על חברים וקולגות

זה הנושא של השרביט החם של השבוע.

אני זוכרת את הילדות שלי כסדרה של מעברי דירות, בין השאר כי עברנו כמה פעמים בילדות שלי לחו״ל. כשהייתי ילדה קטנה זה היה פחות משמעותי – אבל כשעברנו לניו יורק לשנתיים למדתי כבר בכיתות ו׳ וז׳, והמשמעות של המעבר היתה די רצינית.

בגלל המעבר הזה פיספסתי את התקופה שבה התלמידים בשכבת הגיל שלי עברו מבית הספר היסודיים של השכונה שבה גרנו – לחטיבת הביניים היחידה בשכונה. כשחזרנו פשוט ״זרקו״ אותי לאחת הכיתות, שהתבררה ככיתה לא ממש מתאימה לי מלאה בערסים ופרחות כשאני הייתי ״ילדה טובה ירושלים״ בזכות המשמעת שקיימת באופן טבעי בארה״ב.

הבנות בכיתה היו נחמדות אלי, אבל החברה הטובה היחידה שהיתה לי היתה תלמידה מכיתה מקבילה שישבנו יחד בהקבצה במתמטיקה. ובסוף כיתה ט׳ היא אמרה לי שכדאי לי מאוד לעבור לבית ספר אחר בגלל מצבי החברתי הקשה בגלל השיבוץ בכיתה הגרועה הזו.

וזה באמת מה שעשיתי – הצלחתי לעבור לאחד מבתי הספר הכי טובים בירושלים, בתקווה לשיפור במעמדי החברתי. והכיתה שבה למדתי היתה נחמדה – אבל לא מגובשת, ואיכשהו שוב מצאתי את עצמי מתחברת עם נערה או שתיים בכיתה המקבילה ולא בכיתה שלי. למזלי בין כיתות י׳ וי״א אמא שלי רשמה אותי לקורס מד״א, ובכיתה י״א התחלתי להתנדב במד״א – ודווקא שם מצאתי כמה חברות.

הצבא היה מבחינתי מסגרת מאוד לא נחמדה חברתית – הטירונות שלי היתה קצרה מידי בשביל שאצור חברויות קרובות, ובקורס הצבאי שנשלחתי אליו גם לא השתלבתי טוב חברתית, וחוסר ההצלחה הזה ליווה אותי גם בהתחלה לבסיס הקבוע שלי. חלק מהבעיה נבע כנראה מחוות הדעת שהמדריכות שלי בקורס העבירו עלי, אבל חלק אחר בהחלט נבע מזה למשל שאמא שלי מעולם לא לימדה אותנו עבודות בית בסיסיות אלא העדיפה לעשות הכל בעצמה – וכך בעצם יצאתי די חסרת מודעות. לא רק שלא ידעתי איך לנקות, אלא גם מתי לקום ולהתנדב לעבודות ניקיון שונות, מה שבאופן טבעי גרר כעס אצל החיילים האחרים ביחידה. עד היום אני לא פעם מרגישה שאני חייבת במסגרות שונות להראות כמה שיותר מהר שאני תורמת, ולפעמים מגזימה לכיוון השני, כנראה בגלל החוויה הזו.

בסופו של דבר לקראת סוף השירות הצבאי שלי ההרכב החברתי של היחידה השתנה והחבר׳ה היו נעימים ואפילו קנו לי מתנת שחרור מאוד מפנקת שעלתה להם לא מעט כסף (משהו שהוא לא ברור מאליו ושעד היום אני מאוד מעריכה), אבל בסופו של דבר לא נשארתי עם חברים מהשירות הצבאי. כל זה למרות שלפני שנתיים או שלוש מישהי שהיתה מש״קית החינוך של הבסיס ביקשה ממני חברות בפייסבוק והסכמתי, למרות שלא זכרתי אותה מהצבא אלא חשבתי שהיא חברה באחת הקבוצות שהייתי פעילה בהן.

האוניברסיטה היתה לפחות בתחילת הדרך חוויה מתקנת עבורי – מיד מצאתי כמה חברות שהיה לי כיף מאוד איתן, אבל איכשהו במהלך התואר חלק מהקשרים התפוגגו או נעלמו – ולמרות שהצלחתי מידי פעם ליצור קשר כזזה או אחר (כולל בסמסטר האחרון שלי), בסופו של דבר לא ממש הצלחתי לשמר אותם.

אבל בגדול אפשר להגיד את זה על כל הקשרים שלי לאורך זמן. יכול להיות שמאחורי זה יש סיבות טובות, כמו למשל שינויים גיאוגרפיים (למשל בצבא אני והחברות שלי שירתנו כולנו ביחידות שונות, ואז לתואר עברתי ללמוד בב״ש, וכשהוא הסתיים אני ושאר החברות שלי לתואר התפזרנו בכל הארץ פחות או יותר, מה שהקשה לשמור על קשר כמו פעם) – במיוחד כשבערך שנה וחצי אחרי התואר עברתי לכמה שנים לארה״ב.

מצד שני, לאחותי למשל יש חבורה של בערך 3 – 4 חברות (אולי אפילו יותר) שהן חברות מגיל מאוד צעיר. אחת מהן היא מישהי שהיתה איתה בחוג בלט החל מגיל 5 בערך – כלומר הן חברות כבר כמעט 40 שנה…

יכול להיות שזה קשור לעובדה שלאחותי היה רצף טוב יותר של שמירה על מסגרות בילדות. כשנסענו לארה״ב למשל היא חזרה לאותה כיתה, ונשארה באותו חוג בלט. כל אותה חבורה גם נשארה יחד באותה כיתה (או לפחות באותה שכבה) בבית הספר התיכון, כך שיש להן היסטוריה משותפת של בערך 10 – 12 שנה לפני שהן בלל התגייסו לצבא. ואולי זה חלק מהעניין. – שלי מעולם לא נוצר רצף כזה ארוך בגלל המעברים השונים שלי.