הטיול עצמו היה מעניין מבחינה תרבותית, אבל הדינמיקה הקבוצתית בו היתה מעניינת ולעיתים קצת מעיקה.
כפי שציינתי ברשומה הקודמת שלי, היו כמה משתתפות שהיה קשה להן עם רמת הניקיון של סין באופן כללי – ואז בשלב מסוים עם איך שהן תפסו את רמת ההיגיינה של חלק מהמשתתפים. הקושי עם סין כולה הוביל בעיקר לקיטורים מאוד קולניים, שלא פעם היה קשה להתעלם מהם, במיוחד כשאתן נשים סירבו להיכנס לשירותים במקומות ציבוריים וניסו לשכנע את המדריכה שאין צורך בהפסקת שירותים לכל שאר הקבוצה, כנראה בניסיון לזרז את הטיול כך שנוכל להגיע למלון שבו היו שירותים נקיים יותר.
אבל אז לא פעם זה הפך למשהו אישי יותר. אחת הבעיות נבעה מצורת האכילה. את ארוחות הבוקר אכלנו לרוב במלונות (או שקיבלנו חבילה סגורה מטעם פגסוס אם יצאנו מוקדם מאוד לטיסה וחדר האוכל של המלון עדיין לא היה פתוח), וארוחות צהרים היינו אוכלים עצמאית בשווקים או במרכזי ערים שונות. אבל ארוחות הערב היו משותפות – וחוץ מבמקרה אחד שבו אכלנו במזנון, הן הוגשו בסגנון סיני מסורתי. מדובר על מצב שבו מגישים את כל המנות למרכז השולחן לצד קערה ענקית של אורז, כשבמרכז השולחן יש איזור מוגבה שגם מסתובב וכך כל אלו שיושבים ליד השולחן יכולים לסובב אותו כדי להגיע לכל המנות.
אבל עבור ישראלים שלא רגילים לשיטה, זה יוצר קושי לחלק כך את המנות בין תשעה אנשים. שיושבים סביב שולחן אחד, ומגיעים אליו מאוד רעבים:
- עבור אותן נשים שמאוד הקפידו על היגיינה היה מאוד קשה עם הרעיון שאנשים אחרים (ובמיוחד אנשים מאוד מסויימים בטיול) נוגעים לפניהן באוכל, והן ניסו כל הזמן לייצר מצב שבו הן יהיו הראשונות שייקחו חלק מכל מנה לפני שאר האנשים, מה שכמובן לא ״עבר״ ואנשים התעלמו מהבקשה.
- חלק מהקושי נבע מכך שהיו צמחונים בקבוצה. אמנם במסעדות דאגו שיהיו מנות צמחוניות כחלק מאוסף המנות שהוזמנו, וגם לא פעם היה סלט – אבל גם הלא צמחונים רצו לאכול ירקות ולא רק אוכל בשרי כבד ואורז, מה שיצר מתחים בכל ארוחה.
- לא פעם היתה מנה שהרבה אהבו – ואז או שהראשונים בקושי טעמו ממנה מטעמי נימוס ואנשים בהמשך השולחן ״העמיסו״ ממנה, או שהמנה הסתיימה הרבה לפני שכולם זכו לטעום ממנה, ובכל מקרה זה לא היה נחמד.
במובן מסוים אכילה כזו היא חלק מהחוויה בסין, ואני מניחה שקשה למצוא מסעדות שפועלות בצורה אחרת (לפחות בשלב זה), אבל אני חושבת שלאורך זמן הארוחות האלו לצד הפעילות המאוד אינטנסיבית של הטיול הובילו להרבה מאוד שחיקה של הרבה מאוד מטיילים.
למי שתוהה – הפירות הכהים המבריקים הם קוקוסים, והיצור החום על המקל הוא דיונון מטוגן בשמן עמוק.
אבל בטיול הזה יש לי שני סיפורים על קשיים חריגים.
הסיפור הראשון היו אח ואחות שנסעו יחד, כשהאח סבל מנכות פיזית. היה מדהים לראות איך הם משתלבים טוב בטיול עצמו למרות הקושי. אבל לפעמים היה לי רושם שהאחות ציפתה לעזרה שמבחינתה היתה ברורה מאליה במקום לבקש אותה כשהיה ברור שהיא לא ברורה מאליה למטיילים האחרים. זה יכולה היתה להיות עזרה פיזית בסחיבה של המזוודות הכבדות שלהם, או לעיתים גם לתת להם להיות ראשונים בתור. ואיכשהו היא ציפתה לקבל את העזרה הזו גם בלי שהיא תבקש, והיתה מתוסכלת שזה לא קרה.
במצב כזה, אני חושבת שהיו אנשים שהיו שמחים לעזור, וגם כאלו שהיו מקבלים ממנה ביקורת במקרה הצורך כי הם פשוט לא חשבו לפעמים על ההתנהלות שלהם מולה ומול אחיה. ואם לא היה לה נעים לבקש את זה – היא יכלה בקלות לעשות את זה דרך המדריכה לפי הצורך – וחבל בעיני שהיא צברה כעס על מה שקרה במקום לנסות לפתור את הבעיה.
אבל נכות היא לא בהכרח פיזית. היה איתנו בטיול גבר מבוגר יותר שהיה די ברור שסובל מבעיה חברתית קשה – ההתהגות שלו הזכירה לי כמה אוטיסטים שהכרתי, למרות שכמובן שאני לא יכולה לאבחן אותו. אבל היחס של רבים כלפיו היה מאוד חסר סבלנות, למרות שמי שמכיר את הנושא לרוב מבין שעד כמה שההתנהגות שלו מעצבנת (והיא אכן מעצבנת) הוא לא מבין ולא שולט בה כפי שאדם אחר מסוגל להבין. ולא פעם דווקא היחס החבר סבלנות גרם לו להתחפר בעמדות שלו במקום ללכת לקראת אחרים כפי שציפו ממנו.
התיירת המקרית 
ממש מרתק לשמוע ממך על הדינמיקה בין אנשים בטיול. אחת הסיבות שאנחנו מעדיפים לא לנסוע בטיול מאורגן הוא בדיוק חלק מהדברים שאת מתארת כאן.
מה שבולט במיוחד הוא התקשורת הבעייתית.
אם למשל כל אחד היה מדבר אל כלל הקבוצה בתחילת הדרך, מסביר את הקשיים הספציפיים שלו.נושא ההיגיינה למשל או הצורך בעזרה עם האח הנכה או אפילו – אם הוא מודע לכך – הסבר של הבחור הבעייתי לגבי ההתנהלות שלו ובקשה להבין ולהכיל אותו. שוב, זה כנראה עניין של מודעות. איך יוצאים לטיול בסין בלי לעשות שיעורי בית מראש ובלי לדעת מה רמת ההיגיינה הרווחת שם, למשל. איך יוצאים אחות עם אח בעל נכות קשה בלי לוודא שתהיה להם עזרה, ומילא זה אבל איך לא מכנסים את כולם כבר בהתחלה ומבקשים עזרה מראש ולכל התקופה? לגבי הבחור הספק-אוטיסט לא ידוע עד כמה הוא מודע מספיק לעצמו כדי להציג את עצמו ולבקש התחשבות והבנה אבל את זה דווקא המדריכים אולי היו יכולים לעשות עבורו. לו היתה מודעות או איזושהי הכשרה מינימלית ביחסי אנוש.
בקיצור – זה לא ממש בשבילי סוג הטיול הזה. ברור שהעובדה שמישהו אחר מתכנן ומבצע את המסלול וההדרכות וההעברות והארוחות מקל מאד ואני מבינה מדוע אנשים לוקחים טיולים מאורגנים. צריך גם מזל מבחינת החברה בקבוצה שנופלים עליה.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שבמקרה של האח והאחות, הם כנראה שואפים לתפקד כמה שאפשר באופן נורמלי וכך לקדם את האח, ולכן קשה להם אולי להיות מתויגים ככאלו שצריכים עזרה.
או אולי שהם מוקפים בסביבה מאוד תומכת ביום יום ולכן לא מבינים את הצורך בהבקשה ספציפית לעזרה מחברים לטיול שלא תומכים בהם.
לגבי האוטיסט, אני חשובת שלמדריכה גם לא היתה סבלנות אליו, כי כמו שכתבתי קשה לפעמים לקלוט שהוא נכה ממש כמו מישהו שהנכות שלו פיזית.
אהבתיאהבתי
נשמע שאלו דברים מאוד מפריעים בטיול…
מסכים עם התגובה של emipiarti
אהבתיLiked by 1 person
מצד שני זה גם תלוי בהרכב הקבוצה.
אהבתיאהבתי
אכן בשל מה שאת מתארת נמנעתי מלהצטרף לטיולים מאורגנים. הטיול המאורגן היחיד שהשתתפנו זוגתי ואני היה בירדן (ממש מעט לאחר חתימת חוזה השלום) וממש הופתענו לטובה מהדינמיקה הקבוצתית עם ישראלים שלא הכרנו לפני כן. שום דבר ממה שתארת כאן. אולי זה מזל ואולי משום שמרבית הקבוצה הייתה בגילאים 40-55
אהבתיLiked by 1 person
כבר הכרתי מטיילים מבוגרים שהיו חברים לא נעימים לקבוצה וצעירים שכן היו, אבל בגרות וניסיון חיים כנראה משנים פה לא מעט.
אהבתיאהבתי
אל תכעסי עליי, אבל אני מזדהה לגמרי עם המבוגר – כל התיאור שתיארת היה מכניס אותי למצוקה רגשית חזקה מאוד, ובהחלט הייתי מוותר מראש על כל התרועעות אתכם, נחמדות או שיתוף. אינך מכבירה מלים על 4 הגברות, אבל אני מכיר היטב אנשים כאלה מעבודתי כמורה, זו קבוצה שיכולה לרסק כל הנאה, כי היא "סובלת". לגבי האחות של האח הנכה – היא מה שנקרא – פאסיב-אגרסיב. אלה אנשים בלתי נסבלים, ואחיה סבל בגללה!! היא מזכירה לי הורים מהחינוך המיוחד שמתקרבנים כל הזמן, שקועים באומללות שלהם וכולם חייבים להם.
אז עדיף להיות בלתי נסבל, רגזן, לדאוג לצרכיי ולשקוע בענייניי, להרחיק כל נודניק שמשעמם לו וכאילו רוצה את טובתי.
בארץ, מבטיח לך, יש לו מספיק חברים.
אהבתיLiked by 1 person
למה שאכעס עליך? בעיני אנשים באמת לא הבינו את המצוקה הרגשית שלו, ובעצם חוסר הסבלנות שלהם כלפיו בעצם הגבירו את המצוקה – ובכך גם את התגובות שלו. אם הם היו מבינים את המצב, כנראה שהם היו מתחשבים בו יותר.
לגבי האחות – אני חושבת שבהרבה מובנים זה מצב מורכב. קודם כל, מדובר על מישהי שמגיל אפס (כי הם תאומים) חיה עם אח נכה, וגדלה להבין שהיא חלק מה״צוות״ שמטפל בו ושיש לה אחריות עליו. מעבר לעובדה שיש לאחריות הזו הרבה מאוד השפעה על החיים שלה (ועולה השאלה עד כמה ראוי להטיל אחריות כזו על ילסה או נערה), היא גדלה במנטליות שבה צריך לעזור לאחיה – ואיך צריך לעשות את זה.
העניין הוא שלמטיילים יש מנטליות אחרת שבה אין מחשבה על הרווחה שלו, משהו שהוא טבע שני וברור מאליו עבורה. לכן היא היתה מתוסכלת כי היא לא הבינה את ההבדל במנטליות ובמודעות בינה לבין שאר המטיילים.
אהבתיאהבתי
ההסבר שלך מנומס מאוד, אבל לא משכנע אותי. אני גם מכיר מקרים קשים הרבה יותר של תאומים, ששם הנכות של אח אחד קשה מאוד ביחס לשני, או אפילו, אחד גבוה, יפה, מוצלח מאוד ואחיו – ניגוד, עד כדי אי אמונה שהם אחים. אפילו השמות שניתנו להם משקפים "מה ההורים חשבו כשראו את השניים".
אם אנחנו מדברים על זוג אחים בני 30 – 40, אז המערכת הסוציאלית הכירה כבר מצבים כאלה, ואין לי ספק קל, שהאחות זכתה וזוכה במעטפת חברתית משמעותית. ההחלטה שלה, להיות "פאסיב-אגרסיב" באה מתוך אותה עמדה של הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים: אני "מסכנה" ומגיע לי?! איך הם "לא רואים?!" מזכיר לי איזו חברה נכה שהיתה לנו, שכל מי שפגשה בפעם הראשונה, מייד טרחה לפרט בפניו/פניה את אומללותה, אומללות בן זוגה ואיך היא מוציאה סכומי עתק ממשרד הביטחון ומביטוח לאומי.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שהמשפחה הזו ספציפית לפחות מאוד ניסתה לקדם את האח הנכה ולראות בו מישהו שמתפקד ככל יכולתו ולא כמישהו נכה. אני חושבת שבמובן מסוים הטיול היה חלק מזה – כלומר לעודד אותו לעשות ככל יכולתו, כולל להשתתף בטיולים או למשל ללמוד לתואר או תעודה מסויימת.
זה לא אומר כמובן שהוא מתפקד באופן נורמלי, אבל כן ראו שהשקיעו הרבה מאוד ברצון לקדם אותו ולא לתת לו לחיות על רחמים כנכה.
אהבתיLiked by 1 person
טוב, היא עיצבנה אותי, האחות הזו, כי זוגתי וגם אני מתמודדים יומית עם הורים קורבניים, או תלמידים קורבניים.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שלא פעם יש אנשים שהם באמת קורבניים ולא מבינים את זה. אני מניחה שבעצם העובדה שהיא לא היתה יותר פעילה בלבקש את העזרה שהיא רצתה אבל עדיין כעסה כשהיא לא קיבלה אותה שם אותה גורמת לאחות להראות קורבנית. אבל אני מניחה שהיא הבינה שבמקרה הספציפי הזה יש מורכבות כי אנשים הגיעו לטיול כדי להנות מהחופש שלהם, והצורך להרים יותר מזוודות למשל היה גורם להם להתעצבן על ההשפעה על החופש שלהם. או באותה מידה הצורך לתת לאח ולאחות לעקוף את התור יכול היה לגרום לחסור סדר שהיה גורם לעיכובים למשל בצ׳ק אין לטיסות, וגורם לכך שאנשים היו מתעכבים בדרך לקפה של הבוקר שהם יכלו לקנות רק אחרי הצ׳ק אין או לעיבוד בדרך לשירותים כשהם כבר מתים ללכת לשם, ולעיתים הדברים הקטנים האלו גורמים לאנשים חוסר סבלנות.
אהבתיאהבתי
חיים קשים.
ברור שהשיחה שלנו בדיעבד לא תשנה דבר. אבל חשבתי שבמקרים כאלה, החברה המארגנת את הנסיעה, היתה מחוייבת ליצור איזה מעגל הזדהות. אולי בהיערכות לקראת היציאה מהארץ, אולי באחת ההפסקות הגדולות לפני יציאה לסיור ארוך.
אין לי מושג מה האחות סיכמה עם החברה, מה החברה הסבירה לאחות. עפ"י מה שאת כותבת, כנראה האחות הסבירה שהוא "כמו כולם", וכאן ה"פאק" הגדול ותחושת התסכול העמוקה שלה, כי יתכן והיא סמכה על "טוב לבם" של אנשים, ומה לעשות – טיול מהסוג הזה, שהוא יקר, אתגרי, שמחייב תעצומות נפש מכל טייל לא מאפשר "נדיבות יתר" או ויתורים מפליגים על התור לשירותים או ל"בופה" של ארוחת הבקר.
אהבתיLiked by 1 person
אני יכולה להגיד שבמובן אחד החברה כן הלכה לקראתה: ארוחות הערב שלנו היו בסגנון סיני מסורתי. זה אומר שישבנו בערך 9 אנשים בכל שולחון והיו מביאים לנו כמה מנות למרכז השולחן שהיה מין מתקן מסתובב כזה, והיינו אמורים כך להעביר את האוכל בינינו ולהתחלק במנות.
במקרה של האח והאחות – אחד המלצרים תמיד היה מביא לכל אחד מהם דגימות מהמאכלים שוים בצלחת, כנראה כדי למנוע מהאחות לחץ לדאוג לשניהם לאוכל. אני לא יודעת אם זו היתה יוזמה של החברה או של המדריכה, למרות שהרושם שלי היה שזו היתה המדריכה. אבל יש הבדל עצום בין לבקש ממלצרים לדאוג להם אוכל בצלחת לבין לבקש מהמטיילים לא להדחף.
אהבתיאהבתי
אני מקווה שבסוף בסוף גם היא וגם אחיה נהנו מהטיול.
ממקרא הטקסטים שלך והתמונות את נהנית מאוד מאוד.
אהבתיאהבתי
אני חייב לומר שזה פוסט מאד מעורר מחשבה שכתבת.
בעיקרון, "היכולת להתחלק" הוא כישור חברתי שהיום יש הרבה יותר מודעות אליו, והיכולת לשלוט בו נובע מחיברות תקין. הבעיה היא שרבים, במיוחד בישראל, אינם שולטים בו. זה נובע מהרבה דברים בתרבות הישראלית, אבל אלו דברים דומסטיים.
אוכל הוא נושא כאוב, במיוחד בישראל. כל-כך הרבה אנשים מגיעים מבית בו הארוחה הייתה קרב על האוכל, מלווה בהשפלות ותחרות, ואנשים פיתחו אסטרטגיות התמודדות לא בריאות במיוחד, כמו לאכול מהר לפני שיגמר, מה שגורם לחוסר נימוס ישראלי קלאסי, או העמסת צלחות במזנון ודברים בסגנון.
זו בעיה כשנכנסים לדינמיקה קבוצתית עם ישראלים כי תמיד יהיה לפחות אחד, יותר מאחד למען האמת, שאינו בעל סט כישורים חברתיים מלא: התחשבות, פשרנות, התחלקות וכיו"ב. זה מעיק, כי כדי שתהיה הרמוניה בין כולם, כולם צריכים להיות עם הכישורים הללו. אלו גם אנשים שאין להם בושה לדרוש דברים בלתי-מציאותיים מהסובבים, וישראלים גם אינם מתביישים להיות תוקפנים.
אינני מתרועע עם ישראלים כבר שנים רבות, אין לי פתרונות להציע מלבד מה שמצאתי לעצמי: לפרוש, או לדאוג שתמיד תהיה היכולת לפרוש מסיטואציות כאלו מיד כשצריך.
החיים קצרים מדי מכדי לתקן את העולם.
אהבתיLiked by 1 person
״חברות תקין״ הוא לא פעם משהו שמאוד תלוי בהגדרה החברתית שלו, ופה בארץ ההגדרה החברתית היא שונה, בין השאר כי אנשים הגיעו מתרבויות ״לא מנומסות״.
ודרך אגב גם בתרבויות ״הרמוניות״ לא פעם יש ביטוי לאגרסיות רק בצורה שונה. יש לי מכרה שעברה בזמנו לקנדה, ובתחילת החיים שם המשפחה התלהבה מהנימוס והכבוד שיש למושג תור, אבל עם הזמן היא הבינה שמאוחרי הנימוס יש לא מעט פאסיביות אגרסיביות לא נעימה, ושהם מעדיפים את היחס הישיר של הישראלים על הכביכול נימוס שמסתיר אגרסיות של הקנדים.
אהבתיאהבתי
מוזר לי. אני קנדי דור רביעי, גדלתי וגרתי שנים רבות שם, עד לא מזמן אגב. לא שמתי לב לשום פסיב-אגרסיב שם מעולם בתור, לעמת ישראל שזה תמיד התכוננות לקרב, ודחפנות וריבים. התור האלקטרוני עוזר הרבה, למשל בקופ"ח או בית המרקחת, אבל ברגע שאין את זה, זה מצב מתסכל מאין כמוהו, לא ניתן בישראל להסתמך על ההגינות והנימוס של הזולת.
אני יודע שישראלים מקפידים להתייחס לנימוס צפון אמריקאי כאל "צביעות" כי הם לא שולטים בניואנסים של התרבות, זה ככה כבר שנים רבות, זו אסטרטגיית התמודדות קלאסית, הם לא היחידים שמגיעים מתרבויות לבנטיניות-תגרניות-מרפקניות שלוחשים את זה אחד לשני. זה חלק מהלם תרבות, ועובדה שזה לא משהו שעובר לילדים שלהם שגדלים שם והופכים לצפון אמריקאים.
הנימוס הזה הוא סיכה הכרחית, והיא מונעת את כל הקונפליקטים שיש לישראלים ביומיום, זה טוב ותקין שמחביאים אגרסיות, ה-"אותנטיות" הזו שישראלים נהנים להתהדר בה, שהיא אינה אותנטיות אלא סתם בהמיות תיאטרלית, היא דבר הרסני, והיום ישראלים יודעים שזה משהו חולני לגבי התרבות שלהם. אחד מהדברים הטובים לגבי זה שהם טסים יותר לחו"ל בימינו.
לגבי חיברות תקין, כשהסביבה דיספונקציונלית, מן הסתם אדם פונקציונלי ייתפש כדיספונקציונלי.
אבל היום יש לנו סטנדרט תקין, אנו יודעים מהם כישורים חברתיים תקינים ומהי סוציאליזציה תקינה, אנו יודעים מהן התוצאות של חיברות לקוי, יש לנו יותר מארבעים שנה של ידע מצטבר במדעי החברה על הנושא הזה, והוא היום במיוחד בשימוש ויישום כי חברות מסחריות הגיעו למסקנה שכאשר הסביבה החברתית בעבודה אינה מתפקדת, זה מתבטא בתפקוד מקצועי לקוי והפסדים.
זה לא דבר תלוי תרבות, ישראלים יודעים זאת והם מאד מודעים לזה, הם עצמם מתעסקים לא מעט ב-"ישראלי המכוער".
אהבתיLiked by 1 person
עצם העובדה שלדעתך ברור מאליו (או לפחות אמור להיות ברור מאליו) שאגרסיות הוא משהו שצריך להסתיר כנראה אומרת שפשוט הפנמת את הכללים של התרבות האנגלוסקסית שאומרת שלגלות אגרסביות זה לא מנומס. זה מקביל לזה שישראלים רואים בנימוס הקנדי צביעות כי מישהו שמתנהל כך במסגרת התרבות הישראלית באמת ייתפס כך.
אם התרבות הצפון אמריקנית נוחה לך יותר, אין שום דבר פסול בזה. אבל בסופו של דבר זה לא הופך תרבויות אחרות לגסות או פסולות, אלא פשוט לשונות.
אהבתיאהבתי