יצא לי לעיין בכמה נושאים ישנים של ״השרביט החם״, ונתקלתי בנושא די מוקדם שעסק במלחמת המפרץ הראשונה.
הסיבה למלחמה התחילה לה בקיץ 1990 כשעיראק פלשה לכווית, והקהילה הבינלאומית דרשה ממנה לסגת, עם דד ליין מוגדר של ה 15 בינואר 2021. אני הייתי אז בחופש הגדול בין כיתה ט׳ לכיתה י׳, ואף אחד לא ממש חשב שהולך לקרות משהו רציני למרות שמנהיג עיראק סדאם חוסיין איים שאם ארה״ב ובנות בריתה יתקפו אותו – הוא ישלח טילים אל עבר ישראל.
הסיבה לאיום הזה היתה פשוטה: סדאם היה מודע לכך שארה״ב היתה צריכה לבנות קואליציה לתקיפה כזו שכללה כמה ממדינות ערב – שכמובן היו מסרבות שישראל תצטרף. סדאם הניח שישראל תסרב לא להגיב – וכך ארה״ב לא תוכל ליצור קואליציה יציבה, וכך בעצם לא תהיה לה אפשרות לתקוף את עיראק.
אבל ארה״ב הצליחה לשכנע את ישראל לא להגיב – בכך שהיא סיפקה לישראל סוללות טילים נגד טילים בשם ״פטריוט״, והבטיחה גם לתת עדיפות לתקיפות אוויריות נגד אתרים שמהם ישוגרו טילים לישראל – אם ישוגרו.
ישראל מצידה גם התחילה לחלק מסכות גז – ולילדים קטנים מאוד ניתנו ממ״טים שהיו מעין כלובים מפלסטיק אטום, או ״ברדסים״ שהיו שקיותפלסטיק כאלו שהיו שמים. לילדים גדולים יותר מעין מסכת גז משודרגת שמעל מסכת הגז היה פלסטיק שצריך היה להוריד על הפנים – כנראה ממחשבה שאולי מסכת הגז שלהם לא תתאים ב 100% או לא תהודק כמו שצריך. אני חושבת שהיא כונתה ״ברדס פאסיבי״
חשוב לכתוב פה נקודה עקרונית: המסכות והפלסטיקים שהודבקו לחלונות והסמרטוטים ששמנו ליד הדלת לא נועדו להגן על אלו שהיו קרובים לנקודת הנפילה. הם היו נפגעים וכנראה מתים הרבה לפני שצוותי ההצלה היו מגיעים אליהם. הבעיה עם גזים התקפיים שהם מתפשטים – והמסכות והפלסטיקים נועדו להגן על אלו שגרו רחוק מנקודת הפגיעה אבל עדיין היה סיכוי שהגזים יגיעו אליהם בדילול יחסית נמוך שנגדו אמצעי ההגנה היו אמורים לעכב את ההרעלה עד שניתן היה לעזור לאותם האנשים (או שהם יכלו לעזור לעצמם בעזרת הרחקת החומר הנוזלי או הזרקת אטרופין).
למרות כל האזהרות וההכנות, רבים לא האמינו שתגיע מלחמה, וגם אם כן – שישלחו טילים (ובמיוחד כימיים) לכיוון ישראל – ולכן רבים לא טרחו לאסוף את מסכות הגז שלהם או לרכוש דברים חיוניים כמו מסקינגטייפ, ניילונים אטומים, או מים מינרליים ושימורים מראש. או לפחות עד שהתחילה המלחמה ונפלו באיזור ת״א כמה טילים – ואז התחילו להווצר תורים אינסופיים לתחנות חלוקת המסכות ולחנויות השונות, בלי שתמיד תהיה אספקה לתת לכולם.
באותה שנה התחלתי ללמוד בכיתה י׳, ובדיוק עברתי ללמוד בבי״ס חדש שהיה קצת יותר רחוק מהבית. לפני המלחמה היה לי טרמפ עם הורים של תלמיד שגר לידי ולמד באותו ביה״ס כמה שנים מתחתי, אבל איכשהו הטרמפ הזה התפוגג במהלך המלחמה מסיבות לא ידועות.
איכשהו השכבה שלנו ״גויסה״ להתנדב באחד מבתי החולים של העיר כדי לעזור במקרה של התקפה כימית – התפקיד שלנו היה להמתין נחוץ לכניסה לחדר המיון כדי לעזור לרחוץ נפגעים של התקפה כימית לפני שמכניסים אותם לבית החולים לטיפול. אין לי מושג עד כמה ציפו שבאמת נוכל לעשות את זה בצורה מקצועית וטובה, ומה היו עושים אם תלמידים היו נכנסים להיסטריה מהמראות או המצב.
למזלנו אמא שלי היתה מספיק היסטרית כדי לאסוף את מסכות הגז של המשפחה כמה שיותר מוקדם, וגם לדאוג לקנות יריעות פלסטיק ומסקינגטייפ הרבה לפני שזה היה אופנתי.
ביום הראשון של המלחמה קיבלנו חופש, והיה די משעמם ולא היה מה לעשות כי מדובר על השנים שבהן לא רק שלא היו טלפונים ניידים עם משחקים או אינטרנט – אלא גם לא היתה טלוויזיה בכבלים או אפילו ערוצים נוספים מלבד הערוץ הראשון.
באותו לילה אמא שלי לא ישנה טוב מרוב לחץ, והיא זו שלפחות טענה שהיא שמעה מרחוק אזעקה כי היא לא נשעה בכריזה שהיתה קרובה אלינו לבית. נכנסנו כמובן לחדר האטום ולבשנו מסכות, ונשארנו שם המון זמן.
אבל עם הזמן היה די ברור שאנחנו בירושלים די בטוחים ולא הולכים ליפול בעיר טילים – אחרי שנים שבהן ירושלים היו פיגועים כשבשאר הארץ היה שקט. אני לא זוכרת אם זה היה קשור לכך או לא – אבל אנחנו בתיכונים בירושלים לפחות חזרנו ללמוד די מהר אחרי המלחמה (אין לי מושג מה קרה בת״א ובאיזור ששם נפלו טילים), למרות שאחי ואחותי הצעירים יותר נשארו בחופש ארוך יותר.
מה שכן, עדיין היינו צריכים להגיע לבית החולים שבו נודבנו מידי פעם ולשהות שם בלילה. אני כן זוכרת ויכוח בין אחת התלמידות שסירבה להביא איתה מסיכה מתוך עקרון כי בירושלים לא יקרה כלום לבין אחת החיילות שהיתה אמורה לוודא שלכולנו יש מסכות במקרה הצורך. אני לא חושבת שהיה מדובר על יותר מ 2 – 3 לילות כאלו, אולי 4 לכל היותר, ובכל מקרה אני זוכרת איך בבוקר של פורים חזרנו הביתה מהשהות הזו בידיעה שזו היתה הפעם האחרונה שלנו שם כי המלחמה הסתיימה.
ובסוף לא היו בכלל טילים כימיים – כנראה כי העיראקים פחדו שאם הם יזרקו עלינו נשק כימי אנחנו נשלח חזרה פצצת אטום שמדינת ישראל עד היום לא מודה בקיומה.
אמני תוהה למה נזכרת בזה כעת…
אהבתיLiked by 1 person
במקרה יצא לי לעבור על שרשורים ישנים של השרביט החם…
אהבתיLiked by 1 person
כמה נחמד שכתבת על הנושא הזה 🙂 בכוונה יש תוכן עניינים של מדור השרביט החם שמאפשר לעלעל אחורה ולמצוא נושאים מכל הזמנים וכל אחד באמת מוזמן לכתוב על כל אחד מן הנושאים האלה מתי שבא לו. אז תודה.
הכי כיף לקרוא על התקופה ההיא מנקודת מבט של מישהו אחר. מישהי שהיתה תיכוניסטית בירושלים, שמצד אחד גייסו אותה עם בני שכבתה בבית הספר להתנדב בבית חולים למקרה הצורך חס וחלילה, ומצד שני באמת חוותה את כל המלחמה הזאת ללא אזעקות וללא נפילות טילים בסביבתה.
אמא שלך לאו דווקא היתה היסטרית, היא פשוט היתה ממושמעת ועשתה מבעוד מועד את מה שהממשלה ביקשה. בדיעבד כמובן יריעות הפלסטיק והמסקינגטייפ לא רק שלא היו נחוצות – כי לא היה כימי – אלא שהם עזרו כמו כוסות רוח למת לאלה שהטיל נפל על ביתם או בקרבתו וגם להרס של הבניין – כמו שקרה בתל אביב ובעיקר ברמת גן. אגב רוב הנזק שנגרם ברמת גן – כך הבנו – נגרם דווקא בגלל הפטריוטים, שעצרו את הטילים לפני שהגיעו לתל אביב וגרמו להם – ולחלקי הפטריוט – ליפול שם.
לחמי וחמותי, שגרו ברמת אביב, מיקמו ממש סמוך לבית עמדת פטריוט אחת, והרעש הנורא בכל פעם שהם ירו הלחיץ אותם כל כך שהם עברו באיזה שהוא שלב לגור אצלנו, ברעננה.
אצלנו כן היו אזעקות ואפילו נפילה אחת או שתיים אבל זה הכל.
תיארת יפה את המסיכות מהסוגים השונים שחילקו אז. הממ"ט היה הכי טראומטי כי היה מאד קשה להכניס את התינוקות אליו ולגרום להם להישאר בו. לפעוטות חילקו את הברדס האקטיבי – שכלל גם משאבה / מאוורר שהיתה אמורה למנוע חדירה של אוויר מבחוץ פנימה.
זוכרת שטיילנו בצפון עם המסיכות וחגגנו לבתי יום הולדת – בפורים – עם המסיכות ב"אחלה קרח" ברמת גן, ואז הסתיימה המלחמה.
אחלה פוסט.
אהבתיLiked by 1 person
תודה, אני שמחה שנהנית לקרוא!
אהבתיLiked by 1 person