טיול לסין – מיעוט בשם ״מיאו״ חלק ראשון

חלק משמעותי מהטיול שלנו בסין (שהוא הארוך ביותר שהציעה אז חברת פגסוס) כלל גם את מה משכונה ״כפרי המיעוטים״.

בסין עצמה יש לא מעט מיעוטים שהממשלה מאפשרת להם להמשיך באורך החיים המסורתי שלה – אני מניחה כתלות בעד כמה הם משתפים פעולה עם המשטר הקומוניסטי. במקרה של שבט המיאו Miao הם עזרו למאו דזה טונג בבריחה שלו משלטונות סין וכבר מימיה הראשונים של הרפובליקה הקומוניסטית הסינית קיבלו מעמד של שבט עצמאי.

כפי שאפשר לראות, חלק נוסף ברצון לשמר שבטים מקומיים היא היכולת למשוך לאיזורים הללו תיירות – גם תיירות פנים (שהיא מאוד משמעותית בסין בגלל גודל האוכלוסיה) אבל גם תיירות חוץ.

כל ראש כפר מקבל תשלום יפה עבור כל ביקור כזה, שרובנו מקווים שלפחות חלק ממנו ילך גם לטובת אנשי הכפר עצמו ותחזוקת הכפר – ובתמורה לא פעם חלק מסויים מהתושבים המקומיים לובשים את הבגדים המסורתיים שלהם ומעלים מופע אתני שכולל בעיקר ריקוד.

עד כמה מופעים כאלו מכבדים את האוכלוסיה במיוחד מול זרים – זו שאלה מעניינת בפני עצמה.

בתמונות קצת קשה לראות, אבל התנאים בכפר הם מאוד מסורתיים ועלובים למדי – ורמת ההיגיינה בכל האיזור היתה הכי פחות טובה בכל הטיול. זה גרם מצוקה מאוד גדולה עבור אותן נשים שהיו מאוד רגישות לנושא והן חוו קושי מאוד גדול – במיוחד כשלא פעם הן לא יכלו לוותר על ימי טיול כי עברנו בתדירות גבוהה בין מלונות והן לא יכלו פשוט לבחור פשוט להשאר במלון.

כפי שניתן לראות, יש וריאציות שונות על הלבוש, במיוחד בכובעים ובאורך החצאית כי יש שבטים שונים בכפרים שונים, כשכל אחד מהם כמובן שמח לארח את התיירים – בין אם בגלל התשלום שהכפר מקבל – אבל לעיתים יש כפרים שיש בהם גם חנויות שבהן אפשר לרכוש מוצרים כמו נייר אורז מסורתי (רק במקרה שלנו היו בדיוק שיפוצים ברחוב עם החנויות ולא זכינו לבקר בהן).

חשוב גם לציין שכחלק מהתמיכה בכפרים הללו, לא מעט מהאנשים הצעירים בהם מקבלים הזדמנות לצתא מהכפרים וללמוד. המדריך המקומי שלנו באיזור גדל באחד הכפרים שביקרנו בו, אבל הוא זכה לצאת לאוניברסיטה וללמוד גם בתקופה מסויימת בארה״ב (כך שהאנגלית שלו היתה טובה) והוא נראה מערבי ומודרני לחלוטין. לא פעם הגישה הזו מובילה לאזרחים מאוד נאמנים למדינה, למרות שהיא מדינה שבעיניים מערביות נתפסת כטוטאליטרית ומדכאת.