״אורות גדולים ואורות קטנים״ או אכילה רגשית
בזמנו קראתי רשומה של בלוגרית אוסטרלית (שכיום מתגוררת בסקוטלנד) שבו היא דיברה על האכילה הרגשית שלה, ובמסגרת טיפול בנושא היא שמעה הרצאה על אכילה רגשית שבה שוחחו איתם על ״אורות גדולים ואורות קטנים״.
״אור גדול״ הוא לרוב התקף אכילה שבו אוכלים יותר מידי מאוכל שלא רצינו לאכול רק כי הוא מפנק – וזה כיף מאוד גדול באותו הרגע. אבל מהר מאוד התחושה הטובה כביכול של ההנאה מהאוכל מתחלפת ברגשות אשמה לגבי מה וכמה אכלנו, והנחמה של האוכל נעלמת מהר מאוד.
לכן המרצה הציעה בעצם ליצור בחיים שגרה של ״אורות קטנים״, כלומר הנאות קטנות שיעזרו לנו להרגיש טוב כדי להמנע ממצב קיצוני של אכילה רגשית.
כביכול זו עצה שניתנת בהרבה מאוד דיאטות כטיפ להתמודדות עם מה שמכונה ״אכילה רגשית״, אבל יש פה שוני מסוים. בדיאטות לרוב אומרים שאם למשל רוצים לאכול שוקולד מסיבות רגשיות – אז במקום זה צריך לעשות למשל אמבטיה או כל דבר כיפי אחר, ואז החשק לשוקולד ירד.
אבל הרעיון פה הוא לא להחליף את הרצון בשוקולד במשהו אחר – אלא יותר ליצור שגרה שבה יש דברים כיפיים, וכך יהיו פחות התקפים שבהם נרצה שוקולד כחלק מאכילה רגשית. זה יכול למשל להיות חוג, או מפגש קבוע עם חברות, או לעשות ספורט למי שזה גורם לו אושר והנאה, או לעשות טיפול בספא באופן קבוע כדי להרגע – או בעצם כל דבר אחר שגורם לכם עונג ו / או אושר. זה אמנם לא ימנע לחלוטין אכילה רגשית, אבל אנשים שהם מאושרים בבסיסם נוטים פחות לפנות אליה הרבה פחות.
ובעצם כשאני חושבת על זה, בתקופה שבה רזיתי יחסית בקלות (ממרץ או אפריל 2007 עד תחילת 2013) – היו לי בהחלט לא מעט ״אורות קטנים״ כאלו. היה לי למשל חוג קרמיקה קבוע, או שכנה שהתיידדתי איתה ומידי פעם יצא לנו לקשקש או להריץ צחוקים כשהיינו הולכות יחד לסופר בשישי בצהרים, או אפילו תוכניות טלוויזיה אהובות. כמובן זה לא אמר שלא היו לי קשיים כאלו או אחרים בחיים (כמו למשל בעלי דירה מעצבנים או קולגה פסיכית בעבודה), אבל היה לי מספיק טוב כדי שלא אהיה יותר מידי אומללה בגללם לאורך זמן.
וכשאני חושבת על זה, רוב הדברים האלו נעלמו בתחילת 2013, כשכזכור (או שלא) החברה שבה עבדתי העבירה את המשרדים שלה לאיזור רחוק מהבית. אני עברתי דירה – אבל עדיין נאלצתי להתמודד עם נסיעה ארוכה הלוך וחזור כל יום. המעבר לא רק שהרחיק אותי מרוב המסגרות שעשו לי טוב – אלא גם לא היה לי ממש זמן למצוא מסגרות חדשות. מעבר לזה, העבודה שלי הפכה להיות הרבה פחות טובה ממה שהיא היתה לפני המעבר, מה שהפך את החיים שלי להרבה פחות נעימים באופן כללי.
באותה תקופה השמנתי אבל בקצב איטי במשך כמה שנים – כי בסה״כ שמרתי על רוב כללי האכילה שכבר יצרתי לעצמי, וגם המשכתי לעשות ספורט ולהיות מאוד פעילה פיזית. ובשלב מסוים, בקיץ 2017 – הצלחתי באופן זמני להכנס שוב למסגרת ולנסות להרזות, אבל זה לא שרד לאורך זמן.
אבל כמובן שככל המסגרות שהיו לי נעלמו בתחילת 2020 כשהגיעה הקורונה – האכילה הרגשית השתלטה על הכל ולא היתה לי דרך ״לפצות״ עליה.
אמונה עיוורת במסגרת?
אני זוכרת שכמה שבועות אחרי שהצטרפתי לשומרי משקל בפעם הראשונה ב 2007, קולגה חדשה עברה לשבת איתי במשרד. היא עצמה גם היתה בתהליך הרזיה, אבל בקבוצה בשם ״דיאטה קלאב״, שהיא כנראה תוכנית עם עקרונות דומים ל״שומרי משקל״.
אבל היה הבדל מאוד ״עקרוני״ בין שתי השיטות: בשומרי משקל יכולנו לאכול פינוק אחד קטן כל יום (כמו למשל מיני חטיף או שורה של שוקולד), וב״דיאטה קלאב״ מותר היה לאכול רק פינוק גדול פעם בשבוע – למשל ארבעה או חמישה בורקסים, חבילה שלמה של שוקולד, או קינוח במסעדה.
אני זוכרת שאני ואותה קולגה בילינו בערך 20 – 30 דקות בדיון על איזו טקטיקה יותר טובה – כי מאחורי כל אחת מהן היה הגיון מסוים שהשיטה לימדה אותנו להאמין בו. אבל מסתבר שבסופו של דבר מה שחשוב זה מה עובד לכל אדם, ולי בתקופות שונות בחיים התאימו טקטיקות שונות.
אבל האמונה של כל אחת מאיתנו בשיטה שלה לא בהכרח היתה גרועה. היא זו שגרמה לנו להתמיד גם בפרטים הקטנים שלא פעם הם אלו שנדרשים להרזיה, כמו למשל לבחור לאכול אוכל בריא, למדוד כמויות, לוותר על דברים שלא יתרמו להרזיה – או למשל לעשות ספורט.
אבל עם הזמן, אני חושבת שפחות ופחות האמנתי ב״שיטה״. קחו לדוגמא משהו שכתבתי בזמנו על שומרי משקל: השיטה הפכה להיות פחות ופחות מבוססת על אורח חיים בריא והפכה להיות יותר ויותר שיטה של ״איך לרזות כמה שיותר מהר כדי להכנס לביקיני״. במצב כזה, קשה לי להאמין שוב בשיטה של שומרי משקל.
חלק גדול מהבעיה נובע מזה שברוב המסגרות שהייתי בהן הגיעו למצב שבו מי שהובילה אותה (לרוב דיאטנית) הביאה אותי למצב שבו הדרישות היו מוגזמות ולא התאימו לי, מה שגרר עזיבה של המסגרת – והזמנה מחדש.
הצלחה גוררת הצלחה?
אני חושבת שקל מאוד להתמיד כשחווים הצלחה. והצלחה יכולה להיות הרבה דברים: ירידה משמעותית מספיק במשקל (כשמתחילים דיאטה), שיפור במדדים רפואיים (כתוצאה משינויים באורח חיים), או שיפור בכושר הגופני (כשמתחילים להתאמן בספורט כזה או אחר).
הבעיה פה נובעת מכמה גורמים: כמו שכתבתי כבר כמה פעמים – הרזיה חוזרת קשה יותר מההרזיה הראשונית, ואם היינו למשל בכושר גופני מסוים ואיבדנו את רמת הכושר שלנו – יהיה לרוב די מתסכל להתחיל להתאמן מחדש ברמת כושר נמוכה משמעותית… זה משהו שנכון גם במצבים שהם לא הרזיה: לאחותי יש חברה שהיתה בזמנו רקדנית בלט, וכשהיא רצתה לחזור לרקוד כמה שנים אחרי שהיא פרשה מהריקוד בקטע מקצועי, היא גילתה עד כמה קשה לה כשהגוף שלה זכר שהוא ידע לרקוד אבל לא היה בכושר לממש את זה…
חלק גדול מהבעיה נובע מזה שכשרק התחלתי להתאמן – התאמנתי די ב״קטן״. ה״ספורט״ הרשמי הראשון שעשיתי היה בעצם לרדת תחנה אחת רחוק יותר באוטובוס. חשוב לציין שעבדתי אז באיזור התעשיה של הרצליה פיתוח, והתחנה הבאה היתה בעצם ליד המרינה בהרצליה שהיתה במרחק די משמעותי מהתחנה של איזור התעשיה, כך שהעניין הוסיף לי בערך רבע שעה או עשרים דקות הליכה למשרד כל בוקר.
אחרי תקופה מסויימת, הוספתי את אותה הליכה גם בערב. אז הגיע הקיץ, וכדי לא להגיע מיוזעת מאוד לעבודה, פשוט התחלתי לקום מוקדם יותר בבוקר ולצאת להליכה בחוץ לפני שהתקלחתי והתארגנתי לעבודה. כמה חודשים אחר כך, כבר נרשמתי לחדר כושר ושם התחלתי בסוגי אימונים מורכבים יותר – והמשכתי להתקדם עד שהגיעה הקורונה ודי הרסה הכל.
אני מניחה שהדרך הכי טובה לחזור לעצמי היא שוב להתחיל לאט, אבל אני צריכה קודם להתגבר על הבאסה בכך שרמת הכושר שלי ירדה…
התיירת המקרית 
מפליא\מכעיס אותי שכל כך הרבה גורמים עושים כסף על חשבון אנשים שמנסים לטפל בבעיה של השמנה. הרי כשהמצב הפוך, ברור מאוד שיש טיפול ייעודי שכולל ליווי אישי (!) ומאוד ממושך של דיאטנית מומחית, שהרבה פעמים גם משולב עם ליווי פסיכולוגי. בסופו של דבר, שתי הבעיות דומות בבסיס (שימוש לא נכון באוכל ו\או פעילות גופנית), פשוט באות לידי ביטוי בקצוות שונים של אותה סקאלה. מעבר לעניין הכספי, האינטרס של כל השיטות האלה הוא שתשארי שם ותמשיכי לשלם. בעצם אין שם טיפול אמיתי ושורשי בבעיה.
ממה שאת כותבת, אני מבינה שאין לכם מקלחת בעבודה. זה נכון? זה בעצם אומר שאין אפשרות להגיע לעבודה בדרך ספורטיבית או לצאת להפסקת ספורט באמצע היום?
בתחילת הקורונה גם אני די הלכתי לאיבוד מבחינת הספורט. ניסיתי להמשיך את שגרת הריצות בבית, אז רצתי 15 ק"מ כל יום בתוך הבית. אחרי כמה ימים כאבו לי הקרסוליים בצורה מטורפת (עדיין לא ברור לי למה בדיוק. אני חושדת שזה בגלל שהרצפה שטוחה ומאוד קשה), אבל גם מצאתי דרכים אחרות. מהר מאוד גם הבנתי מה הן השעות בהן הכי נוח לעשות ספורט בחוץ (לפני 6 בבוקר) ואיכשהו יצא שהצחלתי להתמיד. השהייה בבית גם חשפה בפניי את האופציה "לצאת" להופעות ביוטיוב. בערבים פשוט הייתי רוקדת בטירוף מול הופעות. זה היה ממש כיף. בהמשך כבר קניתי אופני כושר, וזה כבר ממש פתרון פשוט.
אהבתיLiked by 1 person
יש מקלחת בעבודה, אבל האפשרות לעשות ספורט כדרך להגיע לעבודה היא לא בהכרח זמינה. רובנו לא בהכרח גרים קרוב לעבודה, מה שאומר שהליכה / ריצה / רכיבה על אופניים (למי שיודע לרכב – לא כל אחד בהכרח יודע) דורשת הליכה / ריצה / רכיבה ארוכה למדי, משהו שדורש רמת כושר בסיסית. וזה מעבר לעובדה שספציפית במסלול שבו אני צריכה ללכת – יש איזורים שבהם אין מדרכה מסודרת ולכן לא בטיחותי לעבור בהם בתור מי שלא נוסעת ברכב או אוטובוס.
לגבי גופי הרזיה יעילים – זו שאלה מעניינת, כי במקרה של השמנה לא פעם גם גופים מקצועיים כביכול גם עוסקים בכל מיני שיטות שהן לא יעילות לאורך זמן אלא יותר שטיקיות. ואולי חלק מהבעיה היא שגם דיאטניות הן לרוב לא נשים שסבלו מהשמנת יתר חריגה, ולכן קשה להן להתחבר לקושי שבשינוי הרגלי האכילה הללו.
אהבתיאהבתי
קצת התלבטתי אם להגיב, בסוף החלטתי שכן. לדעתי, דיאטנית טובה לא חייבת להיות כזו שסבלה\סובלת מאותה בעיה. מה שחשוב הוא שהיא תהיה מקצועית ואמפטית. אחרי הכל, מישהי שסבלה מהשמנה יכולה, באותה מידה של להבין אותך, להשליך את המצב שלה לגביך, למרות ששתיכן סובלות מבעיות שונות לחלוטין, שרק מתבטאות פיזית באותה צורה. יצא לי בחיים להיות מטופלת על ידי דיאטנית אחת שסבלה בעברה מאותה בעיה, והיא היתה הדיאטנית הכי גרועה שהיתה לי בחיים.
שכחתי את עניין הכבישים המסוכנים בארץ. אני זוכרת שכשעבדתי במכון וולקני ובתל אביב עברתי דרך שוליים בכבישים ראשיים וחטפתי מלא פעמים צעקות וקללות מנהגים. בימים גשומים, זה כבר הפך לבלתי אפשרי כי זה כלל מקלחות תדירות ממכוניות חולפות. בתל אביב גם היתה לי פעם תאונה רצינית כשרכב התקרב אליי בכוונה וצפר כשהוא ממש קרוב אליי, ופשוט גרם לי ליפול מהאופניים. מבאס שיש 0 כבוד להולכי רגל ורוכבי אופניים (מבחינת בניית תשתיות. אני לא באה להאשים את האזרח הקטן).
אהבתיLiked by 1 person
גם עניין המסגרות במקום ליווי אישי מוריד, שוב לדעתי, מיעילות הטיפול וגם גורם לזה שקצת קשה להתמיד. העניין בטיפול אישי הוא שאת מקבלת טיפול שמותאם בדיוק בדיוק אליך ונמשך שנים על שנים, ומלווה אותך לאורך כל תהליך הטיפול, תוך חיפוש, נגיעה וטיפול ממושך בשורש הבעיה.
אהבתיLiked by 1 person
קודם כל, את תמיד מוזמנת להגיב בכל מצב, אין ממה לחשוש וזה בסדר להביע פה דיעות.
לגבי הדיאטנית: אני ושבת שיש כמה גורמים בהשמנת יתר גדולה שצריך להבין לעומק כדי לדעת לטפל בהם. כמו למשל העובדה שיש פה מישהו שאוהב לאכול אוכל טעים ולא מסוגל לעבור לתפריט ש״ישעמם״ אותו רק עבור הבריאות, או הצורך לדעת איך לתת מוטיבציה להרזיה לאורך זמן ועם הרבה עצירות באמצע. לא כל דיאטנית מודעת לצרכים האלו ולא פעם דיאטניות כאלו מובילות בעיקר לכשלונות.
אהבתיLiked by 1 person
ולגבי מסגרת – טיפול אישי לא בהכרח תמיד מתאים. דווקא יש כאלו שההרזיה בקבוצה יכולה להיות יעילה יותר עבורם כדי לקבל טיפים מניסיון אישי של מתמודדות אחרות, או לקבל מחמאות מהקבוצה על הישגים.
אהבתיLiked by 1 person
באמת הצגת כאן ניתוח מפורט ודי הגיוני של הסיבות שבעטיין דברים שעבדו לך לטובת ההרזייה בעבר הפסיקו באיזה שהוא שלב לעבוד.
זה גם ממש נכון מה שהעירה Ur, שכאשר מטפלים בהפרעות אכילה מסוג בולמיה או אנורקסיה מקדישים לכך משאבים הרבה יותר מקצועיים ובדרך כלל זה מבוצע דרך המסגרות כמו קופת חולים כלומר – לא לוקחים על זה כסף. אבל גם דיאטניות/ים פרטיות/ים ופסיכולוגיות/ים שמתמחות/ים בהפרעות אכילה מטפלות/ים באופן אישי, פרטני וייעודי בעוד שכל הקבוצות האלה שמיועדות לסיוע בהרזיה מנוהלות הרבה פעמים על ידי אנשים לא מקצועיים.
אבל בחזרה אלייך. כמי שלמודת דיאטות מסוגים שונים ועליות וירידות במשקל במשך הרבה שנים (אמנם לא במשקלים הבאמת באמת גבוהים אבל עדיין – בשיא המשקל כן הגעתי ל-BMI 32) אני יכולה רק לעודד אותך שכן, אם את מסוגלת – תתחילי מההתחלה ובקטן. לאט לאט לבנות את הכושר. מצאי לך את ההרכב התזונתי שעובד עבורך, את מספר הארוחות שאת מסוגלת לחיות איתן בשלום – תוך שאת מחלקת את הקלוריות לאורך היום ומקפידה על אבות המזון החיוניים – וכן, בחרי לך את ה"מנה המותרת" שמתאימה לך – אם יש צורך בכך. אם זה פעם ביום או פעם בשבוע …..ואני מאמינה שלאט ועם התמדה ובלי להתייאש תצליחי. בהצלחה
אהבתיאהבתי
כרגע אין מסגרת אכילה שמתאימה לי, ואני לא מנסה להלחיץ את עצמי להכנס למסגרת.
אהבתיאהבתי
דווקא לא חשבתי בכלל על מסכרת להרזיה. התכוונתי שבסך הכל יש לך מספיק ניסיון כבר כדי לעשות את זה בעצמך. לא?
אגב אותי ואת בעלי מלווה כבר שנתיים דיאטנית של קופת חולים. היא גם גורם מפקח כך שבכל זאת יש את התמריץ הזה שיש מישהו שעוקב ובודק, וגם גורם מייעץ ומסייע. כרגע אנחנו כבר במשקל הרצוי מעל לשנה ובכל זאת נפגשים איתה כל שלושה חודשים – בדרך כלל דרך הטלפון .
אהבתיLiked by 1 person
לא התכוונתי למסגרת חיתונית אלא אפילו לכזו שאני מנהלת
אהבתיאהבתי
למרות שלא חשבתי על זה ככה, זה די מובן שאם יש לנו עיסוקים מוצלחים ומעניינים, האכילה הרגשית יורדת.
כנראה גם אני צריך למצוא אורות קטנים שכאלה…
בהצלחה עם החזרה לכושר
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה ובהצלחה לך!
אהבתיLiked by 1 person
ממה שאני יודע, רק טיפול הוליסטי מוביל להרזייה ממושכת ולאי חזרה למשקל קודם. הבעיה עם טיפול הוליסטי [נפשי, רפואי, התנהגותי, יצירת הרגלים חדשים] שכשהוא מסתיים, מי יהיה שם להחזיק אותך? אצל ה- AA יש מערך תמיכה מובהק ויכולת ברגע המשבר להתקשר לחונך ולקבל עזרה מיידית, כולל לקחת אותך מהמקום בו את.ה נמצא.ת.
אני לא מחזיק דיאטות אלא פועל לפי כללי תזונה של חולי סוכרת, אבל לא כל שלוש שעות. הדיאטנית היחידה שהלכתי אליה ליותר משלוש פגישות ניסתה בכוח להרגיל אותי לארוחת בקר, להכיר את מנגנוני הרעב שלי, היא אמרה.
לא הלך, נעלמתי בפגישה הרביעית מרוב שעמום – מה אכלת, כמה אכלת, אהה – טוב הנה טבלת אכילה שתעזור לך, הנה מתכון.. נווו בחיאת זומזום.
אהבתיLiked by 1 person
יש מסגרת שנקראת ״אכלני יתר אנונימיים״ שמקבילה לאכלני יתר אנונימיים, אבל יש שם רשימה של כללים שהם לא מתאימים לי ואני לא מאמינה בהם – הן בקטע התזונתי, ובעיקר בקטע הנפשי / רוחני.
אהבתיLiked by 1 person
נכון גם ל- AA יש מסגרת רוחנית, אבל היא מתבססת גם על מפגש שבועי, על תמיכה בלתי פוסקת. כולל ההפלצות הטיפוסיות לניו-אייג'.
אהבתיLiked by 1 person
התמיכה כל כך מבוססת על ה״פילוסופיה״ המטומטמת שלהם שהיא לא יעילה בלעדיה.
אהבתיאהבתי