אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק רביעי

בעקבות הפוסט הקודם שבו הבאתי רשומה של הדיאטנית רונית ציוני על ניתוחי קיצור קיבה, אני רוצה להביא סרטון נוסף של דיאטנית קנדית שגם מדברת על המורכבות של הניתוח.

קודם כל חשוב לציין שכפי שאבי (הדיאטנית) עצמה אומרת בתחילת הסרטון – גם הסרטון וגם הפוסט לא נועדו להיות בעד או נגד הניתוח. כמו שכבר כתבתי כמה פעמים בסדרת הפוסטים הזו, עבור מי שהניתוח מתאים לו – מדובר על טיפול מציל חיים בהרבה מובנים. אבל הניתוח לא מתאים לכל אחד, והסיכונים והסיבוכים בו קיימים והם לא פשוטים, ולכן שווה להיות בטוחים שהניתוח הוא הפתרון המתאים לכם לפני שאתם עוברים אותו.

מה בעצם עושה הניתוח? ניתוח קיצור קיבה הוא שמשנה את מערכת העיכול כדי לתרום להרזיה – דרך הגבלת כמות האוכל שהקיבה יכולה להכיל, ותת ספיגה של רכיבים מהאוכל.

מה המוטיבציה לניתוח? הרזיה למי שלא מצליח לרזות, וההשמנה כבר מהווה עבורו סיכון בריאותי. אבל מחקרים מראים שהניתוח לא בהכרח מבטיח הרזיה לאורך זמן. במהלך הסרטון אבי נותנת לא מעט מספרים לגבי אחוזי ההצלחה של ניתוחים, ומציינת שגם במקרה של ניתוח שרוול, שנחשב לניתוח הכי פחות יעיל – אחוזי ההצלחה גבוהים משמעותית מאלו של הרזיה ללא ניתוח, למרות שהניתוח הוא לא פתרון קסם אלא רק כלי שנועד להקל על תהליך ההרזיה.

אבל בנוסף לכך – הניתוח עצמו עוזר לפתור בעיות בריאות שקשורות להשמנה כולל תמותה מוקדמת, אבל יעיל במיוחד מגד סכרת – אבל יש מקרים שבהם המחלה חוזרת, למרות שאבי לא מציינת האם יש קשר בין חזרת המחלה לעליה חוזרת במשקל או חזרה לאורח חיים לא בריא.

מה הצדדים הפחות טובים של הניתוח? קודם כל, קשה שלא לשים לב שאבי מקדישה פחות מחמש דקות (מתוך סרטון של כמעט 20 דקות) ליתרונות של הניתוח, והרבה יותר זמן לדיון על החסרונות שבו. ייתכן שזה נובע מכך שאנשים שנוטים לשקול את הניתוח כבר מודעים ליתרונות אבל לא בהכרח לחסרונות ולכן חשוב יותר לדון איתם על הנושא?

תת ספיגה ותת תזונה: בגלל שניתוחי מעקף שונים עוקפים חלק מהמעי, נפגעת ספיגת האוכל במעי ולכן פחות רכיבים מהאוכל נספגים בגוף. כשזה מגיע לקלוריות זה נהדר – אבל כשזה מגיע לרכיבים חיוניים כמו חלבון, ויטמינים ומינרלים – זה מזיק לגוף וגורם לתת תזונה. חלק מהסיכון הוא באיזון האלקטרוליטים בגוף – מה שיכול לגרום לבעיות במערבת הלב והדם, אבל לא רק. אני שמעתי על כמה מקרים (אני לא יודעת אם זה קשור אבל זה קרה בעיקר לנשים מבוגרות) שבהם הגוף הגיע בעקבות מעקף קיצוני למחסור חלבון בגוף, ברמה שהמחסור הזיק למנותחים בריאותית. במקרה אחד לפחות הטיפול היה ניתוח חוזר שהקטין משמעותית את רכיב תת הספיגה של הניתוח.

סיכונים שכרוכים בפעילות בעייתית של מערכת העיכול: רבים מהמנותחים סובלים מבחילות, הקאות ושילשולים בגלל גורמים שונים – החל מאכילה של כמות אוכל שגדולה מידי בשביל הקיבה שלהם, וכלה במאכלים שמערכת העיכול החדשה לא בהכרח יודעת להתמודד איתם (משהו שאי אפשר לחזות מראש האם הוא יקרה ואילו מאכלים יהיו בעייתיים).

שיעור הכשלון של הניתוחים: אמנם אחרי הניתוח הרוב המכריע של המנותחים יצליח לרזות (מקרים חריגים יכולים להיות למשל מנותחים בניתוח חוזר שהניתוח הראשוני ריסק להם לחלוטין את חילוף החומרים), אבל לא כולם מצליחים לשמור על התוצאות לאורך זמן. ממש כמו שרונית אמרה בטור שלה שכתבתי עליו בשבוע שעבר – אבי גם אומרת שאי אפשר לדעת מראש מי ייכשל ומי יצליח ולכן כל מנותח צריך להיות מודע לכך שיש סיכון שזה יקרה גם לו או לה.

יש נקודה חשובה שאבי מזכירה פה לגבי ״כשלון״: רבים מצפים להתנתח ולהפוך לרזים ושהניתוח בלבד ישמור עליהם מפני עליה מחדש – משהו שלא קורה. אבל גם מבין אלו שעולים מחדש במשקל, אפילו באופן משמעותי – לא פעם התוצאות אחרי הניתוח טובות יותר מאשר הן היו בדיאטה רגילה או חוסר דיאטה בכלל. כלומר גם אם מישהו זה 40 ק״ג ועלה מחדש 30 ק״ג – הוא עדיין שוקל 10 ק״ג פחות ומצליח להשאר במשקל הזה, משהו שייתכן שלא היה קורה בכלל עם דיאטה רגילה.

בעיות נפשיות בעקבות הניתוח – הפרעות אכילה: מסתבר שמנותחים נמצאים בסיכון מוגבר להפרעות אכילה – כשלרוב מדובר על הפרעת אכילה כפייתית, או אכילת לילה שנחשבת גם להפרעת אכילה.

אבל יש פה נקודה רגישה: לא פעם המנתחים מעודדים מטופלים להקיא אם הם אכלו יותר מידי, או שלפעמים זה קורה אוטומאטית – ורבים מנצלים את ההתנהגות הזו כדי בעצם ״לכפר״ על אכילה כפייתית. כלומר במובן מסוים הם מפתחים הפרעת אכילה בשם בולימיה אבל מצליחים להסתיר אותה כהתנהגות נורמלית בגלל השפעות הניתוח.

החלפת התמכרות בהתמכרות: מחקרים בקנדה מראים שלא פעם מי שהיה ״מכור״ לאוכל ולא יכול להמשיך עם ההתמכרות אחרי הניתוח – עובר להתמכרות אחרת, כמו למשל התמכרות לאלכוהול. כלומר לא פעם הבעיות הנפשיות לא נפתרות ברגע שהאדם מרזה, אלא ההתמודדות איתן משנה צורה.

ההתמכרות לאוכל היא לא פעם מנגנון התמודדות עם קשיים שונים – ולכן לא פעם כשמונעים מאנשים ״מכורים״ לאכול – הם פשוט פונים לדרך התמכרות אחרת. זה משהו שקורה לא פעם גם בתוכניות שבהן ״מטפלים״ באכלה כהתמכרות, למשל בסיפור שכתבתי עליו בפוסט הזה ובפוסט הזה – פראנסס קאפל שנגמלה מאוכל בקבוצת אכלני יתר אנונימיים מספרת לא פעם בספר על כך שהיא מעשנת, ונוצר רושם שהיא מעשנת די כבדה, אולי כתחליף להתמכרות שלה לאוכל.

דיכאון ובריאות נפשית: לפי אבי הדיאטנית, לא פעם אנשים שמנים סובלים מדיכאון בגלל היחס של הסביבה אליהם – וזה הרבה לפני שהם פונים בכלל לניתוח. אבל מחקרים מראים שהדיכאון הזה מתגבר אחרי הניתוח – ושאחוז ההתאבדויות של מנותחים גבוה עד כדי פי שלוש מזה של האוכלוסיה הכללית.

חשוב לציין שפה בארץ – אמורים לאבחן האם המועמד לניתוח סובל מדיכאון, ודיכאון הוא סיבה מספיק טובה כדי למנוע ממנו להתנתח – כנראה בגלל הנתונים האלו. אבל לא פעם הממסד כל כך נלהב לשלוח אנשים להתנתח כדי לרזות שהבדיקה לא תמיד יסודית מספיק, ולא פעם כנראה גם יש הנחה שההרזיה עצמה תפתור את הדיכאון בגלל ההטיה של לא מעט רופאים נגד אנשים שמנים.

חשוב להגיד שאבי (וגם הדיאטנית האורחת שהיא מראיינת בשלב מסוים בסרטון) לא שוללות ניתוח בגלל הסיבות הנפשיות האלו – אלא הן אומרות שבעיקר בגללן ראוי לבחון אפשרויות אחרות לפני שפונים לניתוח. אבל בגלל שהממסד הרפואי והחברה הסובבת הן מאוד אנטי שמנים והשמנה, הניתוח כבר השתרש כטיפול די אוטומאטי בהשמנה בלי קשר למצבים שבהם הניתוח עלול להזיק.

חשוב לשתי הדיאטניות לציין שהן לא שוללות את הניתוח, במיוחד לא עבור מי שכבר בחר לעבור אותו, אבל יש חשיבות גדולה להיות מודעים לקשיים הנפשיים והפיזיים שכרוכים בניתוח – ואחריו לעבוד עם פסיכולוג/ית ודיאטנ/ית כדי להיות מסוגלים להתמודד איתם בצורה הכי טובה שאפשר.

הניתוח הוא ניתוח לקיבה, לא למוח: זה משפט מפתח שאבי אומרת בסוף הסרטון, והוא בעצם אומר שהניתוח יפתור קשיים שקשורים לאכילה בגלל פיזיולוגיה בעייתית, אבל לא סביב התנהלות בעייתית סביב אוכל. זה אומר שצריך לתת מקום להתנהלות הרגשית סביב האוכל מקום ופתרון כחלק מתהליך הבחינה של הניתוח ועד כמה הוא יעיל למטופל באופן אישי.