למה אני כותבת על הרזיה?

אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב על נושא המשקל שלי נבעה בעצם ממשהו שקרה לי בשנתיים וקצת האחרונות בנושא.

אני מודה שגם כשבעבר הייתי במסגרות של הרזיה לרוב לא הייתי מרזה ״מצטיינת״: היו תקופות שבהן באמת הקפדתי על תפריט מסודר ולרוב גם ספורט, אבל במשך רוב הזמן ביצעתי את התוכנית ״בערך״ מה שהוביל לירידה די איטית במשקל.

אז מצד אחד לא הייתי מאלו שרזו מהר והגיעו ליעד שלהן – אבל בניגוד לבערך 90% – 95% מהמרזים, שמרתי לאורך זמן על מסגרת של אורח חיים בריא, גם אם הייתי שמנה. אמנם היו ב״לאורך זמן״ הזה תקפות שבהן עליתי במשקל ותקופות שבהן רזיתי, אבל בסה הצלחתי לשמור על רוב הירידה שלי במשקל.

בסוף 2019, חודשים ספורי לפני הקורונה, טסתי לטיול בניו זילנד. שאפתי לרדת לפניו במשקל אבל זה לא קרה מסיבות שונות, כולל פציעת גב שקרתה באשמת מאמנת כושר שעבדתי איתה, ועודף עוגיות במטבחונים בעבודה.

הטיול היה נחמד, אבל למרות המון הליכות ברגל עליתי קצת במשקל במהלך הטיול. זה היה טבעי ונורמלי בגלל שאני תמיד שמחה להנות מאוכל בטיול והנחתי שני ארד את המשקל כשאחזור לשגרה. אבל לפני החזרה לשגרה היו לי בבית הרבה שוקולדים מיוחדים שהבאתי מניו זילנד לעצמי ולעבודה ונהניתי מהם – מה שהוביל לעוד עליה במשקל.

אבל בדיוק בנקודת הזמן שבה הייתי אמורה ״לחזור לשגרה״ כי כל השוקולדים נגמרו – פוטרתי מהעבודה, וכמה שבועות אחר כך התחילה מגיפת הקורונה. בעקרון הרבה מההרגלים שליוו אותי במהלך השנים נשארו איתי, אבל לאט לאט הם התחילו להתמוסס. או אולי חלק מהבעיה היתה סביבתית: לפני הפיטורים והקורונה הייתי הרבה מאוד שעות מחוץ לבית ולכן יכולתי לקנות שוקולד או גלידה ולהיות לרוב פחות חשופה אליו (חוץ מבסופי שבוע). עכשיו הייתי בבית 24 / 7 ולכן הייתי חשופה הרבה יותר לכל גלידה או שוקולד שקניתי.

פה אולי כדאי לעצור לשניה ולהסביר משהו לגבי הרגלי אכילה. באופן עקרוני כולנו יודעים שהשמנה נובעת מזה שאוכלים יותר מידי קלוריות, ויש מאכלים שיש בהם המון קלוריות ו / או רכיבים שתורמים להשמנה כמו סוכר תורמים להשמנה בצורה אחרת בגלל איך שהגוף שלנו מעבד אותם. אבל לא פעם ההשמנה נובעת מסיבות שונות ומהתנהגויות שונות.

היה לי פעם מכר שמגיל צעיר התרגל לאכול כמויות גדולות של אוכל. אבא שלו עבד במסעדה או גן אירועים, ובגלל שבמשפחה היה אסור לזרוק אוכל – הוא היה לא פעם מביא שאריות אוכל בכמויות מסחריות מהעבודה, והמשפחה היתה פשוט חייבת לסיים את הכל בזמן מוגבל. ברגע שהגוף שלו התרגל לכמויות האוכל העצומות האלו – הוא התקשה להרגיש שובע מכמות קטנה יותר של אוכל, כזו שעבור רובנו תהיה משביעה מאוד. לכן הוא היה חייב לאכול המון כדי לשבוע – ולכן הוא השמין כי הוא צרך הרבה יותר מידי קלוריות. ומעבר לעליה במשקל, היתה כמובן השפעה של זה גם על לא מעט היבטים אחרים של החיים שלו: למשל אירועים חברתיים כמו חתונות (אבל לא רק) היו לא פעם מביכים עבורו ועבור בת זוגו כי הוא יכול היה לאכול כמויות עצומות של אוכל ברמה שהיתה מושכת תשומת לב משאר היושבים בשולחן ומהמלצרים.

מצד שני, יש אנשים כמוני שהם ״נשנשנים״: אני אמנם לא אוכלת קצת כמו ציפור, אבל גם לא כמויות חריגות כמו אותו מכר לשעבר שלי. הבעיה שלי היא למשל שאם אפתח חפיסת שוקולד או עוגיות או גלידה – אני אגש מידי פעם לחבילה ואקח כמה קוביות שוקולד, או עוגיה קטנה, או כמה כפות גלידה, משהו שנראה כמו ״כלום״ קלוריות. אבל מן הסתם אם אני אוכלת את ה״כלום״ קלוריות הזה פעם בחצי שעה או שעה, ה״כלום״ מצטבר להמון קלוריות לאורך כל היום.

כשהייתי בתהליך הרזיה היו תקופות פחות טובות שבהן הנשנשת היתה קיימת, אבל תמיד הגעתי לנקודה שהפסקתי עם זה ושיפרתי את ההרגלים שלי כדי להרזות. אבל בתקופה הקורונה לא רק שהנשנשת לא הפסיקה – אלא עם הזמן הלכה והחמירה.

וכך מצאתי את עצמי עולה במשקל ובעצם חוזרת למשקל המקורי שלי ואפילו קצת יותר – וחשבתי שאולי לכתוב על זה אולי יעזור לי.

14 תגובות

  1. Cateded Ur הגיב:

    הסיפור שלך מעניין. תהיתי לעצמי בזמן שכתבת את הפוסט הראשון, איך הסתדר לטייל כל כך הרבה בקוטב עם עודף משקל? סליחה אם השאלה שלי מטופשת. אולי בכלל אין קשר…
    גם אני מאוד אוהבת לנשנש. אני נשנשנית לא קטנה, אבל כנראה של מאכלים אחרים. אני מאוד אוהבת ירקות. בחורף אני בעיקר שותה המון משקאות חמים, ובקיץ זה בעיקר משקאות ומאכלים קפואים, כמו פירות, יוגורט וקרח. אין מה לעשות, זה כיף לנשנש 🙂

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני מניחה שהבחירה של ״איזה אוכל לנשנש״ הוא משמעותי, כי מבחינתי אם יש שוקולד / גלידה / חטיפים בבית אז הם ינושנשו גם אם יש ירקות בבית שאפשר לנשנש 🙂

      לגבי טיולים, התשובה לזה מורכבת. קודם כל, אני הולכת ברגל לא מעט ביום יום, ובהשוואה לחלק מהקולגות שלי אני יכולה להעיד שאני הולכת יותר מהם גם אם רזים יותר. מעבר לזה, אני גם מתאמנת בחדר כושר (חשוב לציין פה שספורט בפני עצמו לא מרזה, אבל כן משפיע לטובה על הכושר הגופני בכל משקל).

      בטיולים עצמאיים אין לי כמובן בעיה כי אני הולכת בקצב שלי, גם אם הוא איטי יותר. בטיולים מאורגנים זה יותר ״טריקי״. בטיולים מאורגנים במדינת היעד (כמו שהייתי למשל בניו זילנד ובעיקר ארה״ב) לרוב יש חופש די גדול לטייל עצמאית. בחלק די גדול מהטיולים גם היו איתי כמה מטיילות מבוגרות שהלכנו בערך באותו קצב (היתה אפילו אחת שהלכה משמעותית יותר לאט ממני), ופעם היה איתי זוג ישראלים שהוא היה בן שמונים פלוס.

      בטיולים ישראלים זה יותר בעייתי כי יש קטע כזה שבו כולם חייבים ללכת ביחד – אבל מצד שני, בטיול שלי עם החברה הגיאוגרפית היו למשל פעם זוג בני שמונים, או בטיול שלי לסין עם פגסוס היה איתי מטייל עם קושי פיזי שנראה נבע משיתוק מוחין יחסית קל, אז אני מניחה שבאופן טבעי יש תמיד מגוון מסוים של יכולות בטיולים ואני לורב הצלחתי להשתלב בהם. החריגה היחידה היתה שאחד המדריכים שלי בניו זילנד היה מודאג מידי, אבל ברגע שהוא ראה שאני מסתדרת לא היתה עם זה בעיה.

      Liked by 1 person

      1. Cateded Ur הגיב:

        עוד שאלה שאני מקווה שהיא לא טפשית – אז למה לקנות שוקולד\גלידה\חטיפים לבית? גם לי יש בעיה רצינית עם גלידה. אני יודעת שאם יש לי, אני עלולה לחסל את החבילה תוך יום. אז אני פשוט לא קונה הביתה. אני משלמת אמנם יותר פר מנה אבל כשאני אוכלת בחוץ, אני יודעת מראש מה הכמות שאני עומדת לאכול.

        Liked by 1 person

      2. adiad הגיב:

        התשובה לזה די מורכבת – כי קודם כל לא תמיד זה מצב שבו אני יכולה לבחור ״לא להכניס הביתה״ למשל במשרד אני לא יכולה לאסור על מי שמנהל את המטבח לא להכניס גלידה או להביא עוגה לאירוע מיוחד ולהשאיר שאריות במקרר עבור העובדים לימים הבאים – ועדיין אני צריכה להשאר במשרד הרבה שעות ביום.

        ולפעמים פשוט בא לי משהו טעים – ואין בהכרח משהו אישי אלא רק חבילה גדולה יותר, או שבא לי ספציפית דבר מסוים (נני חטעם מסוים של גלידה ) שאין אותה במנה קטנה, או שיש מבצע מאו משתלם, או שאני קונה משהו לארוחה משפחתית ואני נאלתץ לקחת את השאריות הביתה כי למשל אבא שלי הכריז שהוא רוצה לקחת את הנכדים לצעדה וקונה להם אקטיקים בדרךך, ואז אין להם תיאבון לקינוח שהבאתי או שההורים אוסרים עליהם לאכול יותר ממתוק אחד באירוע – ואני ״נתקעת״ עם השאריות.

        ולפעמים דווקא תקופה עם מגבלות גורמת את זה (יש רשומה שכבר כתבתי על הנושא שמתוכננת לפרסום).

        אהבתי

  2. arikbenedekchaviv הגיב:

    מעניין מאוד.
    נולדתי לזוג הורים שמנים.
    גדלתי רזה – עד שהפסקתי לעשן, ואז או אז
    הגעתי עד "אוביסיטי" וירדתי ממצב זה עקב הקפדה על סוכר.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני שמחה לקרוא שירדת במשקל.

      Liked by 1 person

  3. motior הגיב:

    זה לא פשוט ואני מזדה עם הבעיה של הנשנושים… בהצלחה לך!

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      תודה רבה!

      אהבתי

  4. עדה ק הגיב:

    כתיבה יכולה לעזור להרבה דברים, לא מן הנמנע שגם בעניין הזה.
    והנה סיכמת כאן עוד אחד מנזקי הקורונה…קורונה הזאתי יש לה נזקים בלי סוף:(

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      ואני בטוחה שנגלה בעתיד עוד ועוד נזקים…

      אהבתי

  5. empiarti הגיב:

    תודה רבה על הפוסט הזה. אני מאמינה שכאשר אנחנו כותבים אנחנו מעבדים לעצמנו את המחשבות ואת הרגשות וזה עוזר. תמיד עוזר.
    זה ממש נכון שהשמנה והרזיה מושפעים גם מהמצב הרגשי והנפשי.
    אני כמוך, יותר נשנשנית מאשר אוכלת כמויות. לא מסוגלת באמת לאכול כמויות גדולות אבל בתקופות בהן לא הקפדתי על התזונה ועל המשקל, יכולתי לנשנש הרבה פעמים ביום, וכמו שכתבת בפוסט ובתגובות – זה גם משנה מה מנשנשים. אין דין גבעול סלרי או גזר כדין שוקולד או קרואסון.
    שמתי לב שבתקופת הקורונה הרבה מאד אנשים שינוי הרגלי אכילה והרגלי פעילות גופנית וזה פעל לשני הכיוונים. הרבה מאד אנשים השמינו מאד והפחיתו בפעילות הפיזית שלהם, אבל מצד שני גם הרבה מאד אנשים רזו ונכנסו לכושר דווקא כי הם היו בבית והיה להם זמן לעסוק בספורט ולהכין לעצמם אוכל בריא (במקום עוגיות במטבחון של המשרד או שווארמה עם החבר'ה בהפסקת צהריים).
    מאחלת לך בריאות, כמובן, והנאה מאכילה ללא יסורי מצפון.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני חושבת שאולי גם לפעמים אנשים התחילו לעשות ספורט כי לצאת להליכה אפשר להם לצאת מהבית – ולאורך כל הקורונה היו כללים שהקלו על פעילות גופנית (אפשר היה להתרחק יותר מהבית בתקופות שהיתה מגבלה כזו, אפשר היה להסתובב בחוץ בלי מסיכה אם עושים ספורט).

      הקטע הוא שאי כותבת עכשיו רשומת המשך, ואחד הדברים שבולטים לי בקורונה היא כמות המסעדות שמצאו דרך לבצע משלוחים. אני חושבת שלפני הקורונה אף גלידריה לא חשבה לעשות משלוחים – עד שגולדה לא מצאו את השיטה לארוז גלידה למשלוח ואז כל גלידריה שמכבדת את עצמה (וגם כאלו שלא) התחילו לבצע משלוחים. כנ״ל לגבי למשל מאפיות או מסעדות מסוגים שונים שהן לא כאלו שנחשבו ככאלו שמבצעות משלוחים באופן שוטף.

      אהבתי

      1. empiarti הגיב:

        זה ממש נכון. אני יודעת על בתי שהיתה תשושה מבישולים לכל המשפחה שלוש פעמים ביום והתחילה עם המשלוחין ופתאום כוווולם עשו משלוחים

        Liked by 1 person

      2. adiad הגיב:

        במיוחד בערים מרכזיות…

        אהבתי

התגובות סגורות.