על שינויים בחיים

סבתא שלי עמדה לחגוג יום הולדת 100 בתחילת אוקטובר, אבל היא הלכה לעולמה מסיבות לא ברורות לפני חודש. המוות שלה היה כזה לא צפוי שדודה של (הבת שלה) טסה כמה ימים לפני כן לביקור בבריטניה, שם גרים בני המשפחה של הדוד שלי (אחיו ואישתו) שסובלים ממחלות שונות, וגם את בן הדוד שלי שגר עם המשפחה שלו איפשהו באנגליה. היא לא הצליחה למצוא טיסה כדי לחזור לארץ להלוויה או אפילו לרוב השבעה.

צחוק הגורל הוא שכשסבא שלי נפטר לפני 46 שנה, גם אז היא לא היתה בארץ. היא, מי שהפך לבעלה, ואחיו ובת זוגו (שמתגוררים בבריטניה והדודה שלי ובעלה ביקרו בבריטניה) נסעו איתם לסיני, ואי אפשר היה ליצור איתם קשר עד שהם חזרו לאילת כמה ימים אחרי הלוויה.

חשוב לי לכתוב שסבתא שלי סבלה בשנים האחרונות מאלצהיימר שהתדרדר יחסית מהר, והיא הפכה לסיעודית – משהו שהיה מאוד מפריע לה אם היא היתה מודעת למה קורה סביבה. כדי שתבינו עד כמה היא שנאה שיעזרו לה, כשהיא היתה בת שמונים פלוס וכבר התקשתה לנקות לבד את הבית, ה״ילדים״ שלה החליטו לשכור לה עוזרת בית. היא כל כך שנאה את הקונספט שהיא היתה מתעקשת לנקות לפני שהעוזרת היתה באה, ועוזרת לה לנקות כשהיא כבר היתה מגיעה, כולל את המקומות הגבוהים שהמשפחה חששה שהיא תיפול מהם.

בהזדמנות אחרת, היא במקרה החליטה ונפלה כשהיא יצאה מהאמבטיה ולא הצליחה לקום לבד, ולמזלה בת הדודה שלי בדיוק באה לבקר אותה כך שהיא יכלה לעזור לה. ה״ילדים״ החליטו שהגיע הזמן לשיפוץ בחדר האמבטיה ולשים בו מקלחון במקום אמבטיה כדי להקטין סיכונים, וגם לזה היא מאוד התנגדה.

אני לא חלילה אומרת שהמוות שלה היה לטובה, אלא שלפחות מנחם לדעת שהיא כבר לא סובלת יותר.


כמו שסיפרתי בפוסט הזה, כשהייתי ילדה, היינו מבקרים אצל סבתא שלי בכל חופשה מבית הספר, ופעמיים בחופש הגדול – בפעם הראשונה מיד אחרי המחזור הראשון של הקייטנות (איכשהו תמיד היינו נרשמים רק למחזור אחד של כל קייטנה), ובפעם השניה היתה בסוף אוגוסט לאזכרה של סבא שלי.

עם הזמן הביקורים שלנו הפכו ופחתו – גם כי כבר לא היינו ילדים קטנים ולא היו לנו הרבה חופשים, וגם כי החיים שלנו הלכו והתמלאו בפעילויות אחרות. חשוב להגיד שהביקורים שלנו הלכו ופחתו בהדרגה, ועדיין נפגשנו לא פעם בחגים.

אחותה ואחיה של אמא שלי גרו יותר קרוב לסבתא שלי באופן יחסי, ואני חושבת שמלכתחילה הקשרים של בני הדודים שלי היו יותר הדוקים עם סבתא שלי, כולל עוגת יום הולדת שהיא היתה אופה לכל אחד מהם. היחידה מבין שלושתנו שהיה סיכוי שנהיה ביום ההולדת שלה אצל סבתא היתה אחותי, וגם זה היה לרוב בפסח – וה״עוגה״ שהיתה זמינה אז היתה עוגה ממצות מורטבות שהיתה מרוחה בממרח שוקולד (לפחות סבתא שלי היתה נדיבה בכמות השוקולד שהיא שמה).

אבל אני מניחה שכשהם גדלו הם כבר הפסיקו לבקר אותה בכל יום אחרי בית הספר, וכשהם התגייסו לצבא והתחילו (בחלקם) ללמוד לתואר, גם הם ביקרו את סבתא שלי פחות ופחות. אבל עם השנים הבנות של דוד שלי חזרו לגור באיזור, ובתקופות שונות הן אפילו גרו בדירה השניה בבית הדו משפחתי של סבתא שלי. בתקופה שבה סבתא עדיין גרה בבית (בהתחלה עצמאית ואז עם מטפלת צמודה) זה בהחלט היה מאוד טוב שיש מי שתוכל לבדוק מה קורה איתה ולעזור לה, ולא פעם בתקופות הטובות גם לספק לה חברה. היתה למשל תקופה די ארוכה שבת הדודה שלי גרה שם עם בעלה והבת הבכורה שלהם, והיתה לבת שלהם ולסבתא שלי (והסבתא רבא שלה) מסורת שאם הבת היתה מתעוררת מוקדם בשבת בבוקר היא היתה עוברת לדירה של סבתא שלי, שהיתה מכינה לה שוקו והן היו צופות יחד בסרטים מצוירים של שבת בבוקר עד שההורים היו מתעוררים.

לכן אני מניחה שהיה לשתי בנות הדודות שלי מאוד טבעי לראות את עצמן בתור ״הנכדות הכי קרובות לסבתא״, והגדולה יותר היתה זו שדיברה בלוויה בשם כל הנכדים.


וכשאני מסתכלת 15 שנים אחורנית, אני נזכרת לרגע בלוויה של הסבתא השניה שלי, מצד אבא.

גם היא התאלמנה בגיל יחסית צעיר, למרות שבהחלט בגיל מבוגר יותר מאשר הסבא שלי מצד אמא, ואני עדיין זוכרת אותו. כשהיינו צעירים, היא עדיין גרה באותה עיר כמונו (ירושלים), ומן הסתם נפגשנו איתה הרבה יותר. היינו נוסעים לבקר אצלה כל מוצאי שבת (סבתא שלי היתה דתיה אז מן הסתם לא יכולנו לנסוע אליה בשבת), ולא פעם היו לה שאריות של צ׳ולנט שהיא היתה משאירה לנו לביקורים האלו בחורף. כשהיינו מאוד צעירות אני ואחותי ישנו אצלה לא פעם בשבתות, ואמא שלי תמיד אמרה כמה היא היתה שמחה לארח אותנו בניגוד לאמא שלה שתמיד היתה עסוקה מידי ועייפה מידי בשביל זה.

סבתא שלי גרה בדירה ישנה, עלובה, ומוזנחת במה שמכונה ״דמי מפתח״, אבל בניגוד לחוק שאמור היה לאפשר לה לגור בבית עד סוף חייה, בדיעבד אני מבינה שמי שהחזיקה בזכות על הדירה כנראה טירטרה אותה לא מעט כדי שהיא תעזוב (בין השאר בכך שהיא השאירה את הדירה במצבה הגרוע בלי לתקן בה דברים). בסופו של דבר סבתא שלי בחרה לקבל תשלום משמעותי ובאמת לעזוב, ועברה דירה לבני ברק שם גר הדוד החרדי שלי שלו היו 13 ילדים (רובן בנות) יחד עם הבן החרדי השני שהיה גרוש.

כשהיא עברה לבני ברק נוצר מצב מוזר שבו אבא שלי מסיבות כאלו ואחרות נסע לבקר אותה לבד. אני חושבת שחלק מהבעיה נבע מכך שהיו תקופות ארוכות שאחיו החרדי שגם גר בבני ברק לא רצה שהילדים שלו יפגשו חילונים (היה אפילו אירוע שבו הם כינו את הדודה המשותפת שלנו שהיא דתיה ״כיפה סרוגה״ בתור ״גויה״), ומכיוון שבכל ביקור אצל סבתא גרר גם ביקור של אבא שלי אצל אחיו, נוצר מצב שבו אנחנו בקושי ביקרנו את סבתא.

אבל בדיוק בתקופה שבה סבתא נפטרה, הגישה של הדוד התרככה (כנראה כי בשלב זה הילדים שלו היו כבר מספיק בוגרים ומגובשים כדי להיות מסוגלים להתמודד עם בני משפחה חילונים) וכך יצא לנו לפגוש את המשפחה יותר. מן הסתם טקס הלוויה היה שונה לחלוטין כי הוא היה הרבה יותר דתי, ולא היו בו נאומים מצד הנכדים אלא פשוט תפילות של הרב (או הרבנים) ושל הגברים במשפחה. אבל כן יצא לי ולאחותי לשוחח עליה עם בנות הדודות שלנו ולהעלות זכרונות, ולמרות שהקשר של סבתא שלי עם בנות הדודות שלי היה הרבה יותר קרוב בתקופה די ארוכה לפני שהיא הלכה לעולמה, איכשהו בשיחה איתן הרגשתי שהן הרבה פחות ״לוקחות בעלות״ על סבתא, אלא יותר רוצות לשתף בחוויות שלהן איתה ואת הקשר המיוחד שהיה להן, ושהן הניחו שגם לנו היה בתקופה שבה היא גרה קרוב אלינו.


ברור לי שבנות הדודות שלי מצד רמר לא התכוונו לפגוע באף אחד, והגישה שלהן באה מתהליכים מאוד טבעיים עבורן. קל מאוד להגיד שהן ״השקיעו״ יותר בסבתא, אבל מצד שני היתה להן תמורה לזה בכך שהן גרו בבית ללא צורך לשלם שכירות. מעבר לכך, במושבים יש עקרון שבו רק ילד אחד שיכול לרשת את המשק (מה שנקרא ״בן ממשיך״), ובגלל נסיבות החיים הזכות הזו עברה באופן מאוד טבעי לאבא שלהן, שהיה היחיד שנשאר במושב לעזור להורים – כך שיש למשפחה נכס שבתנאים מסוימים יכול להיות שווה הרבה מאוד כסף. ואולי הן ניסו להראות את הקשר הזה כמצדיק את הזכות שלהן לגור בבית שהיה של סבתא, או אפילו לדרוש עליו בעלות בעתיד?

7 תגובות

  1. empiarti הגיב:

    מאד מעניין לשמוע על ההיסטוריה המשפחתית ועל השתלשלות היחסים בין הנכדים לבין הסבתות השונות.
    זו לא הפעם הראשונה שאת מזכירה את ההתייחסות הזאת של בנות הדוד שלך – ומצד אחד את לכאורה מצדיקה את ההתנהגות שלהן אבל מה שאת משדרת מרגיש לי כמו תרעומת או צער. הבנתי אותך נכון?

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      בהחלט יש תרעומת, כי הן באמת שתלטניות, ותמיד הן והאמא שלהן יתרו מעין אווירה של תחרות סביב כל דבר, והתגובות שלהן היו לא נעימות במצבים שבהם הן הרגישו שהן ״הפסידו״.

      Liked by 1 person

  2. arikbenedekchaviv הגיב:

    אוי אוי אוי
    ענייני משפוחה, מי השקיע יותר מי השקיע פחות.
    למזלי הרב – זוגתי ואני כבר כתבתנו את הירושה, ברור מי מקבל ומה, כך שהם יכולים גם לנטוש אותנו לגמרי.
    הוריי והורי זוגתי פעלו בצורה דומה. אפס מריבות. אתה רוצה את השעון שלו? קח, אפילו שדדת אותו. הדברים היקרים באמת, אבי העביר למי שרצה עוד בחייו, רק את השעון שכח 🙂

    Liked by 1 person

    1. adiad הגיב:

      במקרה הזה זו בעיה, כי את המשק אי אפשר לחלק בין שלושת הילדים וחייבים לפי החוק להעביר אותו רק לבן ממשיך – או למכור אותו. ובגלל שהדוד שלי בעצם המשיך לעבוד בו, אז מכירה זו בעיה. באופן טבעי גם לא היה לסבתא כסף שיכול היה להתחלק בין אמא שלי ואחותה כדי ״לפצות״ אותן על זה שהן לא קיבלו את המשק.

      לאמא שלי זה פחות שינה, כי היא עזבה את המושב בגיל צעיר כדי לעבור לעיר. אבל אני חושבת שאחותם הצעירה שגרה כיום בקיבוץ היתה שמחה להמשיך לגור במושב, ולה כואב שהמשק לא עבר אליה. יכול להיות שיש פה גם פן כספי מסוים, כי ההורים שלי מבוססים כלכלית, אבל בתור קיבוצניקית הדודה שלי הרבה פחות, ואני חושבת שהיא היתה שמחה לקצת כסף כדי לתת לילדים, או לטוס יותר כדי לבקר את הבן שלה שגר באנגליה.

      אהבתי

      1. arikbenedekchaviv הגיב:

        לכולם יש סיבות לכל דבר.
        כל עוד מדברים, שומרים על איזו הגינות בסיסית ביחסים.

        Liked by 1 person

      2. adiad הגיב:

        זה מעולם לא קרה, וכנראה לא יקרה עכשיו

        Liked by 1 person

להגיב על arikbenedekchaviv לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s