לפני בערך שנתיים הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית תעסוקתית כשחיפשתי עבודה במשך תקופה די ארוכה. נוצר בינינו קשר נעים, אז בין השאר אמרתי לה שאני רוצה להתחיל להרזות שוב.
היה מדובר על שלב יחסית מוקדם בקורונה, ובשלב זה העליה שלי במשקל היתה יחסית קטנה – והרגלי האכילה שלי היו עדיין סבירים פחות או יותר, אולי רק עם קצת יותר שוקולד מהרגיל, ואם אכלתי גלידה, זה היה בעיקר לבקר בסניף של גולדה ולקחת את המנה הכי קטנה, ולא להזמין קילו גלידה הביתה.
ההצעה של הפסיכולוגית היתה לפנות לחוות בריאות כזו או אחרת – ואחרי שהסברתי לה שאני לא מאמינה בצומות מיצים / חוקנים / שאר ״ניקויים״ כאמצעי להרזיה (אני אישית מאמינה שאלו דברים מאוד לא בריאים, וכך אומרת גם הרפואה מבוססת המדע), היא עדיין התעקשה שאני ״חייבת״ מסגרת.
אכן הצטרפתי כמה חודשים אחר כך למסגרת כזו, אבל התוצאות היו גרועות למדי. לפי ההבטחות בעמוד האינטרנט של השיטה, המסגרת היתה אמורה לאפשר לי לרזות בלי אוכל של ״דיאטה״ (כמו לחם קל ויוגורט 0% שומן וטעם) אלא עדיין להמשיך להנות מהאוכל שאני אוהבת. אבל זה היה רחוק מהמציאות: למרות שכתבתי בשאלון ההרשמה שאני התקשיתי בעבר עם דיאטות שבהן הגבילו אותי מאוד באכילה של פחמימות – ציוותו אותי לדיאטנית שתומכת בהפחתת פחמימות, וזו היתה רק ההתחלה, כי היא גם האמינה בהפחתת אוכל בצורה קיצונית, מה שמאפיין את דיאטות הכסאח שהשיטה טענה שהיא לא דומה להן. מהר מאוד זה הגיע למצב שבו היא ניסתה להוריד לי כל מאכל אהוב מהתפריט, והשאירה לי בערך 2 אופציות לארוחות בוקר, 2 – 3 אפשרויות לארוחת צהרים, ואולי 2 נוספות לארוחת ערב.
בואו ונגיד שאחרי כמה שבועות כאלו – ״פיציתי״ את עצמי על הסבל, ועליתי לא מעט במשקל דווקא בגלל המסגרת…
אבל מסגרת היא לא בהכרח משהו רע – כי בלא מעט מהמסגרות שהייתי בהן למדתי משהו על תזונה בריאה. אפשר אולי להיות קצת צינית ולהגיד שבמסגרת האחרונה הזו למדתי שיותר מידי מגבלות לא בריאות לי, אבל בשאר המסגרות שבהן הייתי למדתי לא מעט על תזונה נכונה, בין אם היה מדובר על שומרי משקל או עבודה מול דיאטנית.
אבל במקביל לזה שלמדתי המון, תמיד הגיעה הנקודה שבה המסגרת הפכה להיות לוחצת ומעצבנת ומעיקה מידי, גם אם זה לא היה מהר וקיצוני כמו במסגרת האחרונה שלי. בשלב מסוים הבנתי מה הבעיה: לפני שהתחלתי לרזות, הרגלי האכילה שלי היו מאוד גרועים, והיה מספיק לשפר אותם חלקית מאוד כדי להתחיל להרזות. עם השנים הם התחילו להשתפר יותר ויותר, אבל במקביל לזה גם הבנתי שאני כנראה לעולם לא אהפוך למישהי עם הרגלי אכילה ״מושלמים״, לפחות לא כאלו שדיאטניות מגדירות ככאלו. אני עדיין אוהב מתוק ופחמימות וג׳אנק פוד – למרות שכמובן עם הזמן התחלתי לאכול מהם פחות (ולא פעם יוצא שאני אוכלת מהם פחות מכמה אנשים רזים סביבי).
לכן בסופו של דבר מסגרות הפסיקו בשלב מסוים לעזור לי כי למדתי מה שהייתי צריכה ללמוד – ואז התחיל לחץ לשפר את ההרגלים שלי למשהו שלא היה מציאותי עבורי לאורך זמן.
אבל בסופו של דבר, ידע בתחום התזונה זה משהו שמתרענן עם הזמן – אולי לא כל שנה, אבל פעם בערך ב 5 – 10 שנים. העניין הוא שבשביל זה לא צריך להשאר במסגרת עם דיאטנית לכל אורך הזמן הזה כדי להנות מהידע אלא אפשר לקבוע כמה מפגשים מידי פעם…
אבל כמובן יש למסגרת בהרזיה תפקיד אחר: רבים רואים במחויבות למסגרת משהו ש״יכריח״ אותם לשמור על כללי האכילה והספורט, ובלעדיה הם לא יקפידו עליהם כמו שצריך ולכן לא ירזו. עצם העובדה שהם צריכים ״לדווח״ על שקילה שבועית למישהו חיצוני ובנוסף שילמו על זה לא מעט כסף אמורה לתת להם מוטיבציה.
אבל עבורי זה מעולם לא עבד. בשבילי היה כיף להגיע למפגשים של שומרי משקל כי היו שם כמה נשים שהיה לי כיף לשוחח איתן, ומידי פעם כשהגעתי להישג כזה או אחר (כל ירידה של 5 ק״ג או 10% מהמשקל היינו מקבלים כוכב והזדמנות לדבר בפני הקבוצה) היה כיף לקבל הכרה – אבל לא פעם אכלתי מה שבא לי גם כחלק מהמסגרת, ועליות במשקל לא ממש הטרידו את מנוחתי כמו שהן הטרידו נשים אחרות – משהו שהמדריכות שלי לאורך השנים לא ממש אהבו.
מצד שני לרוב לא היו לי הישגים כשלא הייתי במסגרת כזו או אחרת, לפחות לא לאורך זמן. אבל אני שואלת את עצמי: האם זה קרה כי אני באמת זקוקה למסגרת כדי לרזות, או שאולי פשוט בכל פעם שהייתי במצב גופני, רגשי ונפשי מספיק טוב כדי לרצות להתאמץ כדי לרזות פניתי באופן די אוטומאטי למסגרת כי ״ככה עושים כשרוצים להרזות״?
ואולי המסגרת שאני זקוקה לה היא לא של טיפול תזונתי, אלא אולי הבנה למה קשה לי להתמיד בדיאטה לאורך זמן? ואולי הבעיה שלי מעמיקה יותר, כי הרגלי האכילה שלי באופן כללי בעייתיים למדי גם בלי קשר למשקל. ירקות אני דווקא אוהבת (חוץ מאבוקדו וחצילים כשהם מעוכים), אבל אני לא אוהבת לאכול המון דברים אחרים שעבור רבים נחשבים למאכלים נורמליים לחלוטין ואפילו אהובים כמו חומוס, דגים, או אפילו מיונז וטחינה.
אבל זה מעלה את השאלה מהו בדיוק הטיפול שיתמוך בזה. האם אני למשל זקוקה לטיפול אצל פסיכולוג/ית שמטפל/ת בהפרעות אכילה, או משהו אחר?
התיירת המקרית 
נראה לי שכל דיאטנית תיתן לך בהתחלה תפריט. לוקח זמן עד שאפשר באמת להתאים את התוכנית למה שאת צריכה, כי זה דורש היכרות עמוקה. במקרה שלי, לקח קצת יותר משנה עד שהדיאטנית הבינה ששום תפריט לא יעבוד, ומאז התחלנו לעבוד בצורה שונה לחלוטין, עם משימות שחלקן בכלל לא היו קשורות לאכילה (בדרך ישירה). עבדנו ככה כמה שנים וזה מאוד עזר. גם אחרי שסיימנו (עזבתי את הארץ) אנחנו עדיין מדברות מפעם לפעם והיא מדריכה את המטפלת הנוכחית שלי.
נראה לי שכדי למצוא טיפול נכון, כדאי שתתייעצי עם גורם שגם אין לו אינטרס כלכלי, גם מכיר אותך מספיק טוב, וגם בעל ידע מקצועי מוכח בתחום. כל מה שמישהו אחר יגיד לך, יכול רק לפגוע בך.
אהבתיLiked by 1 person
העניין הוא שבעל מקצוע טוב תמיד ידרוש תשלום עבור השירותים שלו – ובצדק. כדי להיות בעל מקצוע צריך ללמוד הרבה ולצבור המון ניסיון, ומגיעה לבעל או בעלת המקצוע תשלום על כל הידע והיכולות שלהם.
וכשיש תשלום, יש לא פעם אינטרס כלכלי…
מעבר לזה, אמא שלי היא פסיכולוגית והיא תמיד אומרת שפסיכולוגים לא יכולים לטפל באנשים הקרובים אליהם דווקא בגלל הקרבה וההיכרות, כי טיפול נפשי דורש את הריחוק הזה בין המטפל והמטופל.
אהבתיאהבתי
מה הכוונה? אבל יש קופות חולים ובתי חולים ציבוריים שמשלמים לאנשי רפואה למינהם. זה לא התפקיד של המטופל, אלא אם מדובר במסגרת פרטית.
מכיר אותך, התכוונתי לרופא שמכיר אותך וגם את מערכת הבריאות בארץ ויוכל להפנות אותך לטיפול נכון (עבורך). ברור שלא התכוונתי שתתייעצי עם מי שיטפל בך, אחרת את לא צריכה ייעוץ לגבי הפניה לטיפול שיהיה נכון לך…
אהבתיאהבתי
מבחינת רופאים, הטיפול ״הכי יעיל״ בהשמנה הוא ניתוח קיצור קיבה – משהו שרבים, כולל למשל דיאטניות שונוצ, חושבים שהוא מיותר ומסוכן. וזה מער לעובדה שהמנתחים בתחום קיצורי הקיבה תמיד מנסים לשכנע מטופלים להתנתח אצלם באופן פרטי בעזרת ביטוחים משלימים במקום להתנתח בבית חולים ממשלתי, כי רק כך המטופל יכול להבטיח לעצמו שהמנתח יהיה זה שאכן ינתח אותו ולא למשל מתמחה כזה או אחר…
כך שגם רופאים לא בהכרח מבינים מה ״הכי טוב להרזיה״ (אני מכירה שתי נשים שהתנתחו פעמיים כל אחת והן נשארו שמנות אחרי הניתוח השני), וגם לא פעם מסכנים מטופלים לטובת מתן טיפול פרטי שמכניס להם המון כסף…
אהבתיאהבתי
העלית שאלות קשות שכמובן אני לא יכול לענות עליהן… מהיכרותי עם עצמי מסגרת זה דבר חשוב, אבל אני יוצר לי מסגרות משלי – לצאת להליכה כל יום, לכתוב סיפור כל יום רביעי, לשטוף רצפה כל יום שישי וכדומה. כל אחד ומה שעובד לו…
אהבתיאהבתי
תודה – ואכן מסגרת היא משהו מאוד אישי.
אהבתיאהבתי
גם אני כמוך לא באמת מתחברת אל מסגרת רק לצורך ה"שיטור" – יום השקילה וה"נו נו נו" אם עליתי או כפיים אם ירדתי.
לדעתי טוב תעשי אם תמצאי לעצמך דיאטנית (מקופת חולים או מסגרת דומה שכלולה בביטוח הרפואי שלך, לא צריך לבזבז על זה כסף) שקודם כל תקשיב לך – תשמע מה סדר היום שלך, מה את אוהבת לאכול ומה ממש לא, מה האפשרויות הטכניות שלך (מבחינת בישול, למשל, או קניית מצרכים) – וביחד תבנו תפריט שעונה על הצרכים והאהבות שלך מצד אחד אבל גם על הדרישות של הירידה במשקל בצורה בריאה ומאוזנת מצד שני.
בקבוצות האלה כמו שומרי משקל, דיאטה קלאב וכו שמים יותר מדי פעמים אנשים שלא הוכשרו בצורה פורמלית בתחום התזונה וכמו שסיפרת – מושכים לכיוון שלהם גם בלי קשר לשיטה והדוקטרינה של המסגרת אותה הם אמורים לייצג.
אהבתיLiked by 1 person
העניין הוא שכמו שכתבתי לפני כמה רשומות – הייתי במסגרת של קבוצת תמיכה שבה עבדתי ישירות מול דיאטנית, וגם אז התפריט שלה לא יהה מציאותי. וזה משהו שחזר על עצמו עם כל דיאטנית שהייתי אצלה בשלב כזה או אחר: היתה דיאטנית שניסתה לגרום לי לאכול המון בשר ולוותר לחלוטין על מתוקים כי היא החליטה שאני רוצה אותם רק כי הם אסורים ובשניה שאני אבין שאצלה הכל מותר אני כבר לא ארצה אותם, וסירבה להבין שאני רוצה מתוק כי זה טעים לי, למרות שאני מבינה את הצורך להפחית את הכמויות שאני אוכלת. דיאטנית אחרת סירבה להבין שכשאני בחופש אני לא הולכת לשמור על מסגרת הרזיה והזדעזעה מזה שעליתי קילו או שניים בחופשה של חדוש שבה לא היתה לי שליטה על הכנת המזון או הבחירה בו וסירבה להקשיב מראש או אחרי הטיול לזה שהציפיות שלה בלתי אפשריות.
אהבתיLiked by 1 person
צריך להבחין של השמנה חולנית – אוביסיטי, לבין השמנה.
לא כל השמנה = מחלה, ולא חייבים לרדת במשקל כשמשמינים, אם הפרמטרים של בריאות תקינים.
לענ"ד מסגרת אולי הכרחית לחולי אוביסיטי, כי בלעדיה ובלעדי פיקוח חיצוני יהיה להם קשה מאוד. אלה גם שיקבלו ניתוח קיצור קיבה, הכנסת שרוול לקיבה ודרכים נוספות.
לגבי האחרים, מסגרת יכולה להיות המפגשים של "חלי", שבתי הלכה אליהם. אבל משהפסיקה עלתה קצת במשקל. שומרי משקל, או דברים אחרים. הרבה פעמים זו קהילה שמפתחת תלות בה וממירה את האכילה בהתמכרות אחרת. האם היא טובה יותר?
אצלי, לפחות, כמו עם הסיגריות – אם אני לא משוכנע ממש שזה חשוב, זה לא יקרה, ובהכירי את עצמי, אמרוד במסגרת, שאני משלם לה כסף, עד כדי כך. אז מלכתחילה אני לא מצטרף. כפי שכבר כתבתי, הדיאטנית הגרועה הצליחה לשכנע אותי שעדיף לקרוא בעיתון את דר' מיה מ- 103FM ימי שישי או דיאטניות אחרות. אולגה רז לא אהובה עליי, מזכירה לי את ההיא של קופ"ח.
מהזמן כשעוד הלכתי למומחה לסכרת, אני בדיוק יודע מה כן ומה לא.
בקיצור – רציתי לכתוב שאני נגד מסגרות.
אהבתיLiked by 1 person
בדיוק!
אהבתיאהבתי
אבל זה מעלה את השאלה מהו בדיוק הטיפול שיתמוך בזה. האם אני למשל זקוקה לטיפול אצל פסיכולוג/ית שמטפל/ת בהפרעות אכילה, או משהו אחר?
די ברור מקריאת דבריך שאת צריכה יועץ שתקשיבי לו. אבל גם די ברור שלא תקשיבי. נראה שאת נוטה לזרוק את כל העבודה על אחרים ולא לוקחת אחריות ואשמה. את לא יורדת במשקל כי אחרים שזה המקצוע שלהם לא עושים את העבודה שלהם כראוי.
אהבתיאהבתי
ואולי אלו שזה המקצוע שלהם לא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך כי הם לא מבינים איך לעזור?
סטטיסטית, משהו בין 90% – 98% ממי שמרזה לא מצליח לשמור על ההישג לחמש שנים. במחקרים שנעשו אחרי עשר שנים המספרים אפילו יותר גרועים.
אפילו בניתוחי קיצור קיבה שבהם משנים לחלוטין את מבנה מערכת העיכול – משהו בין 40% – 60% (כתלות בניתוח) משמינים שוב תוך פחות מחמש שנים.
אז אולי הבעיה היא לא באנשים השמנים אלא בטיפול שהחברה מציעה להם?
אהבתיאהבתי