על אכילה והתמכרות – חלק שני

אני חושבת שיש כמה נקודות בסיפור של פראנסס שאני מזדהה איתן.

קודם כל, היא מבינה בשלב מסוים שיש משהו שמאוד חריג באופן שבו היא אוכלת, ושהיחס שלה לאוכל שונה מאוד מזה של הסביבה. דיאטות אמנם עבדו לה חלקית (במיוחד כדורי הרזיה למיניהם), אבל לא לאורך זמן.

נראה היה שרק השיטה שבה היא התייחסה להרגלי האכילה שלה בתור התמכרות עזרה לה להתמודד עם הבעיה, לפחות לתקופה מסויימת. אני מניחה שיש מאחורי ההצלחה הזו כמה מרכיבים, כולל שיטת האכילה שלה, העבודה ה״רוחנית״ וה״נפשית״ של שיטת הגמילה, והתמיכה הקבוצתית בקבוצה עצמה ובקבוצת הנשים היותר מצומצמת שפראנסס מצאה את עצמה חלק ממנה (שהיתה מורכבת מנשים שהיו תחת אימון ישיר או לא ישיר של המאמנת של המאמנת של פראנסס) שיצרה לה סביבה שתמכה בה רגשית.

אבל האם זו שיטה מושלמת?

ב 2007 יוצרת בשם אליען לזובסקי הפיקה סרט שנקרא ״הבטן הרכה שלי״. אליען עצמה סבלה מיחס בעייתי מאוד לאוכל, החל מהשמנת יתר וכלה בהפרעת אכילה (לא ברור אם מדובר על אנורקסיה, בולימיה, או שילוב שלהן). לכן היה לה חשוב להציג את היחס הבעייתי של נשים לאכילה בסרט שמציג את המסע שלה לצד מסע של כמה נשים אחרות: ילדה שאמא שלה מנסה לכפות עליה להרזות, אישה מבוגרת שמחפשת זוגיות אבל מתקשה בגלל עודף משקל קל, ואת דנה ספקטור שמודגת מהמשקל של הבת שלה שהיתה אז תינוקת.

אבל הפוקוס (והסיפור המעניין) של הסרט הוא הסיפור של אליען. כדי להתאושש מהרגלי האכילה שלה, היא פנתה לקבוצה בשם ״גריישיט״ שהיא קבוצה של ״אכלני יתר אנונימיים״ שבה יש תפריט מאוד ספציפי שלפיו צריך לאכול. מדובר על תפריט שבו צריך למדוד את האוכל ברמה שבה אי אכילה של חמישה גרם (ותנסו לבדוק על כמה טונה או גבינה יש בחמישה גרם) דורשת ״וידוי״ למאמנת.

אליען עצמה התחילה את הסרט בכך שהיא היתה ״עמוק״ בתוך השיטה וניסתה להסביר אותה לעולם, אבל במהלך הפקת הסרט היא הבינה שהשיטה שעזרה לה להתגבר על האכילה הלא מסודרת שלה בעצם הפכה להיות אובססיה בפני עצמה – ושאולי ״להחליף אובססיה באובססיה״ זה לא בהכרח משהו בריא. בסוף הסרט היא עוזבת את השיטה ומנסה להצליח לשמור על מסגרת אכילה בריאה בעצמה.

בזמנו יצא לי להכיר במסגרת כזו או אחרת משתתפת אחרת בשיטת ה״גריישיט״ ושוחחתי איתה על האמירה הזו של אליען איתה. המשתתפת בעצם הסכימה עם הקביעה ששיטת האכילה של גריישיט היא אובססיבית, אבל בעיניה דווקא החלפת אובבסיה אחת באחרת בכל מה שקשור לאכילה הוא מה שגורם לה להתמיד בשיטה ולא בעייתי.

אבל האם זה משהו שמתאים לכולם? ההנחה של השיטה היא שמי שמתמיד בה – מצליח, ורק בודדים לא יצליחו ״להגמל״ בעזרת השיטה. זה אומר שמבחינת השיטה מי שנכשל בה פשוט לא השקיע מספיק. אבל זה לא בהכרח נכון, כי לא לכל אחד מתאימה ה״אובססיה״ הזו, במיוחד לא לאורך זמן.

מעבר לזה, ההצלחה מאוד תלויה בקבוצה ובחברים בה. בספר השני שלה, שבו פראנסס מספרת את הסיפור של כמה נשים אחרות, יש אישה בשם הבדוי קייטי (שאין לה קשר למי שכונתה קייטי בספר הראשון שהיתה המאמנת של פראנסס) שגם היא משתתפת בקבוצה של ״אכלני יתר אנונימיים״ בעיר אחרת, שלה יש כללים משלה, שהיו קשוחים יותר מאלו של הקבוצה שבה פראנסס השתתפה – ובשלב מסוים דווקא הכללים הקשוחים (שנבעו מפחד מאוד גדול מלהכשל בשיטה) היו אלו שגרמו לקייטי לעזוב אותה – ואז להשמין חזרה למשקל מאוד גבוה. פראנסס עצמה מודה בדיעבד שהיה לה מזל על כך שהיא הגיעה לקבוצה שהיחס לאכילה וההשמנה שלה היה ״שפוי״ יותר, וראו ב״התמכרות״ שלה מנגנון התמודדות לא בריא עם קושי בחיים, מה שעזר לה לנסות למצוא מנגנוני התמודדות טובים יותר.

---

עוד נקודה שפראסס מתייחסת אליו הוא היחס של הסביבה להרזיה – אמנם זה שימח אותה לראות עד כמה ההורים שלה (למשל) גאים בה על ההרזיה, אבל היא אומרת גם שלא פעם הרזיה (ובמיוחד הרזיה משמעותית כמו שלה) גורמת לתגובות מהסביבה שלא בהכרח טובות עבורה.

היא למשל מספרת שלא פעם ההרזיה שלה גרמה לנשים אחרות אי נוחות כי הן הרשו לעצמן להשאר במשקל גבוה יותר ממה שהן רצו רק כי הן הרגישו יותר רזות ממנה – ופתאום כשהיא מרזה, הן כבר לא רזות באופן יחסי.

מעבר לזה, לסביבה שלה היה ״קשה״ להבין את שיטת האכילה החדשה שלה, ואת הכללים שהיא חייבת לעקוב אחריהם – אבל בעיקר את העובדה שהתהליך לא מתמקד רק בכמה היא ירדה או חלילה עלתה חזרה, אלא בתהליך הנפשי והרוחני מאחורי ההרזיה, שכולל גם לא פעם שינוי בדינמיקה החברתית והמשפחתית מולה.

לכן לא פעם פראנסס הבינה שהיא לא יכולה לקבל תמיכה משמעותית מהמשפחה והחברים שלה, אלא נאלצת לקבל אותה בתוך הקבוצה שבה מבינים אותה, את הבעיות שלה מול אוכל, ואת ההרגלים החדשים שלה.

---

ויש עוד נקודה שפראנס העלתה כשהיא כתבה על החיים שלה כשמנה לפני שהיא רזתה. בשלב מסוים – ההשמנה הפכה לכזה גורם מפריע בחיים שלה, שבעצם לא אפשרה לה לעשות כלום – חוץ מלאכול עוד ועוד.

בסופו של דבר כשפראנסס השמינה שוב, היא גילתה שההנחה שלה לא היתה נכונה, ושהיא למשל יכולה בקלות למצוא גברים שמעוניינים בה גם כשהיא שמנה (ואפילו מאוד), או לצאת לטיולים בהרים באיזור שבו היא גדלה.

כלומר פראנסס הבינה שמה שהגביל אותה היתה בעיקר היא עצמה והאמונות שלה לגבי ההשמנה – ולא ההשמנה עצמה. אבל בלי להיות רזה ולהשמין שוב היא כנראה לא היתה מגלה את זה.