למה דיאטות לא עובדות?

כולנו נתקלנו בסיפורים על הרזיה מוצלחת: הסיפור מתחיל מאישה שמנה (ולרוב זו אישה, למרות שיש כמה סיפורים על גברים שרזו). היא היתה שמנה ברמה שהחיים שלה לא היו חיים משום בחינה: לא היתה לה זוגיות (כי איזה גבר ירצה להסתכל לכיוונה?), לא היו לה חיי חברה (כי מי ירצה לצאת לבלות עם מישהי שמנה?), וכנראה גם אין לה הצלחה בעבודה (כי מי ירצה להעסיק מישהי לא ייצוגית?).

ואז יש איזשהו אירוע מכריע: פיסת ריהוט כזו או אחרת נשברת תחתיה (בין אם זה כיסא, מיטת קומותיים, או אפילו שירותים כימיים), או שהחברים של הילדים צוחקים על איך שהיא נראית, והיא מבינה כמה היא מביישת את הילדים שלה. או יכול להיות מצב שבו היא חוטפת קלקול קיבה קשה, או דחיה ממקום עבודה שהיא מאוד רצתה לעבוד בו בגלל המשקל – ואז היא מבינה שהיא חייבת לרזות.

כל זה כמובן נותן לה המון מוטיבציה, ובשילוב של שיטת ההרזיה ה״מושלמת״ שהיא מצאה או המציאה – היא רזתה למשקל המושלם, והחיים שלה הפכו להיות מושלמים, ובעזרת השיטה המיוחדת והמהממת והמדהימה הזו כל אחת יכולה לרזות אם היא רק רוצה.

אבל הסטטיסטיקות מראות אחרת: 95% מניסיונות ההרזיה נכשלים אחרי חמש שנים מההגעה ליעד המשקל, וכנראה שלאורך יותר שנים המספרים גבוהים אפילו יותר. אפילו ניתוחי קיצור קיבה רחוקים מלהיות הצלחה מסחררת: רק 50% – 60% מהמנותחים מצליחים לשמור על ירידה משמעותית במשקל אחרי חמש שנים כתלות בסוג הניתוח, וגם פה הסטטיסטיקות כנראה פחות טובות אחרי תקופות ארוכות יותר.

אבל למה זה בעצם קורה? אני רוצה לקחת את ניסיון ההרזיה האחרון שלי כדי להדגים מה בדיוק הבעיה.


אחרי בערך שמונה חודשי קורונה, ראיתי שהמשקל שלי עולה בקצת מדאיג, ולכן החלטתי להצטרף לקבוצת הרזיה.

בערך 8 שנים לפני כן הייתי בקבוצת הרזיה של מישהי שהיא בעצמה רזתה קצת יותר משבעים ק״ג. בזמנו הקבוצה הרגישה לי מאוד מתאימה, ונאלצתי לעזוב אותה רק כי עברתי דירה לעיר די רחוקה.

השיטה השתנתה מאז: במקום עבודה ישירה מול המקימה של השיטה, החברה העסיקה כמה דיאטניות שעבדו באופן ישיר מול הלקוחות. כל מרזה חדשה התחילה את הדרך בשיחה עם הדיאטנית שהותאמה לה על סמך שאלון מפורט שהיא מילאה על דיאטות קודמות שהיא עשתה ומה היו הקשיים בהן. הן קובעות יחד תפריט התחלתי, ומעכשיו הלקוחה צריכה למלא באפליקציה של השיטה יומן אכילה יומי, מעקב ספורט – וגם שקילה שבועית.

כדי לספק תמיכה רגשית וחברתית, היתה הרצאה שבועית של המנחה של השיטה שנעשתה בזום (משהו שמאוד הקל עליה כתחליף לקבוצות פיזיות), ובסופה דיברה הקואצ׳רית של השיטה, שאליה אפשר היה לפנות לשיחה אישית לפי הצורך. בנוסף לכל זה היתה קבוצת ווטסאפ שבה כולנו יכולנו לשוחח ולבקש תמיכה – או לספק השראה לאחרות.

אבל עדיין תוך בערך שלושה חודשים וויתרתי על השיטה, ומכמה סיבות.

חוסר קשב מצד הדיאטנית: כבר מהשיחה הראשונית של הדיאטנית הרגשתי שהיא מגיעה מהר מידי למסקנות לגבי. למשל בשיחה הראשונית סיפרתי לה שאני עושה הרבה ספורט וממה שהבנתי מדיאטנית שעבדתי איתה בעבר אני צריכה להתאים את התזונה לזה ולאכול יותר חלבונים. והיא מיד אמרה משה לגבי זה ש״כולנו עושות פילאטיס פעמיים שלוש בשבוע וחושבות שאנחנו צריכות תזונת ספורט״ . אבל זה לא ממש היה המצב: לפני הקורונה הייתי מתעמלת בצורה די אינטנסיבית באימוני משקולות (שלושה בשבוע כאחד מהם היה עם מאמן אישי) ועושה המון אירובי. כפי שכתבתי, דיאטנית שעבדתי איתה באותה תקופה ממש התעקשה שאני צריכה תפריט שייתמוך ברמת האימונים שלי מבחינת כמות חלבון ואיך אני אוכל פחמימות לאורך היום כדי שהעליה במסת השריר לא ״תסתיר״ את הירידה בכמות השומן בגוף. אמנם הקורונה הפריעה לשגרה הזו בגלל הסגירה של חדרי הכושר, אבל בצירוף מקרים בדיוק כשהצטרפתי לקבוצת ההרזיה, חדר הכושר שלי הצליח למצוא דרך לפתוח מתחם בחצר חיצונית שבו אפשר היה לערוך אימוני משקולות, והוספתי לזה הרבה הליכות שכללו לא פעם עליות די ארוכות ומאומצות שהעלו לי את הדופק – כך שבהחלט עדיין הייתי מאוד פעילה.

אני מניחה שאותה דיאטנית הניחה שמישהי מאוד מאוד שמנה לרוב מתחברת לספורט רק דרך הרזיה, ולכן הניחה שאני לא עושה ספורט אח אימונים מאוד קלים כשמנה, אבל זה לא היה נכון וקשב היה יכול להראות לה את זה.

״צריך להרגיל את הגוף להיות רעב״: זה עוד ציטוט של הדיאטנית שמעיד על בעיה שגרמה לכך שפרשתי מוקדם.

יש משהו בעקרון הזה, למרות שרוב הדיאטניות שעבדתי איתן בעבר האמינו בו בצורה קצת שונה: הן הבינו שלא צריך להשאיר את הגוף ״רעב״, אבל כן צריך להגדיר מחדש מה רמת השובע שצריך להגיע אליה בסוף ארוחה.

כתבתי לפני כמה רשומות על מכר שלי שהתרגל מגיל צעיר לאכול כמויות גדולות של אוכל ולכן התקשה להרזות כי הגוף שלא לא היה שבע מכמות מזון שנראית לרבים בתור ״סבירה״. בנוסף לעובדה שהוא היה מסוגל לאכול הרבה – הוא היה לרוב מגיע לסוף כל ארוחה ברמת שובע מאוד גבוהה, שבה הוא היה ״מפוצץ״ כי כך הוא התרגל להתייחס לתחושת שובע ״אמיתית״. אבל כדי להרגיש שבע, לא צריך להיות מפוצץ אלא אפשר להגיע לתחושת שובע נעימה יותר.

המשמעות של תחושת שובע כזו היא שכנראה נהיה רעבים יותר מוקדם אחריה מאשר אחרי ארוחה שממנה נצא ״מפוצצים״, אבל בדיאטה שמבוססת על אורח חיים בריא לרוב אוכלים כל 3 – 4 שעות כך שלרוב יווצר מצב שבו המרזה לא יגיע לרמת רעב לא נעימה, אלא לכזו סבירה.

אבל להגדיר את העקרון הזה בתור ״להשאר רעבה״ זו בעיה. אולי שוב נוצר מצב שבו הדיאטנית הניחה שבתור אישה שמנה גם אני אוכלת המון אוכל והיא רצתה להחזיר אותי לרמת שובע ״סבירה״ גם אם אני אתפוס אותה באופן רגעי כרעב. אבל במציאות נוצר מצב שבו נשארתי רעבה בצורה שלא יכולתי להתרכז בעבודה, ורוב הזמן פשוט הלכתי למטבח כדי למצוא משהו ״לכרסם״ כדי שאוכל להתרכז לכמה דקות ואוכל להתרכז בעבודה עד הארוחה הבאה. בסופו של דבר החשש מלהשאר רעבה אחרי הארוחה פשוט פגע בדיאטה: בהתחלה ״רימיתי״ את העקרון בהוספה של המון ירקות לכל ארוחה (כי הדיאטנית אפשרה לי להוסיף ירקות), ולא פעם הוספתי כל כך הרבה מהם בגלל החשש להשאר רעבה שהייתי יוצאת מכל ארוחה ״מפוצצת״ ובכך בעצם ביטלתי את היתרון שהדיאטנית רצתה לתת לי.

הורדה מוגזמת של מאכלים וקבוצות מזון מהתפריט: אני גרתי בארה״ב בדיוק בתקופה שבה דיאטת אטקינס התחילה להיות מאוד מאוד פופולרית. מעבר להרזיה המהירה שהדיאטה הבטיחה – עבור רבים הפיתוי בה היה העובדה שאפשר היה לאכול בה הרבה מאוד אוכל שנחשב ל״פסול״, ״לא בריא״, ו״משמין״ כמו למשל הרבה מאוד סוגי בשר שהם מאוד שמנים, או גבינות שהן מאוד שמנות. במקביל – הם לא היו צריכים לאלץ את עצמם לאכול דברים שהם לא אהבו כמו הרבה סלטים עם מעט רוטב ועוד פחות טעם (לפחות מבחינת האמריקנים). ומה שהאמריקנים הכי אהבו זה שלא הגבילו אותם מבחינת כמויות – אלא הדיאטה אפשרה לרזות ככל עוד אוכלים כל מה שלא מכיל פחמימות עד תחושת שובע נעימה. רובם היו מוכנים לוותר על לחם, פסטה ובמיוחד תפוחי אדמה (שנחשבו אז לאויב הכי גדול של כל דיאטה) כדי להרזות בעודם אוכלים אוכל ״באמת טעים״. זה לא היה נורא כי מהר מאוד חברות שונות סיפקו תחליפים דלי פחמימות לכל דבר – החל מלחם ודגני בוקר דלי פחמימות, וכלה בהמבורגרים עטופים בחסה במקום בלחמניה.

המסר הזה שבו אנשים לא מוכנים לוותר על אוכל טעים התחיל עם הזמן לחלחל לדיאטניות שעוסקות באורח חיים בריא כמו פעם. היום רובן נוטות לאפשר לאכול מאכלים שנחשבים לפחות תורמים להרזיה כמו תפוחי אדמה או פסטה מקמח לבן – ככל עוד אוכלים מהם במידה, בתדירות סבירה, וכחלק מארוחה מאוזנת שכוללת גם חלבונים, שומנים, וירקות כך שהההשפעה של האוכל ה״פחות איכותי״ תהיה פחות משמעותית.

אבל מסתבר ש״נפלתי״ דווקא על דיאטנית שהחליטה שאלו עדיין מאכלים ״אסורים״ וניסתה לגרום לי לוותר עליהם, ומהר מאוד (בניגוד למה שכל הזמן נאמר בתוכנית המסגרת של ההרזיה שבה השינוי מתואר כהדרגתי ורק כזה שנוח לאנשים – וכזה שבו עדיין אפשר לאכול את האוכל שהמשתתפים אוהבים). הבעיה היתה שזה בקושי השאיר לי מה לאכול, כי אני לא ממש אוהבת בשר ודגים, ומה שנשאר לי לאכול היה בעיקר קצת טופו, ביצים, גבינות דלות שומן, לחם מקמח מלא (אבל לא יותר מידי), מידי פעם קצת בשר, וירקות. באותה מידה היתה לה בעיה עם הדרך שבישלתי וניסתה להפוך אותה ליותר דיאטטית ברמה שכבר פגעה בטעם של האוכל. כך שבעצם נשארו לי יחסית מעט מאכלים לאכול בצורה מגבילה יותר מידי, וגם הם היו נסבלים לכל היותר ורחוקים מלהיות טעימים.

מעבר לזה, במסגרת ההרזיה היה אמור להיות יום בשבוע שבו אוכלים ״קינוח שבועי״, ובאתר הדיאטה כתבו שהוא ניתן בנוסף לתפריט הרגיל – אבל הדיאטנית ניסתה לשכנע אותי שכדי לאכול אותו אני בעצם צריכה לוותר על פחמימות בכלל כל שאר היום.

כאופציה לכל הדברים שהיא ניסתה להסיר מהתפריט שלי – היא הציעה כל הזמן שאני אנביט קיטניות ואקפיא אותן כדי להוסיף אותן לסלט כדי שאכל לאכול ״משהו קראנצ׳י בסלט״. העניין הוא שאני לא אוהבת דברים כאלו – כי לי זה תמיד מרגיש כאילו יש לי ג׳וקים בסלט, והיא סירבה להבין שאני פשוט לא מתחברת לזה, ובכל שיחה היא הזכירה לפחות פעם אחת את הביטוי ״משהו קראנצ׳י בסלט״ .

ואולי חלק מהקושי שלה נבע מהעובדה שאני באמת ״מפונקת״ באוכל, במובן הזה שיש מעט מאוד דברים שאני *באמת* אוהבת לאכול, והרבה דברים שאני ממש ממש לא אוהבת. במצב כזה הסיכוי שאמצא למשל מתכון טעים ודיאטטי לעוף שיחליף מבחינתי פסטה או תפוח אדמה (או בטטה) הוא אפסי – וכך נוצרה מבחינתי בעיה מאוד אקוטית.

כי עם הזמן, מי שאוהב אוכל לא יכול לשרוד עם תפריט משעמם ומצומצם כזה. כשביקשתי מהדיאטנית לגוון, היא אמרה לדעתה שגיוון הוא בעייתי ולדעתה צריך לוותר עליו. זה כמובן לא התאים לי, ולכן בשלב מסוים וויתרתי על התוכנית – ופשוט התחלתי לזלול כדי להשלים את כל מה שהחסרתי.

לכל אחד יש הגדרות שונות לגבי אהבה לאוכל: אני זוכרת שבאחד המפגשים, מי שניהלה את השיטה לפי ההרזיה שלה סיפרה שהיא בחרה במיוחד דיאטניות שמתחברות לאהבה לאוכל. היא למשל סיפרה שאחת מהן היתה בעברה מלצרית באיזושהי מסעדה (כנראה מסעדה שאמורה להיות מוכרת בת״א) והכירה את כל המנות ויכלה להמליץ על הטובות מביניהן מתוך שינה.

שימו אותי במסעדה כזו, ואני אולי בקושי אוכל למצוא שתי מנות ראשונות ושתי מנות עיקריות לבחור מביניהן, וזה במקרה הטוב. לפני כמה שנים ההורים שלי הזמינו אותי, את אחי ואת אישתו למסעדת שף אסייתית, ואחרי רפרוף מהיר בתפריט והסבר של המלצר על אך המסעדה מעודדת את הסועדים לחלוק בכל המנות במקום להזמין מנה לכל אדם – הודיתי להורים שלי ומיד עזבתי את המסעד וחזרתי הביתה כי לא הצלחתי למצוא אפילו מנה אחת שמצאה חן בעיני, שלא לדבר על מספיק מנות שיהיו נסבלות מספיק לחלוקה בינינו.

ופה טמונה נקודה שמנהלת השיטה כנראה לא מבינה: כולנו אוהבים אוכל, אבל אצל כל אחת מאיתנו זה מתבטא באופן שונה. כמו שמבחינתה אהבה לאוכל היא היכולת לאכול מידי פעם במסעדות, מבחינתי ״אהבה לאוכל״ היא שיאפשרו לי לאכול פסטה ותפוחי אדמה מידי פעם.

ופה היה בעצם פער די גדול בין ההבטחה של שיטת ההרזיה ״להביו״ אותי לבין המציאות שבה זה לא ממש קרה. ואז כשעזבתי את הקבוצה מיד התחלתי ״לפצות״ את עצמי בזה שאכלתי הרבה מידי אוכל טעים בלי מסגרת – וכמובן שהעליתי עוד ועוד במשקל מאז שעזבתי את התוכנית.

חיוביות רעילה: חיוביות רעילה היא מצב שבו חשיבה חיבית הופכת לכזו קיצונית שהיא כבר לא בריאה ולא תורמת. היא לא פעם מצב שבו אין מקום לבטא רגשות שליליים וכך אי אפשר להתמודד איתם.

זה התחיל בדיאטנית ובקואצ׳רית שפשוט לא קיבלו את העובדה שהיה קשה לי עם איך שהמגבלות שהקורונה והסגרים שקרו באותה תקופה השפיעו עלי (למשל שחדרי הכושר היו סגורים), ופשוט ״דרשו״ ממני ״להתמודד עם זה״.

אבל חלק עקרוני מהבעיה היה גם בקבוצת הווטסאפ של השיטה. איכשהו רוב ההודעות בה היו של נשים שעשו ספורט ושלחו לנו פרטים של כמה הן הלכו וכמה מהר, משהו שרובנו לא יכולנו לשחזר. ברור לי שהן עשו את זה מתוך רצון לתת השראה, אבל זה באותה מידה היה מייאש בכך ש*אני* למשל לפחות בשלב זה לא מסוגלת ללכת כל כך הרבה ו / או כל כך מהר בגלל רמת הכושר שאיבדתי מאז תחילת הקורונה בשילוב של העליה במשקל.ֿ

מה שחידד את הבעיה היתה שלאורך זמן היו הודעות מאוד בודדות על קושי אמיתי בקבוצה שנשארה בעיקרה ״חיובית״ ו״נותנת השראה״ אבל לא בהכרח תומכת…

8 תגובות

  1. motior הגיב:

    אני החלט מבין למה עזבת את השיטה הזאת…

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      תודה!

      אהבתי

  2. empiarti הגיב:

    אכן דיאטות לא עובדות, ומי שיש לו נטייה להשמנה ומי שיש לו נטייה לאכילת יתר או אכילת נחמה בעצם נאבק בזה לאורך כל שנות חייו. השיטות השונות מתפתחות לאורך השנים בין אם כתוצאה ממחקרים מדעיים ובין אם כטרנד כזה או אחר, וכמובן שלא תמיד מי שעוסק בזה – מנחת הקבוצה או הדיאטנית – מספיק טובים במה שהם עושים או מספיק בקיאים בפרטי השיטה עצמה או מספיק מוסמכים מבחינה ומקצועית, ולא פחות חשוב – ביחסי אנוש – כדי לעזור ללקוחות ליישם אותן כמו שצריך ובצורה שבאמת יכולה לעזור.
    עשיתי הרבה מאד דיאטות בחיי – מסודרות וכסאחיות, כאלה שהצליחו ואז מסיבות כאלה ואחרות שוב חזרתי לסורי וכאלה שמההתחלה לא התאימו ולא עבדו עבורי. זה באמת מאד אינדיווידואלי.
    מאחלת לך הצלחה במאבק עד כמה שתרצי להמשיך להיאבק, ושבכל מקרה הכי חשוב תשמרי ותטפחי את הבריאות שלך.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      תודה רבה!

      אני חשובת שמה שהפריע לי פה היתה העובדה מדובר על מישהי שרזתה, ועדיין היא לא ראתה את המורכבות של התהליך…

      Liked by 1 person

  3. phpandmore הגיב:

    מצאתי פעם בתא הטלפון ספר ששמו הוא משהו שיותר מתאים לי מדיאטה: אנטי דיאטה!
    אבל לא לטעות! זה, כמובן, לא ספר שמתאר כמה כיף זה לא לעשות דיאטה, אלא מדבר על תזונה נכונה על מה לאכול ובעיקר מתי לאכול. וכדאי גם להוסיף פעילות גופנית,

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      עולה השאלה איך אתה מגדיר ״דיאטה״. בסופו של דבר אם מדובר על מצב שבו אתה צריך לשנות הרגלי אכילה מאלו האהובים עליך זו כנראה דיאטה…

      אהבתי

      1. phpandmore הגיב:

        גם לי זה נראה כך.
        אגב, לספר קוראים בעברית "רזה לתמיד".
        (https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=13114)

        Liked by 1 person

      2. adiad הגיב:

        זה נשמע כמו משהו שאני קוראת לו ״טימטומופתיה״ – כל מיני תורות של רפואה משלימה שמנסים למכור את עצמם בתור תיאוריה מדעית בדוקה, כשהם לא ממש כאלו.

        רופאים ודיאטניות למשל אומרים שמוצרי חלב הם המקור הכי טוב לסידן כי הספיגה מהם גבוהה משמעותית לעומת מקורות אחרים של סידן.

        אהבתי

התגובות סגורות.