״פעם כשהיינו גדולים״

הפוסט נכתב לטובת השרביט השבועי השבוע שמדבר על הפער בין המציאות לבין מה ש״אמור להיות״.

הנוזא מזכיר לי את הספר ״פעם כשהיינו גדולים״ של הסופרת אן טיילר (למרות שהכותרת באנגלית מתכוונת יותר ל״מבוגרים״ ופחות ״גדולים״).

הדמות הראשית בספר היא רבקה, אלמנה בת 53. כשהיא היתה צעירה היא למדה עם חבר הילדות שלה וויל באותה מכללה (הוא למד פיזיקה, והיא למדה היסטוריה) כששניהם ציפו להתחתן (ושמרו על הבתולים שלהם לליל החתונה) ובסופו של דבר לפצוח בקריירה אקדמית, כל אחד בתחומו. עד שיום אחד היא התארחה למסיבה עבור חברה שלה בבית ששימש אולם אירועים, ואיכשהו ג׳ו, הבעלים של העסק. ״תפס״ אותה ברגע שבו היא צחקה ונראתה מאושרת, למרות שבמציאות היא ראתה את עצמה בתור אישה צעירה ומאוד רצינית.

איכשהו נוצר מצב שבו ג׳ו יצר איתה קשר כמה פעמים קשר, ולמרות שהפגישות כביכול לא היו הזמנות רומנטיות, מהר מאוד ג׳ו ורבקה התחתנו להפתעת כל הסובבים.

רבקה מצאה את עצמה בגיל עשרים וקצת אמא חורגת לשלוש הבנות של ג׳ו שנולדו בנישואים הקודמים שלו, ומהר מאוד נולדה להם בת רביעית – ושנים ספורות מאוד אחר כך ג׳ו נהרג בתאונת דרכים, ורבקה מצאה את עצמה הופכת לבעלים של העסק המשפחתי למסיבות, וגם מנהלת את המשפחה – החל מהילדות והמשפחות שלהן (בי זוג וילדים), וכלה בהורים של בעלה (עד שהם הלכו לעולמם) ובדוד האלמן והמזדקן של בעלה שסובל מדמנציה ועומד לחגוג את יום ההולדת המאה שלו בעוד כמה חודשים.

בתחילת הספר, המשפחה חוגגת מסיבת אירוסים לאחת הבנות שעומדת להתחתן עם גרוש ואב לבן. איכשהו האירוע הופך להיות מריבה אחת גדולה סביב אותו בן – ובסופו רבקה שואלת את עצמה איך היא הגיעה לנקודה הזו בחייה, כי היא בעצם היתה אמורה להפוך לאדם אחר לחלוטין.

במהלך הספר היא מנסה לחזור להיות מי שהיא חשבה שהיא אמורה להיות. היא אמנם לא יכלה לפצוח בקריירה אקדמית, אבל היא קנתה כמה ספרים היסטוריים לגבי מלחמת האזרחים (התחום שעניין אותה כצעירה), ואפילו יצרה קשר עם חבר הילדות שלה שהתברר כגרוש ואב לבת והם פצחו בידידות מחודשת.

אבל דברים כמובן לא הלכו כצפוי, ובסוף הספר (שבו המשפחה חוגגת את יום ההולדת המאה של הדוד של בעלה) – רבקה רואה סרט ישן שבו היא רואה את עצמה צוחקת, ומבינה שבעצם היא כן נהנתה מאותו רגע במסיבה שבו ג׳ו ראה אותה, ובעצם יש לה את החיים של יצמה ולא של מישהו אחר.


המסר של הספר הוא שהחיים שלנו הם כנראה מה שהם נועדו להיות, גם אם הם מאוד שונים ממה שחשבנו שהם יהיו. בסופו של דבר אנשים משתנים עם הזמן, ומה שהתאים להם כשהם היו צעירים לא בהכרח מה שמתאים לנו כיום.

אבל מעבר לזה, לא פעם התוכניות שלנו לא בהכרח ברות ביצוע. למשל רבקה ציפתה לקריירה אקדמאית, משהו שהוא בהכרח לא צפוי: לא כל מי שמוכשר וחכם בהכרח יצליח להגיע להשיגים שיובילו אותו לקריירה אקדמאית, שהיא מאוד תחרותית ודורשת גם יכולת פוליטית לדעת לנווט בין כל הועדות והפרופסורים השונים. אני מניחה שכל תלמיד לתואר מתקדם יוכל לספר לכם על הקשיים האלו – וכנראה שרובם גם יספרו שהם לא ציפו לכאבי הראש האלו כשהם חשבו על האפשרות של קריירה אקדמאית עוד לפני שהם התחילו תואר ראשון (אם הם חשבו על האפשרות הזו בכלל).

עוד דוגמא לכך היא שרוב האנשים בהחלט רוצים להתחתן וללדת ילדים כדי להקים משפחה, אבל בעצם אי אפשר לתכנן את זה גם אם אנחנו מגיעים סופר רציניים לתהליך חיפוש הזוגיות. יש אנשים שמוצאים זוגיות כביכול בלי מאמץ בגיל צעיר – לעומת אחרים נאבקים עד גיל מבוגר ומאוד מתקשים למצוא בן או בת זוג למרות שהם מאוד רציניים ומוכנים להתפשר. וכשמגיע שלב הילדים – לא מעט זוגות מגלים שיש להם בעיות פוריות למשל מה שהופך את התהליך לקשה יותר (וגורם להבנה שגם אם הם מאוד רוצים לא תהיה להם משפחה מאוד גדולה).

החיים בסופו של דבר קורים בזמן שאנחנו מתכננים דברים אחרים, ולכן אולי נושא הפערים פחות רלוונטי או חשוב?

14 תגובות

  1. motior הגיב:

    אני מסכים עם הרבה ממה שכתבת ועם השורה האחרונה. אני רק לא כל כך אוהב את הניסוח "החיים שלנו הם כנראה מה שהם נועדו להיות". מהו הייעוד של החיים? ומה התפקיד שלנו באיך שהחיים שלנו נראים?

    Liked by 2 אנשים

    1. adiad הגיב:

      בסופו של דבר החיים שלנו נועדו להיות כפי שהם קרו כי הם בעצם נובעים מהבחירות שלנו שנעשו לכל אורך החיים – זה בעצם התפקיד שלנו בהם, לא?

      אהבתי

      1. motior הגיב:

        זהו שאני לא מסכים עם המונח "נועדו"…

        Liked by 2 אנשים

      2. adiad הגיב:

        אולי תוכל לכתוב על זה בבלוג שלך אם אתה מעוניין להשתתף בשרביט החם השבוע 🙂

        Liked by 1 person

  2. empiarti הגיב:

    פוסט מאד מעניין שתפס כיוון שונה לגמרי ממה שהתכוונתי ב"שרביט החם" וזה דווקא מצא חן בעיני – כי כל אחד מפרש את מה שהוא קורא מתוך העולם שלו ותפיסת החיים שלו.
    כמו מוטי, למדתי עם השנים שהמילה "נועדו" היא מעט בעייתית. כמו שאת עצמך ענית לו, החיים שלנו הם תוצאה של אוסף אינסופי של בחירות, קטנות וגדולות שהובילו לאן שאנחנו נמצאים ועוד יובילו בהמשך. אין לנו שליטה על מה שקורה לנו אבל יש לנו תמיד בחירה איך אנחנו מגיבים לזה.
    בספר שתיארת, רבקה "מצאה את עצמה" מתחתנת עם ג'ו….וזה כמובן ניסוח בעייתי. היא בחרה להתחתן איתו במקום עם ידיד נעוריה. זו בסופו של דבר היתה בחירה שלה. זה שהיא לא הקדישה מספיק מחשבה על הקטיעה של הלימודים שלה והסטייה מהקריירה המקורית שתכננה לעצמה אנחנו לא יודעים אבל בפועל אף אחד לא הכריח אותה לבחור בכיוון הזה.
    בסופו של דבר את אומרת שהיא הבינה שהיא כן חיה את החיים של עצמה. ברור, היא זו שבחרה בהם. אפשר תמיד כמובן להתחרט אבל חרטות הן כמובן בזבוז אנרגיה.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אבל הנקודה היא שרבקה הרגישה שזו לא בהכרח היתה בחירה מודעת או נכונה, אלא היא ניסחפה אחרי ג׳ו על סמ רע שבו הוא הניח שהיא מישהי עליזה ושמחה ולא הבין שהיא בעצם מישהי רצינית. כאילו כל מערכת היחסים ביניהם היתה מבוססת על הנחה לא נכונה שהיא לא ממש ידעה איך לתקן ולכן היא הגיעה בחוסר שליטה לאן שהיא הגיעה…

      Liked by 1 person

      1. empiarti הגיב:

        ועל זה בדיוק אני מדברת. אנשים חיים את חייהם ובוחרים אינסוף בחירות בלי להיות מודעים לכך שהם אלה שביצעו את הבחירה ובלי לקחת על כך אחריות. נסי לחשוב על זה רגע: ג'ו הניח משהו לגבי רבקה. זה משהו שהוא עשה. זה לא משהו שהוא עשה לה. זה משהו שקרה. לרבקה היה את כל החופש שבעולם להגיב להנחה שלו באינסוף דרכים שונות. היא הגיבה כפי שהגיבה וזה הוביל למה שקרה בחייה מנקודה זו ואילך (ובכל רגע היא החליטה עוד ועוד החלטות קטנות וגדולות שגם הן השפיעו על מסלול חייה מרגע זה ואילך).
        אנשים כל כך רגילים להסתכל על האחר, על מה שהוא עשה, או לא עשה, על מה שהוא אמר או לא אמר – אבל תמיד תמיד הם אלה שהגיבו בצורה כלשהי. התגובה הזאת היא לגמרי הבחירה (הרבה פעמים הלא מודעת, האוטומטית) שלהם, ולכן גם האחריות לתגובה היא עליהם. מרגע שאנשים מתחילים להבין את זה ולהפנים את זה החופש שלהם בעצם מתחיל לגדול. פתאום התגובות שלהם אינן כל כך אוטומטיות ויש להם אפשרות לעצור שנייה ולשאול את עצמם – איך אני רוצה להגיב? לפני כן כמובן הם צריכים לשאול את עצמם – איך אני מרגיש? כלומר, במקרה הספציפי – צריך לשאול את רבקה מה ההנחה של ג'ו גרמה לה להרגיש. כאן לדעתי המפתח להבין מדוע היא הגיבה כפי שהגיבה.

        Liked by 1 person

      2. adiad הגיב:

        אבל זו הנקודה – שרבקה בוחרת כמו שרבקה בוחרת, לא כמו אדם אחר, כך שכנראה אולי הזהות של בעלה לא היתה קבועה אבל כנראה שבכל מצב החיים שלה היו פחות או יותר דומים כי הבחירות שלה יהיו פחות או יותר דומות בכל מצב.

        Liked by 1 person

  3. עדה ק הגיב:

    זה ספר נהדר, ואני כל כך שמחה למצוא אותו כאן בבלוג שלך (כבר פעם שנייה שאני מוצאת אצלך את אן טיילר, הראשונה הייתה בכותרת הבלוג).
    והספר הזה באמת לגמרי מתאים לנושא בשרביט החם. האמת היא שדברים כמעט אף פעם לא קורים כמו שתכננו, וחלק מהגיבורים של אן טיילר התברכו ביכולת להשלים עם זה בחן, ואפילו בשמחה. כנראה זה בגלל שטיילר עצמה יודעת להשלים עם זה. היא אומנם סופרת מעולה, אבל מי יודע מה היו החלומות המקוריים שלה.

    ואני זוכרת שאני הערצתי את רבקה הנ"ל על האופן שבו עמדה בכל האתגרים של החיים האלה עם המשפחה של ג'ו (ובלעדיו. וזה כולל גם 'לגדל' את הדוד ההוא, פאפי). אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      מצד שני, לא פעם משפחות גדולות ורועשות כאלו הן גם משפחות שיש בהן המון אהבה ואירועים משמחים בין כל המריבות (הרי בספר יש חתונה, ועוד נכד שנולד לרבקה, ואת יום ההולדת של פאפי בסוף), ואל תשכחי שיש לה את הידידות עם זב (גיסה) שעוזרת לה להחזיק מעמד.

      אהבתי

    2. adiad הגיב:

      ודרך אגב, הספר ״התייר המקרי״ הפך להיות סרט אי שם בסוף שנות השמונים ואני זוכרת איך אמא שלי היתה ״מאוהבת״ באותה תקופה בשחקן הראשי _וויליאם הרט) שבאמת כיכב בלא מעט סרטים על מערכות יחסים באותה תקופה ולכן כנראה נחשב לכוכב מאוד מושך לנשים כמו אמא שלי שאהבו סרטים בז׳אנר הזה…

      אהבתי

  4. אמאל'א הגיב:

    הי ונעים להכיר! הגעתי מפרפרים. אני מאוד אוהבת את הספר הזה. אני חושבת שהוא הספר הראשון של אן טיילר שקראתי וחשבתי שהוא מאוד עצוב, ואז קראתי ראיון איתה על הספר הזה, בו היא אמרה שהיא החליטה לכתוב ספר שמח לשם שינוי. באמת יחסית אליה הספר יחסית שמח עם סוף טוב. 🙂 קראתי את הספר הזה כשהייתי בת ארבעים ומשהו בארה"ב, ועכשיו אני בת 53, בדיוק כמו רבקה, אז אולי הגיע הזמן לקרוא את הספר שוב, ובעיברית אולי, כדי שאבין כל מילה.

    אני חושבת שהספר מתאר את הדרך שלה להרגיש שלמה עם החיים שלה, שהיא לא הרגישה שהיא בחרה בהם בצורה מודעת אלא התגלגלה להם. אבל למעשה, הבחירות היו נכונות לגביה, ומה שחשבה שהיה נכון בעצם לא התאים באמת. אני יכולה להזדהות עם התחושה הזאת – שהדברים החשובים שבחרתי בהם לא היו בחירה מהראש אלא לגמרי מהבטן, ואז לקח לי שנים להבין למה בדיוק בחרתי במה שבחרתי. (אולי זה נכון גם לגבי מקום העבודה הנוכחי שלי ואז זה דווקא משמח, אבל כרגע אני בהתלבטות.).

    בכל מקרה – אהבתי את הבלוג ואת הכתיבה שלך מאוד ואני מקווה לחזור!

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      אני שמחה שנהנית ותודה על כל המחמאות 🙂

      זה מצחיק כי גם אני קראתי את הספר כשעברתי לארה״ב, אבל זה היה לפני בערך עשרים שנה, והייתי אז בסוף שנות העשרים שלי כך שהפרספטיבה שלי עליו היתה שונה מאוד מזו של היום, בגלל שההסתכלות על העלילה וגם ההבנה שלה משתנה עם חוויות החיים שצברנו.

      אהבתי

להגיב על empiarti לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s