היום אני רוצה להביא רשומה של דיאטנית שעובדת עם מנותחים, ולשמוע את דעתה על ניתוחים. חשוב לי להגיד שאני פשוט מתחברת לתוכן של הפוסט שלה, ולא עבדתי איתה מעולם באופן אישי כך שאני לא ממליצה עליה לטובה או לרעה כאשת מקצוע.
רונית ציוני כותבת בפוסט הזה על ניתוח חדש יחסית בשם ״מיני מעקף קיבה״ שלפי התיאור שלה משתמש באמצעים יותר דרסטיים מאשר מעקף קיבה ״רגיל״ כדי לגרום למטופלים לרזות, ואז לשמור על ההישג.
התחום הזה של הניתוחים הוא תחום שבהחלט מתחדש כל הזמן, ומנסה ללמוד מדוע ניתוחים קיימים לא בהכרח מצליחים ומנסה לשפר אותם כדי לעזור לכמה שיותר מהמנותחים לשמור על ההישג של ההרזיה לאורך זמן, וכיום ניתוח ה״מיני מעקף״ נחשב לחדשני ביותר, ומן הסתם יש דיונים עליו שכוללים מגוון גדול של דעות.
אבל החדשנות של הניתוחים לרוב מגיעה מהיבט מאוד ספציפי של הפיזיולוגיה של ההרזיה: איך לגרום לגוף לאכול כמה שפחות ולספוג כמה שפחות קלוריות מהאוכל שכבר צרכנו. אבל כפי שרונית עצמה מציינת: זה לא ההיבט היחידי שחשוב כדי לגרום להצלחה של התהליך, אלא חשוב גם לעבור תהליך ארוך טווח לשינוי הרגלי אכילה – משהו שרבים מהמנותחים לא מבצעים מתוך מחשבה או הנחה שכל היתרונות שהניתוח אמור להעניק להם כבר יעשו את העבודה לטווח הארוך.
וחלק מהבעיה הוא שבהתחלה זה באמת המצב: הניתוח כל כך מגביל את האכילה לעומת מה שהיה לפניו שההרזיה תקרה בכל מחיר – וזה מעבר לעובדה שרוב המנותחים מגיעים לניתוח עם שיא המוטיבציה לרזות. אבל כפי שרונית כותבת, אחרי שנה עד שנתיים קורים במקביל שני תהליכים: הניתוח הופך להיות פחות יעיל (כלומר תחושת הרעב חוזרת ואיתה גם לא מעט חשקים), ולא פעם יש שחיקה במוטיבציה שנובעת גם מהעובדה שההרזיה מואטת או מפסיקה (ואולי יש אפילו עליה קטנה במשקל) והמחמאות סביב ההרזיה כבר מפסיקות להגיע. רונית מגדירה את זה כאנשים שהם עדיין ב״דיאטה״ – כלומר לא שינו הרגלים באופן יסודי אלא בעצם מאלצים את עצמם לאכול לפי כללים שלא בהכרח מתאימים להם כדי לרזות ולהשאר רזים. אנשים אלו לרוב יהיו רגישים במיוחד לעליה מחדש במשקל אחרי הניתוח – וכפי שרונית אומרת, מדובר על עליה מהירה במיוחד למרות כל הניסיונות לעצור אותה, והחוויה הזו יכולה להיות מאוד קשה בגלל המהירות החריגה שבה המשקל עולה אחרי הניתוח.
אבל יש פה נקודה שרונית לא דיברה עליה, והיא עד כמה ה״טיפול לשינוי הרגלי אכילה״ היא באמת משהו שיעיל לכולם, או יותר נכון האם היא מטפלת בכל אלו שהאכילה שלהם נובעת מסיבות רגשיות? כי לא פעם ״סיבות רגשיות״ לאכילה הן משהו שיכול להיות תסמין לבעיה פסיכולוגית משמעותית, כמו למשל דיכאון קליני (ובעצם בכל קושי פסיכולוגי אחר). במצב כזה, יש צורך בטיפול פסיכולוגי מעמיק כדי להתמודד עם הבעיה בצורה מלאה, וטיפול כזה נדרש לפני שמגיעים לטפל בהיבט האכילה, ולעיתים הוא עצמו פותר את הבעיה ללא צורך בטיפול נוסף בהרגלי האכילה.
אני מניחה שדיאטניות מוסמכות יודעות מתי המטופל/ת שלהם זקוק/ה לטיפול פסיכולוגי מקצועי, אבל ייתכן מאוד ששווה לפנות לטיפול כזה לפני הניתוח כדי לא לגלות את הבעיה רק אחרי שהניתוח נכשל.
ויש עוד נקודה חשובה שרונית מעלה: הניתוח עצמו דורש התמדה בלקיחת ויטמינים ובדיאטה קשוחה כדי לנסות למנוע (או לפחות להפחית) את כמות השילשולים שקורית אחרי הניתוח. אמנם רונית כותבת על ניתוח ספציפי, אבל אלו תופעות שיכולות לקרות גם אחרי ניתוחים אחרים – והיא מעלה שאלה עקרונית: אם מישהי מסוגלת לעמוד בדיאטה מספיק מחמירה כדי להמנע מהשלשולים ולשמור על המשקל לאורך זמן ובלקיחת ויטמינים, מדוע בההיא לא יכולה לרזות ללא הניתוח? כי הניתוח הוא לא קסם, ולצידו יש המון סיכונים שעדיף לוותר עליהם.
אני מודה שקצת חסר לי פה מידע מרונית מי לדעתה יוכל להנות מהיתרונות של הניתוח, ומי לא. יכול להיות שלדעתה שווה לתת צ׳אנס לטיפול של לשינוי הרגלי אכילה לפני הפניה לניתוח, או שהיא מעדיפה להמליץ האם להתנתח או לא לפי איך שהטיפול מולה מתקדם ומה הקשיים שעולים בו – שזו כנראה דרך מאוד טובה להבין עד כמה הניתוח (ואיזה סוג ניתוח) הוא הטיפול המתאים.
התיירת המקרית 
מכל הפוסטים שכתבת, אני מגיעה למסקנה שבמקום לתת אישור לניתוח רק על סמך משקל,צריך גם להתנות טיפול תזונתי והתנהגותי, כולל הוכחה שהמטופל כבר נמצא בכזה והצליח לשנות התנהגויות אכילה קודמות במשך לפחות x חודשים. ניתוח לבד, או כל טיפול מאוד מאוד ממוקד אחר, הוא לא פתרון אמיתי לבעייה כל כך מורכבת. השמנה היא עניין גופני ונפשי וטיפול בהשמנה, צריך להיות בכלל ההיבטים. אבל זו כמובן מסקנה שלי
אהבתיLiked by 1 person
בתיאוריה זה אמור להיות כך – ניתוח אמור להיות הפתרון האחרון כשכל פתרון אחר נכשל, וגם אז אחרי אבחון יסודי של פסיכולוג/ית (אוא מומחה אחר לבריאות הנפש) ושל דיאטנ/ית שיעבדו עם המנותח/ת לוודא שהם מבינים את התהליך ולמקסם את ההצלחה שלו.
אבל יש לחץ עצום מצד הממסד הרפואי לנתח – ומהר. אולי כי מבחינת מחקרים סיכויי ההצלחה של ניתוח גדולים יותר, ויש מנגנונים פיזיולוגיים שבניתוח אמורים להקל על ההרזיה ולשמור על המשקל לאורך זמן אחריו. ולרופאים לא פעם קשה להבין שיש משהו בהשמנה שהוא מעבר לפן הפיזיולוגי, ולכן הם מתקשים להבין שיש מטופלים שהניתוח כפי שהוא בלי טיפול נוסף לא יעזור להם.
וקחי את העובדה שמערכת הבריאות בארץ היא ציבורית, ומבחינה פרקטית ״למנוע השמנה״ קל יותר מאשר לטפל בנזקים שלה – וכך קל להניח שלנתח כדי למנוע השמנה עדיף גם כלכלית על פני לנסות עוד דיאטה…
אהבתיאהבתי
לצערי, זה לא למנוע השמנה אלא לטאטא אותה מתחת לשטיח. למנוע השמנה זה חינוך מגיל צעיר לתזונה נכונה ופעילות גופנית יומיומית, כולל סיוע להורים שזקוקים לסיוע (הדרכה או תלושי מזון). חלוקת ניתוחים, כאילו היו סוכריות בבית כנסת, מראה על חוסר חשיבה לטווח ארוך
אהבתיאהבתי
כשהייתי בתואר ראשון, הייתי עוזרת מחקר של מי שהיה אז ראש המועצה לביטחון תזונתי. היתה תוכנית שלמה לאסטרטגייה ארוכת טווח שתבטיח ביטחון תזונתי בישראל. בפועל, כלום מזה לא מומש והתוכנית הזו כנראה יושבת וכרוכה יפה על מדף באחד הארכיונים
אהבתיאהבתי
תראי, יש המון מחקרים על נוא ההשמנה, ובכל תקופה יש שיטות חדשות ומתקדמות יותר ל״אורח חיים בריא שהוא לא עונש״, אבל כמו שיש כאלו שזה מתאים להם, יש כאלו שלא. אין נוסחא אחידה למה יצליח ומה לא.
מעבר לזה, מאוד קשה ללמד על ספורט, אבל העניין הוא שכל אחד מתחבר לתחום ספורט שונה, ומעבר לזה יש בעיה בלימוד בקבוצות כי מי שפחות טוב גם חווה את השיעור בצורה פחות טובהו הסיכוי שהוא יתמיד נמוך יותר.
אני לא אומרת שחינוך לאורח חיים בריא לא נחוץ – כי יש המון אנשים שבאמת אין להם מושג בנושא. אבל זה רק מרכיב אחד מרבים שישפיע על רמות ההשמנה.
אהבתיאהבתי
תודה רבה. מענין מאוד. אגב, דיאטנית לענ"ד צריכה להיות גם בעלת הכשרה בפסיכולוגיה קלינית.
אהבתיLiked by 1 person
כבת ואחות לפסיכולוגיות, אני חייבת להגיד לך שכדי לקבל הסמכה לפסיכולוגיה בארץ (לֹכל תחום פסיכולוגי שהוא), צריך תואר שני בפסיכולוגיה והתמחות של כמה שנים – ופסיכולוגיה קלינית הוא התחום הכי מבוקש ותחרותי כך שצריך להיות הכי מצטיינים בתואר הראשון כדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ולהצטיין בתואר השני כדי להתקבל להתמחות בתחום…
כל ששילוב של פסיכולוגיה קלינית ולימודי תזונה (שזה תואר יסודי, ארוך, ולא קל בפני עצמו) לא ממש אפשרי.
אהבתיאהבתי
לכן כך בדיוק נראה, ותסלחי לי על ההכללה, עברתי 3 דיאטנים, המפגש שלי אתם. עיוורון מוחלט לאדם שנמצא מולם, מסירת תפריטים, אפס התענינות בחייו, באישיות שלו. כל אחד ואחת מהשלישייה נעזבה על ידי ברגע שהמפגש הפך ל: תכנס, תשקל, מה אכלת אתמול תוך כדי הקלדה נמרצת ואח"כ הדפסת מתכונים, שכלל לא לקחתי.
אשר על כן
כמו שמורים חייבים בלימודי הוראה שלהם לקחת קרוס גדול בפסיכולוגיה ובפסיכולוגיה של החינוך, ולאורך כל שנות עבודתם משתלמים ללא סוף ב"הנחיית קבוצות"; טיפול בילד החריג וכו' וכו' – כך לענ"ד גם תזונאיות.ים חייבים.ות להיות.
אהבתיLiked by 1 person
תשמע, הייתי פעם אצל דיאטנית שעברה קורס קואצ׳רים. היא ניסתה לשכנע אותי שאני רוצה לאכול מתוקים רק כי אני חושבת שזה אסור במסגרת דיאטה, ואם אני אבין שמותר לי לאכול ממתקים אז אני כבר לא ארצה אותם.
המחשבה שאני אוהבת לאכול מתוקים כי אני מאוד נהנית מזה ברמה שקשה לי להספיק גם כשמותר לי לרגע לא עלתה בדעתה.
אהבתיLiked by 1 person
סדרת הפוסטים האלה שאת כותבת מאד מעניינת וגם מעלה מידע ושאלות חשובות. תודה לך. בהמשך לשיחה כאן בתגובות, ברור שלא ריאלי לדרוש מכל הדיאטניות להיות גם פסיכולוגיות קליניות, אבל כן בהחלט רצוי וראוי לוודא שבנוסף לדיאטנית יהיה לכל אחד גם ליווי (שלא לומר טיפול) פסיכולוגי. אגב עד כמה שידוע לי בניתוחים באריאטרים יש חבילה שלמה שניתנת למנותחים – בכלל קודם כל אמורים לעשות הערכה פסיכולוגית לפני הניתוח (יש לי הרגשה שמחפפים את זה) ויש אחרי כן ליווי וקבוצות תמיכה – לא יודעת עד כמה אוכפים את זה.
על עצמי אני יודעת בוודאות שנושא האוכל והמשקל והחשקים והתסביכים והשריטות – ראויים להתבוננות וטיפול פסיכולוגי מעמיק. והנה, למרות שהייתי שנים בטיפולים ובאימונים (שדומים יותר לטיפול מאשר לקואוצ'ינג קלאסי) איכשהו תמיד נמנעתי מלגעת בנושא הזה. אולי כי הוא באמת הכי בעייתי והכי כואב וברור לי שהוא יהיה הכי קשה לפתור.
אהבתיאהבתי
כן הגזמתי עם הדרישה ל-קלינית, ואז הבאתי דוגמה של המורים, שלא ממש לומדים פסיכולוגיה.
אבל ובהחלט, תזונאי.ת, דיאטאנ.ית חייב.ת לפחות גישה פסיכולוגית כלשהי, יכולת לטפל ולא רק לתת מרשמים.
לפחות מבחינתי, שלושה שהיה בהם אותו פגם – חוסר הקשבה, עיוורון לזולת, מתן מרשמים והיידה קישטא מהקליניקה – הם סימן לאופי מסוים של מקצוע.
אבל ואולי, אני כרגיל נחפז במסקנותיי.
אהבתיLiked by 1 person
אולי כי הגישה של לא מעט דיאטניות היא מאוד מיושנת שמניחה שאנשים פשוט לא מבינים איך לאכול נכון, והיא רק צריכה ללמד אותם והבעיה תפתר.
אהבתיLiked by 1 person
הייתי בזמנו עם דיאטנית שלמדה קואצ׳ינג, ואיכשהו הקואצ׳ינג לא דיבר אלי. ולא פעם גם פסיכולוגיות לא בהכרח יודעות להתמודד עם עצות לדיאטה – בזמנו יצא לי לשוחח עם פסיכולוגית שמיד שלחה אותי למין ״חוות בריאות״ כזו שהטיפול בה הוא מתחום הרפואה המשלימה ויש בו לא מעט טיפולים (כמו צום מיצים או חוקנים) שנחשבים לשיטות טיפול מאוד לא בריאות על ידי הרפואה המודרנית). והיא בכלל לא היתה מודעת לזה שזה נחשב ללא בריא, אבל אמרה שאני יכולה לנסוע לשם רק בשביל ה״טיפול הרוחני״ (אני מניחה שהיה מדובר על מדיטציות) בלי לחשוב האם זה מתאים לי או האם אפשר לוותר על התזונה הלא טובה שם (לדעתי לא).
אהבתיLiked by 1 person
בתור מי שגם עברה אימון וגם למדה לאמן בשיטה שהיא שונה לגמרי מרוב שיטות הקואוצ'ינג הקלאסי, אני יכולה להזדהות ולומר לך שהסיכוי שקואוצ'ר יידע להתמודד עם לקוחה שהאכילה שלה היא רגשית בעיקר הוא נמוך מאד.
באופן כללי חשוב לי לחדד כאן – פסיכולוג ומאמן כלל לא אמורים לייעץ. ממש לא. הם אמורים לדעת להקשיב באמת למה שנאמר (ולנסות להקשיב גם למה שלא נאמר), להקשיב ברמה של להבין את הדאגות של הלקוח, את הלך הרוח שלו, את הגישה שלו לחיים, את הערכים והמחויבות שלו בתחומים השונים….להקשיב ולשאול שאלות (עדיף שאלות פתוחות, לא מנחות), לשקף ללקוח את עצמו (כמו סוג של מראה שמציבים מולו) וללוות אותו בעת שהוא עצמו לומד להכיר את עצמו ואת מה שמניע אותו. פסיכולוג/מאמן טוב הוא אחד שלא יודע. לא יודע מה טוב בשבילך, לא יודע מי את, ולומד אותך יחד איתך.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שאותה פסיכולוגית היתה פשוט כבולה להרבה מאוד הגדרות של מה שהיא חשבה שהוא ״אורח חיים בריא״, בלי להבין שהוא מיושן ולא בריא.
אהבתיאהבתי