מה עבד לי בניסיונות הרזיה בעבר שעכשיו לא עובד? (חלק ראשון)

כמו שכבר כתבתי בפוסטים קודמים שלי – בעבר הייתי מאוד שמנה, עד שב 2007 הצטרפתי לשומרי משקל בגיל 32 במשקל מאוד מאוד גבוה, למרות שאפשר היה לצפות שאנסה לרזות לפני כן במסגרת מסודרת. אבל ממש כמו שהייתי חריגה בעובדה שהשמנתי מאוד בלי לנסות לרזות – כך היית חריגה גם בתהליך ההרזיה עצמו. לא הייתי ״מרזה טיפוסית״ שמתמידה ומקפידה על כל פרט עד שהיא מגיעה למשקל היעד או מוותרת על הניסיון, אלא רוב הזמן הקפדתי על רוב הכללים אבל לא על כולם.

מצד אחד – זה לא היה ממש סיפור הצלחה. ירדתי לאט קצת יותר מ 30 ק״ג שזה משמעותי מבחינה בריאותית אבל עדיין הייתי שמנה מבחינת מראה, למרות שגם מבחינה חיצונית הפכתי משמנה חריגה לשמנה יותר ״נורמטיבית״. אבל מצד שני, בניגוד לנשים אחרות שחוסר הצלחה גורם להן לרוב לפרוש ולהתחיל לאכול כמו לפני הדיאטה – אני הצלחתי לשמור על רוב ההרגלים ולשמור על הרזיה בטווח של בערך 10 – 15 ק״ג.

ואז קרתה הקורונה – ואחרי בערך 13 שנים של שמירה על ההרגלים האלו, הם מהר מאוד נעלמו ומאוד קשה לי לחזור אליהם, וחשבתי לנסות לחשוב למה.


כשהתחלתי לרזות, התחלתי בגיל צעיר יותר מאשר כיום, ועם חילוף חומרים טוב יותר כי לא ניסיתי לרזות לפני כן

למי שלא מכיר או מתבלבל – ״חילוף חומרים״ הוא מושג שמתאר כמה קלוריות הגוף מנצל ביום. זה גורם שמושפע מהרבה גורמים כמו למשל גיל, רמת פגעילות גופנית, כמה שריר יש לנו בגוף (לכן למשל לגברים יש חילוף חומרים גבוה יותר מאשר לנשים כי יש להם יותר שרירים) – וגם דיאטות קודמות, כי הגוף לומד להתייעל כשהוא מקבל פחות קלוריות.

כלומר יש שני גורמים שפועלים ״לרעתי״ כיום: אני מבוגרת ב 15 שנים וגם בוגרת של 15 שנים שבהם הגבלתי ברובן את הצריכה הקלורית שלי – ולכן הגוף שלי משתמש בהרבה פחות קלוריות, מה שכמובן מקשה על הרזיה.

כשהתחלתי את ההרזיה יכולתי לשנות הרגלים באופן הדרגתי

הרגלי האכילה שלי לא היו גרועים בתור ילדה, בין השאר שכשהייתי ילדה אי שם בשנות השמונים לא היו ״פיתויים״ כמו שיש כיום. אבל עם השנים הרגלי האכילה שלי התדרדרו לאט לאט – במיוחד כשהתבגרתי ויותר מהבחירות לגבי מה אני אוכלת (ושותה) עברו אלי ולא היו תלויות רק במה שאמא שלי בישלה או קנתה בסופר. למשל כשהגעתי למשקל הכי גבוה שלי, יכולתי בקלות לאכול למשל המבורגר בצהרים ואז להזמין פיצה לארוחת הערב.

זה אולי באמת יום קצת קיצוני ולא בהכרח אופייני, אבל באופן כללי שהגוף שלי היה רגיל במשך שנים לאכול הרבה מאוד קלוריות ממקורות מאוד לא איכותיים. במצב כזה, היה לי קל מאוד לשפר את התזונה שלי בכמה דברים קטנים כדי להתחיל להרזות – ובקצב לא רע.

עם הזמן ההרגלים שלי הלכו והשתפרו – ולכן הגוף שלי גם התרגל לתזונה יותר טובה. לכן כדי לגרום לגוף שלי לרזות – אני עכשיו צריכה לחזור להרגלים מאוד טובים כדי להרזות, כלומר יש פער ענקי בין ההרגלים הנוכחיים שלי לאלו שנדרשים לי כדי לרזות.

פעם היו לי הרבה פחות פיתויים

כשהתחלתי להרזות ב 2007, גרתי באיזור די מבודד של הוד השרון בלי הרבה מסעדות. אני חושבת שהמסעדות היחידות שעשו אז משלוחים היו פיצריות ואולי מסעדה איטלקית אחת שהיתה מאוד קרובה אלי הביתה, וחברות כמו תן ביס לא היו מוכרות (ואולי אפילו לא קיימות).

מעבר לזה, באופן שלא אופייני להייטק – עבדתי בחברה שבה היה לנו חדר אוכל שבו היינו אוכלים ארוחות צהרים. השמועות סיפרו שבסניף שבו ישבה ההנהלה של החברה יש חדר אוכל ברמה מאוד גבוהה, אבל אצלנו האוכל לרוב היה סביר, ולא פעם פשוט הייתי אוכלת סלט כי זה היה המאכל שהטבחים הכי פחות התעסקו איתו ולכן לא ממש הצליחו להרוס.

נכון שבשלב מסוים עברתי לעבוד בהרצליה, איזור שבו אין חדרי אוכל אלא שוברים למסעדות. אני כמו רבים מהקולגות שלי התלהבנו בהתחלה ממבחר המסעדות השוות – אבל אחרי שבועיים שלושה רובנו התחלנו לאכול יותר סלטים ואוכל בריא (שהיה לרוב יותר זול) ומסעדות ״מפנקות״ היו שמורות לפעם פעמיים בשבוע.

באותה תקופה גם עברתי לגור בהרצליה ושירותי המשלוחים כבר היו קיימים (ולא רעים בתוך הרצליה), אבל כנראה שהעובדה שהמסעדות שמהן יכולתי להזמין היו לי זמינות כבר בעבודה גרם להן להראות הרבה פחות מפתות.

כשאני מסתכלת אחורה, אני בעצם רואה שהשינוי הגדול בנושא הספציפי הזה הגיע הרבה לפני הקורונה. המנהל של החברה שבה עבדתי החליט להעביר את המשרדים של החברה מהרצליה לאיזור משרדים שנקרא ״איירפורט סיטי״ שנמצא ליד כביש 1 ליד אחת הכניסות לשדה התעופה וליד התעשיה האווירית, די קרוב לשוהם.

למעבר הזה היו לא מעט השלכות עבורי, בין השאר שינוי מקצועי שהיה לי פחות טוב. גם עברתי לדירה שהיתה בקרבה גדולה יותר למשרדים החדשים – אבל עדיין היתה לי נסיעה ארוכה כל יום הלוך וחזור. עקרונית יכולתי לעבור לגור בשוהם כדי לקצר את הנסיעות, אבל כשחיפשתי הפעם דירה – לא חיפשתי דירה להשכרה אלא דירה לקניה, ורציתי לקנות דירה שתהיה ממנה נגישות יחסית סבירה לכל איזור המרכז ולא רק לעבודה הנוכחית שלי.

ואז היה את עניין האוכל. אחרי שעבדנו באיזור הרצליה שבה יכולנו לאכול מאוד מאוד טוב, המבחר של האוכל והמסעדות באיירפורט סיטי היה מאכזב למדי. לאורך זמן מצאתי כמה מקומות שהיו בהם כמה מאכלים שאהבתי, אבל במקביל גיליתי שברמת גן יש לי מבחר הרבה יותר עצום של מסעדות להזמין מהן אוכל. ואז איכשהו במקום לבשל בבית בסופי שבוע – ביותר ויותר הזדמנויות הזמנתי אוכל.

ויש כמובן את העובדה שבעבודה עצמה החליטו לפצות אותנו באוכל: מעבר לעובדה שהיו מגישים לנו עוגיות כל יום וכל אירוע חוגגים עם אוכל – גם הציבו במשרד מכונת ממתקים (ומכונת שתיה קלה).

אפשר להגיד שבערך באותה תקופה התחילו לי בעיות בירידה במשקל – כביכול הייתי עדיין ב״דיאטה״, ולפעמים לתקופות קצרות ירדתי מעט מאוד במשקל, אבל לאורך זמן התחלתי להעלות קצת במשקל.

למזלי בקיץ 2017 התחלתי לעבוד עם דיטנית שבעזרתה התחלתי שוב לרדת במשקל, אבל בשלב מסוים הרגשתי שהעבודה איתה יוצרת לי יותר מידי לחץ והפסקתי. הצלחתי לשמור על רוב הירידה לאורך זמן, עד הנסיעה לניו זילנד – ואז הקורונה.

10 תגובות

  1. Cateded Ur הגיב:

    אני קוראת את זה ורואה שבעצם עיקר הסיפור הוא גורמים חיצוניים, נכון? 
    לגור רחוק ממקום העבודה זה באמת לא כיף. המון זמן שככרוך בנסיעות, בהן די אי אפשר לעשות משהו אמיתי…
    בעניין האוכל, את מדברת על פיתויים במשרד, משלוחים ואכילה של אוכל מוכן אבל רגע, למה בעצם שלא תדאגי בעצמך לאספקה סדירה של מזון נורמלי?
    מכונת שתיה קלה? דאגי שתמיד יהיה בקבוק עם מים קרים במקרר.
    חגיגות עם אוכל וממתקים? דאגי שתמיד יהיה בנמצא מזון אמיתי ומזין.
    משלוחים לארוחת צהרים? הביאי אוכל ותכיני סלט מזין שכולל שפיכה של ירקות ארוזים (אין צורך לחתוך), גבינה, אגוזים, לקערה. בצד תאכלי לחם. אני לא יודעת איך זה הולך, אבל פה יש גם אפשרות לקנות סלט בתוספת בשר\דג\ביצה ולבקש בלי רוטב. כמובן שאת יכולה גם לדאוג שתמיד תהיה במקרר אספקה של אוכל לנשנש בין הארוחות, למקרה שאת רעבה.
    עושה רושם שעניין המשקל מציק לך ושבסביבת העבודה לא מודעים לחשיבות של תזונה בריאה. פשוט הרימי את הכפפה ותפעלי. אני מניחה שברגע שיראו שלכל אירוע את מביאה גם אוכל (סורי, עוגות וממתקים זה לא אוכל), המבחר המוצע ישתנה. 
    מעבר לאוכל, במשרד כזה מפנק, אין לכם גישה לחדר כושר או מתקני ספורט? אני יודעת שלא תמיד נעים לעשות ספורט בחוץ 🙂

    אהבתי

    1. adiad הגיב:

      אבל זו בדיוק הנקודה שאני מנסה להסביר בפוסט – כשיש משהו טעים, בין אם זה משקה או מאכל – בקבוק המים הקרים או האוכל המזין יישכחו בצד. זה לא שאם הם יהיו זמינים אני אשכח מהעוגיות והשתיה הממותקת…

      אהבתי

      1. Cateded Ur הגיב:

        סליחה, לא הבנתי את זה ככה. איכשהו, תמיד שתייה קלה לא נראית לי טעימה, אז אפילו לא חשבתי על האפשרות של לשתות מיץ כשיש מים קרים…
        אם את בעצם אוהבת את זה, אז איפה הבעיה? את הרי מטיילת וחייה חיים מאוד אקטיביים (לא הצלחתי להבין מאף פוסט אם את עושה ספורט באופן קבוע או בעיקר במסגרת טיולים), פשוט במקביל לזה שאת אוהבת אוכל מתוק. אם ככה ואם את בריאה והכל בסדר, אולי בכלל אין צורך אמיתי לרדת במשקל. זה הרי שואב ממך כל כך הרבה אנרגיות רגשיות

        Liked by 2 אנשים

      2. adiad הגיב:

        זה עניין של כמויות שמצטברות עם הזמן להרבה מאוד קלוריות – ולהרבה מאוד משקל, שאפילו פעילות גופנית לא מצליחה להתמודד מולם.

        אהבתי

  2. empiarti הגיב:

    דבר ראשון אני רוצה לומר לך כל הכבוד על עצם כתיבת הפוסט הזה, וסידרת הפוסטים האלה שמספרים על המאבק שלך במשקל ובהרגלי האכילה. זה נושא לא פשוט נפשית ורגשית ואני יודעת מניסיוני האישי שזה גם נושא שבו לכל אחד יש מה להגיד ומה לייעץ. בתכל'ס – מי שלא חווה את המאבק הזה על בשרו, לא באמת יכול להבין מה הולך בתוך הנפש ובגוף של האדם שנלחם במשקל ובאכילת היתר. אז שוב, כל הכבוד לך על החשיפה הזאת. אני מניחה שתוך כדי כתיבה את גם מעבדת את המחשבות לעצמך וזה – גם מניסיוני האישי 🙂 תמיד טוב.
    את מספרת שבעבר היית מאד שמנה – אבל היתה איזו נקודה שבה החלטת לקחת את עצמך בידיים.
    לרדת 30 קילו זה המון – גם אם זו ירידה ממאתיים קילו למאה שבעים קילו וגם אם זו ירידה מתשעים קילו לששים קילו. אבל כמו שכתבת, כאשר שמנים מאד, לפעמים יורדים שלושים וגם ארבעים קילו ולמי שמסתכל מן הצד עדיין נראים שמנים. זה עלול להיות מאד מתסכל.
    ומה שעוד מתסכל זה, שמי שמלכתחילה יש לו נטייה להשמנה, ויש לו כבר בגוף את כל תאי השומן האלה (שאם הבנתי נכון את כל החומר שקראתי בנושא, כאשר מרזים הם מתרוקנים אבל לעולם לא לגמרי נעלמים מן הגוף ולכן עלולים בכל רגע להתמלא מחדש) מרגיש כל הזמן כאילו הגוף שלו משתוקק לעלות בחזרה במשקל. אז כמו שציינתי בהתחלת התגובה – זה מאבק יום יומי.
    ושוב – מי שאין לו נטייה להשמנה או שיש שאפילו נוטה להיות רזה יתר על המידה, לא יכול באמת להבין מה זה עושה לך כאשר יש עוגיות במשרד או מכונת חטיפים וממתקים ושתייה קלה, או כמה הרבה יותר קל זה להזמין פיצה מאשר להגיע אחרי יום עבודה ונסיעות ופקקים ולהתחיל לבשל אוכל בריא ולחתוך סלט ועוד להכין סלט וגבינה רזה ולחם קל לארוחת הצהריים של יום המחרת בעבודה.
    מי שאין לו בעייה עם אכילת יתר או אכילה מנחמת או בעייה בעמידה בפיתויים לא יכול להבין את הקושי בחופשות ובטיולים כאשר את לא לגמרי שולטת במקומות בהם עוצרים לאכול או בארוחות שמארגנים לכל הקבוצה.
    והקורונה, מהבחינה הזאת באמת "גמרה עלייך את הצורה" – לך ולעוד הרבה מאד אנשים.
    כמי שבעצמי נאבקת שנים בנושא האכילה והמשקל אני מאד מבינה אותך ומאד מזדהה איתך. אמנם מעולם לא הייתי שמנה מאד אבל בשיא (לפני שהתחלתי את הדיאטה הנוכחית בדיוק בקורונה) היה לי BMI של 32. זו כבר לא "עודף משקל" אלא השמנה ממש.
    כמו שבטח קראת אצלי, בעלי ואני הצלחנו לרדת במשקל בעזרת הסקסנדה בהתחלה (בשנה הראשונה) ולא מעט בעזרה העובדה שעשינו את זה ביחד ובנינו לעצמנו תפריט קבוע ובריא (ושבפחות או יותר בשנה ומשהו הראשונות היתה קורונה ולא היו פיתויים, בילויים, שמחות, אירוחים ומסעדות) וגם…….נכנסנו לסדר יום של ספורט הרבה יותר רציני. בשורה התחתונה – צרכנו הרבה פחות קלוריות ביום ושרפנו הרבה יותר קלוריות ביום ממה שאי פעם בעבר.
    בינתיים אנחנו מצליחים לשמור על זה אבל את יודעת מה? מבחינתי זה עדיין מאבק. אני עדיין פה ושם מרגישה את הרעב או את החשקים, ואני לא עובדת במשרד ואין סביבי פיתויים כמו שיש אצלך. ואם אני מתעצלת לחתוך סלט יש כאן מי שיעשה זאת בשבילי. אז אולי יותר קל לי בזכות זה, ועל כך אני מודה.
    אני הייתי מאד מרוצה מהסקסנדה והאופן שבו היא עזרה לי באותה שנה ראשונה לא להרגיש רעב ולהתגבר בקלות רבה יותר על פיתויים. אבל האמת היא שאין לי מושג אם לא היתה זו הסקסנדה שגרמה לכל הבעיות הבריאותיות שבעלי חווה ועדיין לא נפטר מהן לגמרי, אז אני לא יודעת אם להמליץ לך עליה או לא. כולם מדברים עכשיו על אוזמפיק (OZEMPIC) שהיא כנראה מאד דומה, ואף אחד לא מדברים על סכנות לבריאות (רק על תופעות לוואי שבדרך כלל אם מצליחים לסבול אותן במשך כמה שבועות עוברות בסוף) אבל אין לי מושג …..
    בקיצור, שוב אני מחזקת את ידייך במאבק הזה ומאחלת לך שתצליחי להגיע לאיזושהי שלווה בתחום הזה, שתשמרי על הבריאות שלך ושתהיי גם מרוצה מהמשקל ומהמימדים שלך לאורך זמן.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      את צודקת שמי שלא חווה את הנושא – כנראה יתקשה להבין למה כל כך קשה לסרב לאוכל ושתיה טעימים, אבל מצד שני זו גם הזדמנות ליצור דיאלוג כיד להסביר את הנושא כדי שגם הם יכירו את הבעיה.

      לגבי תרופות: בעבר היו לא פעם ״תרופות פלא״ שאחרי תקופה כזו או אחרת התגלו כמסוכנות בעיקר בכל מה שקשור לאירועים לבביים אם אני זוכרת נכון) ומיד ירדו מהמדף. אבל מעבר לזה שרבות מהן התבררו כלא בריאות – אני חשובת שעצם הנקודה היא שהבעיה שלי היא לא תיאבון שצריך ״לדכא״ אלא בחירות אוכל לא נכונות, ואם אני מבינה נכון אין תרופה שמטפלת בזה…

      Liked by 1 person

      1. adiad הגיב:

        מה שלום T? לרופאים יש כבר כיוון לגבי מה הגורם מאחורי הכאבים שלו?

        אהבתי

  3. motior הגיב:

    יפה שאת יכולה להבין את הסיבות וגם לכתוב אותן ככה בפתיחות בבלוג

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      תודה – רק חשוב לי להזכיר שמדובר בסה״כ על בלוג אנונימי. אם אני זוכרת אנחנו נפגשנו בזמנו במפגש בלוגרים של תפוז, אבל זה היה מזמן ומפגש חד פעמי כך שבעצם גם כשאתה קורא את הרשומות שלי הן הרבה יותר ״אנונימיות״ מאשר של מישהי שאתה באמת מכיר…

      Liked by 1 person

התגובות סגורות.