על הרזיה ותחרות

בזמנו עבדתי במקום עבודה מסויים, שבו עבדה עוד אישה שמנה. בעצם היו בו גם עוד כמה נשים שמנות (וכמה גברים לא ממש רזים), אבל אני רוצה לכתוב על אחת מהן.

אולי כרקע חשוב שאכתוב שהתחלתי לעבוד בחברה אחרי שנה וקצת של חברות בשומרי משקל, אחרי ירידה של בערך 20 ק״ג, ובמהלך השנתיים וקצת הראשונות שלי בה רזיתי בערך 12 ק״ג נוספים. אני מניחה שהשילוב של הירידה (למרןת שהיא היתה איטית) פלוס העובדה שראו שאני חיה אורח חיים בריא גרמו לכך שהיתה לי תדמית של מישהי שרזתה הרבה.

בתחילת ההיכרות ביני לבין אותה קולגה ספציפית נושא המשקל בכלל לא עלה. אבל אז היא עברה לכמה שנים לארה״ב, ששם היא המשיכה להשמין, וכנראה בנוסף הגיעה למצב שבו היא היתה על סף אבחון בסוכרת מסוג 2.

בדיוק באותה תקופה היא חזרה לישראל, וניסתה לגייס אותי לכמה ניסיונות שלה ל״שיפור אורח חיים״ / ״שינוי הרגלים״. השינויים האלו לא הלכו לה, וגם אני לא הייתי מעוניינת להצטרף אליה כי לא נראה לי ש״שיתוף פעולה״ כזה היה מועיל לי.

אבל אז היא גילתה את ״ה״שיטה. באותה תקופה קולגה אחרת שלנו ״גילתה״ קואצ׳רית ש״מטפלת״ באכילה רגשית, והתחילה לרזות אצלה מאוד מאוד מאוד מהר. הקולגה המקורית החליטה שזו המסגרת בשבילה, והצטרפה.

וההתחלה היתה טובה – היא התחילה לרזות, ומהר. ואחרי התמדה של כמה חודשים, היא היתה בטוחה שההרזיה אצלה בכיס – והתחילה להתרברב על ההישגים שלה. בכל ארוחת צהרים שאכלנו יחד, שמענו ממנה על איך היא לא אכלה אף עוגיית חג בפסח למרות שהיא מתה עליהן, במיוחד על עוגיות הבוטנים. על איך הם יצאו לטיול של שמונה ק״מ והיא היתה עייפה ולא היה ברור לה למה כי היא יוצאת כל בוקר להליכה של שישה ק״מ.

עם הזמן וההרזיה היא הרגישה יותר ויותר טוב עם עצמה – והתחילה לייעץ לכולם על הרזיה, כולל לי – למרות שהיא לא התבקשה. עם הזמן היא התמקדה בי יותר ויותר, והבנתי שבעצם אני הייתי המוטיבציה שלה לרזות בכך שהיא יצרה בינינו תחרות שבה היא מנצחת. לאורך זמן עלתה בי התחושה שאולי הקואצ׳רית שמולה היא עבדה החליטה לנצל את המצב בינינו כדי לתת לאותה קולגה מוטיבציה כדי להרזות ו״להראות לי״, בלי לחשוב על ההשפעה השלילית של זה עלי – ועל יחסי העבודה בינינו. אולי היא לא חשבה שאותה מטופלת שלה תחצין כך את התחרות הזו מולי, או שאולי היא הצדיקה את זה בעיני עצמה ובעיני הלקוחה שלה בכך שזה כביכול אמור לתת לי מוטיבציה לרזות, אולי אפילו בעזרתה.

בסופו של דבר גם אני התחלתי לרזות, ואפשר היה לראות שזה מציק לאותה קולגה, במיוחד כשגם אני התחלתי לענות לה כשהיא קישקשה את השטויות שלה על תזונה נכונה. באותה תקופה קצב ההרזיה שלה הפך להיות מאוד איטי, ובמקביל התזונה שלה הפכה להיות יותר ויותר דלה, וכללה מגוון הולך וקטן של ירקות (עם נטיה ליותר ויותר חסה עם הזמן ופחות ופחות ירקות בצבעים שהם לא ירוק כי יש בהם יותר מידי פחמימות וקלוריות) וחלבונים.

יום אחד כשאכלנו צהרים במסעדה, הערתי לה שסודה נחשב ללא בריא בגלל שאיכשהו הדרך שבה יוצרים בסודה גזים מעמיסה על הכליות, והיא נאנחה ואמרה שנמאס לה שאפילו דבר כזה כבר נחשב לאסור. ואז שבועיים או שלושה אחר כך, בישיבה של קבוצה די גדולה של עובדים, ראיתי אותה אוכלת קרמבו שהיה חלק מהכיבוד שהוגש לנו לפני שהתחילה הישיבה. ואז אוכלת עוד אחד אחרי הישיבה.

מן הסתם העליה המהירה והגדולה שלה במשקל התחילה להיות מאוד בולטת מהר מאוד אחר כך.

---

למה היא נכשלה? משתי סיבות.

קודם כל, אותה קואצ׳רית לא ידעה לנהל הרזיה כמו שצריך, במיוחד לא ממשקלים גבוהים. התזונה של הקולגה הזו הפכה להיות מאוד דלה מאוד מהר, משהו שלא אפשר להתמיד בו לאורך זמן. אולי כשהמשקל יורד מהר יש איזשהו מנגנון פיצוי שמעניק סוג מסוים של סיפוק שמחליף את ההנאה מהאוכל ולא פעם את תחושת השובע. אבל לאורך זמן קצב ההרזיה יורד, ובנוסף צריך להקפיד על תזונה יותר ויותר מוקפדת, וגם לאכול פחות ופחות ובכך להשאר יותר ויותר רעבים. ואם התזונה היתה מוקפדת מלכתחילה כדי להגיע לירידה מהירה – אז מגיעים לנקודות קצה מהר מאוד, גם מבחינת קצב הירידה וגם מבחינת המגבלות על התזונה.

אבל יש גם את הפן הנפשי והרגשי – שנראה היה בעייתי. עצם העובדה שמה שנתן לאותה קולגה שלי מוטיבציה היתה התחרותיות שלה מולי אולי עבדה לה ונתנה לה מוטיבציה בהתחלה, אבל לאורך זמן לא הספיקה, במיוחד כשאני התחלתי להרזות בדיוק בשלב שבו היא התחילה להתקשות עם ההרזיה שלה. כך שלאורך זמן התהליך הזה ״הרס״ לה את המוטיבציה כשאני התחלתי לרזות: לא רק שאני כבר מפסיקה להיות ״השמנה הרעה״ שמשמינה כשהיא ״שמנה טובה״ שמרזה, אלא גם אני מושכת תשומת לב ומחמאות על ההרזיה שלי, כשתשומת הלב היתה מגיעה אליה באופן בלעדי לפני כן.

מעבר לזה, נראה היה שה״טיפול הרגשי״ הזה שהדגיש ״הצלחה״ הצדיק ברקע תזונה שהלכה והפכה לדלה, וזה בעייתי גם אם הגדרת ה״הצלחה״ היתה יציבה ולא זמנית כמו זו שבחרה הקולגה שלי. בסופו של דבר – הסיכוי של אדם שמן שמאוד אוהב אוכל יוותר על דברים טעימים ויעבור לחיות על חזה עוף, ביצים קשות, וחסה רק כדי ״להיות רזה״ מאוד נמוך. שנים על גבי שנים של דיאטות בסגנון הזה די מוכיחות שזה לא עובד, גם אם המרזה ממש רוצה להיות רזה.