היסטוריה של השמנה

הייתי ילדה רזה, לפחות עד תחילת גיל ההתבגרות. בתחילת גיל ההתבגרות התחלתי קצת להשמין – תופעה די נורמלית לבנות בגילאים האלו עם נטיה למבנה גוף מלא יותר, ובהחלט לא הייתי חריגה יחסית לבנות המלאות יותר בכיתה או אפילו יחסית לרוב הבנות בכיתה.

באותה תקופה גם אמא שלי התחילה להרגיש לחץ לרזות בעצמה בגלל שינויי הגיל וחילוף החומרים שהתחיל להיות איטי יותר – ובאופן מאוד טבעי לאותה תקופה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, היא לא פנתה לדיאטית או שומרי משקל, אלא קיבלה תפריט דל מאוד בקלוריות ואוכל כדי להרזות תוך עשרה ימים.

היא היתה סובלת עשרה ימים (במיוחד ביום השני שבו אפשר היה לאכול כל היום רק שתי חבילות קוטג׳ דל שומן ושתי כוסות וחצי מדודות של ירקות ירוקים), היתה מרזה מה שהיא מרזה, אבא שלי היה מחמיא לה כמה היא חתיכה – ואז היא היתה חוזרת לאכול ״כמו פעם״, עד הפעם הבאה שבא לה להרזות.

היה ברור לה שדיאטת כסאח כזו לא מתאימה לנערה מתבגרת שעדיין צריכה לגדול – אבל רוח הדיאטה שבה צריך פשוט לאכול פחות וזהו נשארה, והיא כל הזמן הציקה לי על למה אני אוכלת יותר מידי.

העניין הוא שההצקות האלו לא הובילו להרזיה, אלא למרד – אני פשוט התחלתי לאכול בסתר, ולא פעם הייתי אוכלת בבית גם אם לא הייתי רעבה, כדי להסתיר את העובדה שאכלתי בחוץ אוכל שאמא שלי לא היתה מרוצה ממנו. ממתקים גם הייתי אוכלת מחוץ לבית, או פשוט מסתירה עמוק בארון – מחבוא שמשום מה אמא שלי לא ממש גילתה.

בדיעבד יש סיכוי שהמרד הזה פעל לטובתי. עד כמה שהשמנה היא דבר לא בריא (ואני בהחלט השמנתי), לא פעם דיאטות הרעבה מהסוג שאמא שלי דחפה אליהן מתדרדרות בקלות להפרעות אכילה אצל נערות שרגישות לכך – או לפחות למה שבאותה תקופה נחשבו הפרעות אכילה (האנורקסיה והבולימיה). כיום מתייחסים גם לאכילת יתר כפייתית כאל הפרעת אכילה, אבל אז המושג עדיין לא היה מוכר.

מה שמוזר לי היתה העובדה שההורים שלי לא ניסו להפנות אותי למסגרת להרזיה – בין אם ביקור אצל דיאטנית או מסגרת כמו שומרי משקל או קבוצת תמיכה אחרת לילדים או בני נוער. אולי הם לא חשבו שאני זקוקה לזה כי לא הייתי ממש שמנה, ואולי הם לא היו מודעים.

---

הנידנודים שלה והאכילה בסתר שלי כתגובה לזה המשיכו גם אחרי שהתחלתי לצאת מהבית – בהתחלה בצבא, משם לאוניברסיטה, ואז לעבודה הראשונה שלי. אבל דווקא בגלל העצמאות שהיתה לי שני הגורמים התחילו עם הזמן להחריף בהדרגה – ולכן גם התחלתי להשמין יותר מהר ולהגיע למשקל גבוה יותר ויותר.

בכל התקופה הזו לא ממש פניתי לדיאטה מסודרת בעצמי, למרות שבשלב זה ההורים שלי כבר חשבו שאני זקוקה למסגרת כזו.

בגיל 26 עברתי לארה״ב לכמה שנים. לא הייתי מי יודע מה רזה לפני הנסיעה, אבל בארה״ב הגעתי לשיא המשקל שלי. זה לא מפתיע, כי ההשמנה בארה״ב היא תופעה הרבה יותר בולטת ורחבת מימדים (הן מבחינת אחוז האנשים השמנים באוכלוסיה והן מבחינת רמת ההשמנה הקיצונית שבה) מאשר בשאר העולם. הגורמים לתופעה די רבים וכוללים למשל זמינות מאוד גבוהה של אוכל משמין ולא בריא שאפשר להזמין במשלוח, זמינות נמוכה של ירקות ושל מדרכות שמעודדות הליכה, ועוד – ואני לא פעם נהניתי מהאוכל המהיר ולא ממש סבלתי מהעובדה שאני בקושי מבצעת פעילות גופנית.

ואז בגלל עקירת שיני בינה שגררה הרזיה – הגיעה תקופה בארה״ב שהחלטתי לאכול בריא יותר. הבעיה היתה שבתור מישהי שמעולם לא עשתה דיאטה מסודרת – לא ידעתי הרבה על אכילה מרזה מלבד להבין שסלט זה טוב וג׳אנק פוד וממתקים זה רע. לכן רזיתי, אבל מאוד לאט: בערך 18 ק״ג בשנה וחצי, כשהייתי צריכה לרדת הרבה יותר.

אבל השגרה שלי מאוד השתנתה כשחזרתי לישראל ולכן נוצר מצב שהעילית בחזרה את רוב המשקל שרזיתי – ודי מהר. אבל משהו השתנה שנה ומשהו אחר כך – אבל את זה אני אכתוב ברשומה הבאה.