על לוויות, אזכרות, ושאר ירקות

לפני בערך חודשיים וחצי פרסמתי את הרשומה הזו על החתונה של בן הדוד הכי צעיר שלי שקרתה בסוף מאי. כתבתי בה על זה שאין לנו כבני דודים כבר הרבה הזדמנויות להפגש כפי שהיינו נפגשים כילדים.

רק כדי להזכיר קצת רקע: סבתא שלי נולדה, גדלה, וגרה כל חייה במושב בצפון ליד עפולה. חוץ מאולי תקופה מוגבלת, היא גרה בבית הדו משפחתי שההורים שלה בנו במשק, ובגלל נסיבות החיים היא וסבא שלי היו אלו שירשו את המשק מההורים שלה. אמא שלי, אחיה, ואחותה גדלו במושב – אבל אמא שלי בגיל יחסית צעיר עברה לירושלים, ודודה שלי עברה לגור בקיבוץ די קרוב למושב. דוד שלי היה זה שנשאר במושב (בבית במרחק הליכה מהבית של סבתא שלי) והיה זה שעזר להורים ואז לסבתא שלי אחרי שסבא שלי נפטר.

מן הסתם הילדים של דוד שלי היו אלו שהיה להם את הקשר הכי קרוב לסבתא שלי מגיל צעיר – לא פעם הם הגיעו לאכול אצל סבתא שלי ארוחת צהרים אחרי הגו או בית הספר. אבל גם לילדים של דודה שלי היה קשר די קרוב עם סבתא והם ביקרו אצלה לפחות פעם בשבוע.

אנחנו היינו החריגים בכך שהיינו מגיעים מרחוק (כשהייתי ילדה, הרבה לפני כביש שש ומכוניות יחסית מהירות הנסיעה לקחה משהו בין שלוש לשלוש וחצי שעות) – ולכן בתור ילדים ראינו את סבתא בחגים ופעמיים בחופש הגדול.

מן הסתם הביקורים שלנו הלכו ופחתו עם השנים, בעיקר כשאנחנו הנכדים כבר הפכנו למבוגרים – והקשר הפך להיות דליל יותר במיוחד כשהפסקנו לחגוג את החגים עם סבתא שלי, ויותר ברמה המשפחתית במיוחד כשבני הדודים השונים התחתנו והתחילו ללדת ילדים.

מכיוון שדוד שלי נשאר במושב, המשק של סבתא שלי שבו הוא עבד עבר על שמו – ומכיוון שסבתא שלי גרה בבית שהיה דו משפחתי, בנות הדודות שלי לא פעם ניצלו את ההזדמנות לגור בדירה השניה. מעבר לעובדה שהן קיבלו בית קטן ללא שכירות – זה מאוד הקל על סבתא שלי כי הן היו עוזרות לה בסידורים שונים (כמו קניות למשל) ולא פעם סיפקו לה חברה שהיא מאוד היתה זקוקה לה.


חודשיים אחרי החתונה, סבתא שלי נפטרה. היא נפטרה ביום שישי בבוקר, והלוויה היתה בראשון בערב.

היא היתה כבר כמעט בת 100, וסבלה מאלצהיימר שהתדרדר מהר מאוד בשנים האחרונות – ובמובן מסוים זה היה הקלה, כי ידענו שהיא לא היתה רוצה להיות סיעודית כפי שהיא היתה בשנים האחרונות שלה.

אבל המוות שלה לא היה צפוי – ודודה שלי למשל היתה בדיוק בביקור אצל המשפחה שלה בבריטניה. דוד שלי באופן טבעי היה זה שטיפל בכל הסידורים שהיו כרוכים בלוויה, והיה זה שארח את כולם אחריה ואת השבעה.

כשדודה שלי ניסתה למצוא טיסה לארץ – אחיה עודד אותה לא להתאמץ ולא לשלם מופקע עבור כרטיסים בדקה התשעים, וגם לא לנסוע דרך מקומות מסוכנים כמו רוסיה. בלוויה עצמה הוא ביקש מאמא שלי לדבר – ואז מאחת הבנות שלו. ומיד אחרי הלוויה הבת השניה היתה זו שהתחילה להפיץ בין כולם את ההיסטוריה המשפחתית שהיא התגאתה שהיא רשמה מהדברים שסבתא אמרה לה. התחושה הכללית היתה שבמובן מסוים הדוד שלי ולפחות הבנות שלו רואים את עצמן כמשפחה הקרובה (או לפחות כמשפחה שקרובה קצת יותר) לסבתא שלי.

והתחושה הזו המשיכה בשיחה שהיתה לי עם אמא שלי לקראת השלושים של סבתא שלי שנפל בקרבה מאוד גדולה לאזכרה של סבא שלי – כך שהאירועים יקרו יחד. דוד שלי היה זה שארגן את האירוע – והוא אמר מראש לאמא שלי שהוא רוצה שזה יהיה רק למשפחה הקרובה.

והוא קבע את האירוע בשישי בחמש וחצי בערב, ואמר שמבחינתו האירוע יהיה רק ביקור בבית הקברות ושהוא לא מעוניין לארח אנשים לארוחה אחרי זה (משהו שסבתא שלי בזמנו היתה עושה כשהיתה אזכרה לסבא שלי).

זה סוג האירועים שנוחים למי שגר מאוד קרוב – הדוד עצמו כמובן, ושלושה מתוך ארבעת הילדים שלו שגרים במושב עצמו או במרחק נסיעה קצר ממנו (ואני מניחה שהבן הרביעי שגר רחוק יהיה מוזמן לישון אצל דוד שלי אם הוא ירצה להגיע). זה נוח גם לדודה שלי ולשניים מהילדים שלה שגרים עדיין בקיבוץ – ולאמא שלי שמן הסתם יכולה לישון אצל דודה שלי.

אבל במובן מסוים זה מאוד לא נוח לאלו מאיתנו שגרים במרכז – כלומר אני, אחותיף אחי- והבן הצעיר של דודה שלי. ובמקרה שלי ושל בן הדוד שלי, שנינו ללא רכב כך שאין לנו אפשרות אפילו להשתמש בתחבורה ציבורית כדי להגיע ולחזור אם היינו רוצים (כי אין אפילו מוניות שירות מעפולה לת״א אחרי כניסת השבת בשישי בערב).

וזה עוד משהו שנותן לי תחושה שהמשפחה של דוד שלי מרגישה כאילו הם קרובים יותר לסבתא שלי מאשר כל שאר המשפחה.

במקרה אחותי הזמינה הרבה זמן מראש דירת אירוח בקיבוץ של דודה שלי – כך שגם היא תהיה באיזור לאזכרה הזו. אבל אני כרגע תלויה בשאלה עד כמה אחי ירצה לנסוע צפונה – משהו שנשמע לא סביר רק כבור טקס של 20 – 30 דקות לכל היותר. אמנם דודה שלי, כנראה כפיצוי על חוסר האירוח של אחיה, הזמינה אותנו לארוחת ערב אם נרצה – אבל מדובר על ארוחת ערב בחדר האוכל של הקיבוץ שבו היא גרה, אירוע שהוא לרוב לא מפתה לאורחים מבחוץ (חוץ מאמא שלי שמתה על זה שמישהו אחר מבשל ושוטף כלים).


אם אני מסתכלת אחורה על השנתיים שלוש האחרונות, אני פתאום נזכרת שבת הדודה הצעירה שלי (הבת הצעירה יותר מבין הבנות של דוד שלי) היתה זו שעברה לגור בבית של סבתא שלי כשהיא עברה לבית האבות – ואיך כל הזמן היא טרחה להדגיש כמה היא זו שכל הזמן מבקרת את סבתא ודואגת לה.

אולי במובן מסוים זה טבעי – בין השאר כדי להצדיק את זה שהיא קיבלה את הבית לעצמה בלי מאמץ מצידה מבין כל הנכדים של סבתא. אבל עדיין במובן מסוים זה נשמע כמו הצדקה מסויימת לזה שהיא היתה נכדה טובה יותר או קרובה יותר לסבתא, משהו שלא היה הוגן כלפינו שגרים רחוק ולא יכולים לעבור בבית האבות בכל הזדמנות.


ואולי חלק התחושה הלא טובה שלי נובעת מההתנהלות של דוד שלי אחרי שהמשק עבר אליו.

כחלק מההעברה – סבתא שלי אמרה שמעכשיו דוד שלי יהיה אחראי לטיפול בה. ואני חייבת לציין שמבחינה כספית – הוא השקיע מעל ומעבר. היה למשל יום שבו סבתא שלי נפלה כשהיא יצאה מהאבמטיה והתקשתה לקום, ורק כשבת הדודה שלי במקרה נכנסה היא יכלה לעזור לה. דוד שלי מיד מצא שיפוצניק שיחליף את האמבטיה במקלחון כדי שהמקרה לא יחזור על עצמו.

וכשסבתא שלי היתה צריכה מטלת – הוא דאג למצוא מטפלת פיליפינית וסינן את המועמדות (לֹעזרת אמא שלי ודודה שלי) בצורה מטורפת רק כדי למצוא אחת מתאימה, וכשהיא רצתה לחזור לפיליפינים לחופשה קצת ארוכה כדי להיות עם המשפחה – אף מחליפה לא מצאה חן בעיניו בתור מחליפה זמנית, והוא דאג לממן לסבתא שלי מעבר לבית האבות הסיעודי שהיה בקיבוץ של דודה שלי, ואז כשזה נסגר בעקבות הקורונה – לבית אבות איכותי אחר.

אבל הבעיה היתה בכל מה שקשור בתשומת לב יומיומית. במובן מסוים זה אולי נבע מההתנהלת של סבתא שלי – שלמרות שרשמית דוד שלי היה זה שאמור היה לדאוג לה, לא היה נעים לה לבקש ממנו דברים מסוימים (כמו למשל לקחת אותה לסידורים) – והיא היתה מבקשת מהבנות שלה. ומכיוון שאמא שלי גרה רחוק והיתה באה לבקר רק כמה פעמים בשנה – בעצם רוב הבקשות הגיעו לדודה שלי. והיא כמובן עזרה, אבל הרגישה קצת טינה על זה שדוד שלי הוא לא זה שעושה את הדברים האלו כפי שהוא התחייב. היא כנראה ציפתה שהוא יצפה את הדברים האלו מראש ויציע לקחת את סבתא שלי או לקנות דברים במקומה כשהוא נסע לסידורים דומים.

בהמשך הדרך למשל כשסבתא שלי היתה בבית האבות – דודה שלי שמה לב בשלב מסוים שהיא היחידה שמבקרת את אמא שלי באופן סדיר, ופשוט נאלצה לתת לאחיה ימים מסויימים שבהם היא לא תגיע וזה מתפקידו לבוא ולבקר.

כך שדודה שלי כן שידרה החוצה לא מעט כעס על המצב – ובגללו אולי גם אני חשדנית יותר.


סבתא שלי מצד אבא הלכה לעולמה לפי המון שנים – בחורף 2008.

כשהייתי ילדה, היא עדיין גרה בירושלים בדירה שבדיעבד אני מבינה עד כמה היא היתה מוזנחת ועלובה. הדירה היתה שלה במה שמכונה ״דמי מפתח״, וממה שהבנתי כשהתבגרתי קצת בעלת הבית שלה די ניסתה לגרום לה לעזוב – ובסוף גם הצליחה, תמורת סכום שנראה לאבא שלי לפחות נמוך מידי.

כשהיא עוד גרה בירושלים, היינו מבקרים אצלה בכל מוצ״ש (היא היתה דתיה) ולא פעם כשהיינו ילדים היינו נשארים לישון אצלה לסופי שבוע, או מתארחים אצלה במהלך החופש הגדול למשך ימים שלמים – והיא מצידה היתה מגיעה לבקר בכל פעם שהיה צריך לשמור עלינו כשהיינו חולים.

אבל אחרי שהיא עזבה את הדירה – היא עברה לגור בבני ברק, כנראה כדי לאפשר לבן הצעיר שלה (שהתחתן ומיד התגרש) לעבור לישיבה שהוא רצה, וגם לעבור ליד אחד הדודים שלי שגר בבני ברק ולו היו 13 ילדים (כלומר רוב הנכדים שלה).

מן הסתם בגלל הסביבה ובגלל שאותו דוד מרובה ילדים לא רצה בשלב מסוים להפגש איתנו החילונים (כדי שלא נשחית לו את הילדים בטעות) – נוצר מצב שאבא שלי היה מגיע לבקר את סבתא בעצמו ואז נפגש עם האחים שלו, ואנחנו בקושי פגשנו את סבתא.

אבל בלוויה שלה, בנות הדודות שלי מצד אבא לא נתנו לי לרגע הרגשה כאילו סבתא היתה ״רק שלהן״ למרות שהיה ברור לכולנו שבשנים האחרונות הן היו בקשר הרבה יותר קרוב איתה מאשר אנחנו. הן שמחו לשתף בחוויות, אבל גם הכירו בעובדה שלנו גם היו חוויות איתה שהיו שוות ערך לזה – רק בגילאים צעירים יותר.

אז אולי כן אפשר לעשות את זה אחרת?

5 תגובות

  1. motior הגיב:

    משפחות זה דבר מסובך…

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      בהחלט

      אהבתי

  2. empiarti הגיב:

    מוטי גנב לי את התגובה 🤣 משפחות זה אכן עניין מסובך.

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      ברור, ויש אנשים שתחושת הכוח והשליטה נותנת להם יותר מידי אגו…

      Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s