זמן, למרות שהרכבת ״פוצלה״ לארבעה חלקים שהגלגלים הוחלפו בהם במקביל. בכל זמן התהליך הזה אי אפשר היה להשמש בשירותים של הרכבת – ומי שלא ירד מהרכבת מראש פשוט נאלץ להמתין עד שהתהליך הסתיים ורק אז לרדת להשתמש בשירותים בתחנת הרכבת שבה עצרנו.