על פיגועים ומתחזים – חלק ראשון

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

ב 11.9.2001 טרוריסטים מארגון אל קעידה הצליחו להוציא לפועל פיגוע מקורי, מורכב – וכזה שהתברר כפיגוע הכי קטלני אי פעם. הם ריסקו שני מטוסים אל תוך מגדלי התאומים, מטוס נוסף לבניין הפנטגון – והם התכוונו לרסק מטוס רביעי אל תוך הבית הלבן (משכנו של נשיא ארה״ב), אבל נוסעי המטוס הבינו שמשהו קורה והצליחו לרסק את המטוס באמצע שדה ריק כדי למנוע נפגעים נוספים.

לצד המון סיפורי זוועה, עלו גם סיפורי גבורה רבים. למשל וולס קראותר – צעיר בן 24 שעבד באחת מחברות ההשקעה במגדל הדרומי של מגדלי התאומים, שכל חייו חלם להיות כבאי והיה כבאי מתנדב כנער. לכן הוא הצטרף לכבאים שהגיעו למגדלים כדי להציל אנשים כשהוא השתמש במטפחת בנדנה אדומה כדי להגן על הפה שלו מפני העשן הסמיך.

לא מעט ניצולים חייבים לוולס את חייהם – אבל הוא לא שרד את המתקפה. הגופות שלו ושל כמה כבאים אחרים התגלו בלובי של הבניין, והם כנראה היו בדרכם החוצה כשהבניין התמוטט אבל הם לא הספיקו לצאת ממנו בזמן.

---

בחודשים שאחרי הפיגועים דובר רבות על הגבורה של כוחות ההצלה, ועל אלו שנהרגו בפיגוע. אבל במהלך השנה וקצת אחרי הפיגוע נפתחה קבוצת תמיכה אינטרנטית לקבוצה אחרת של אנשים שהיו מעורבים בפיגועים: הניצולים. מדובר על אנשים שהיו בקומות הנמוכות יותר של הבניין, אנשים שהיו בסביבה המיידית של המגדלים וחוו את הפיגוע – ובמקרה של המגדל הדרומי כמה אנשים שהיו בלובי הקומה שבה המטוס פגע ואיכשהו היו במקום הנכון כדי להפצע אבל להנצל (לא פעם בעזרתו של וולס).

הם עצמם נחשבו לברי המזל שהצליחו להנצל, אבל רבים מהם היו בטראומה קשה – אלו שהיו בבניינים עצמם, ובמיוחד בקומות הגבוהות יחסית, לא היו בטוחים שהם יצליחו לצאת מהבניינים בזמן. לחלקם היו קולגות שהחליטו להשאר במשרדים ולהמתין להוראות, וכך לא הצליחו לצאת בזמן – ואלו שהפרו את ההוראות הרגישו אשמים על כך שהם שרדו ואחרים לא. ואלו שהיו ברחוב ונאלצו לחזות באנשים שקפצו מהבניינים והתרסקו למותם גם עברו חוויה מאוד קשה.

אבל רבים נטו להתעלם מהם כי הם שרדו – וכשגורמים רשמיים הכירו בסבלן של המשפחות של אלו שנהרגו ואפשרו למשפחות לגשת לאתר הפיגועים (שהיה סגור לציבור הרחב), אף אחד לא חשב לתת זכות דומה לניצולים למרות הסבל שלהם.

רבים מהם פרקו את התסכול הזה בקבוצת התמיכה האינטרנטית, ורבים מהם הרגישו שהקבוצה היא המקום היחיד שבו אפשרו להם לפרוק את הקושי עם החוויות שהם עברו, ועם הזמן יותר ויותר אנשים הצטרפו לקבוצה.

יום אחד הצטרפה לקבוצה אישה ספרדיה צעירה בשם טניה הד Tania Head – עם סיפור שקשה היה לשכוח. היא סיפרה שבערך שנה וחצי או שנתיים לפני הפיגוע, היא הגיעה מסן פרנסיסקו לסדרה של פגישות עבודה במגדלי התאומים ויום אחד היא נאלצה להשאר בעבודה עד שעה מאוד מאוחרת, והתקשתה למצוא מונית. ובשניה שהיא ראתה מונית מתקרבת – היא נופפה לה והמטריה שלה התחילה לעוף ברוח, וכשהיא סוף סוף תפסה אותה והגיעה למונית, היא גילתה שגבר צעיר ונאה כבר תפס לה את המונית. הגבר היה ג׳נטלמן ונתן לה לעלות למונית – בתנאי שהיא תקבע איתו דייט בביקור הבא שלה בניו יורק.

היא שכחה מכל העניין, אבל הבחור ששמו היה דייב לא שכח – והוא הזכיר לה את הסיפור בפעם הבאה שהוא נתקל בה בקפיטריה של הבניינים בביקור הבא שלה בעיר. היא הסכימה – וכך התחיל הרומן ביניהם, טניה עברה באופן קבוע לניו יורק כשהיא עבדה במגדל הדרומי ודייב בצפוני – והם התארסו והיו אמורים להתחתן באוקטובר 2001.

אבל הלחץ של העבודה ותכנון החתונה יחד עם חמתה לעתיד היה יותר מידי עבור טניה, ולכן דייב קבע להם חופשה בהוואי באוגוסט – וטקס חתונה פרטי ורומנטי על החוף.

ואז הגיע ה 11.9. באותו בוקר היא ודייב רבו, וכשהוא רצה שהם ישתו יחד קפה בקפיטריה המשותפת למגדלים טניה סירבה. שניהם עלו למשרדים שלהם – ומהר מאוד אחר כך טניה והקולגות שמעו פיצוץ גדול כשהמטוס הראשון התרסק לתוך המגדל הצפוני (שבו עבד דייב). הצוות התלבט האם לרדת מהמגדל, וכשהם החליטו לרדת כבר היה תור מאוד ארוך למעליות.

חשוב לציין שכדי לרדת – הצוות של טניה שהיה בקומה מאוד גבוהה במגדל הדרומי היה צריך להשתמש בשתי מעליות: הראשונה שימשה כדי לרדת לקומה ה 78 – ומשם היו מעליות שירדו ללובי. התור למעלית בקומה ה 78 היה ארוך ובקושי זז – ואז פתאום דרך החלון הממתינים ראו מטוס נוסף טס לעברם.

מסתבר שבגלל מבנה הקומה שהכילה לא מט ציוד לתפעול המעליות – הפגיעה בקומה היתה יחסית קטנה, ולמרות שלא מעט אנשים נהרגו (כמו למשל העוזרת האישית של טניה שראשה נכרת), טניה וכמה אנשים אחרים הצליחו לשרוד. טניה היתה מבולבלת – עד שגבר עם בנדנה אדומה ניגש אליה, עזר לה לקום – והפנה אותה למדרגות הקרובות. בדרך לשם, גבר שעמד למות נתן לה את טבעת הנישואים שלו וביקש ממנה להחזיר אותה לאישתו.

טניה התחילה לרדת עצמאית, כשכל הדרך היא ושבת על כך שהיא חייבת לצאת כדי לפגוש מחדש את דייב. בשלב מסוים היא פגשה בכבאי שסחב אותה למטה – והצליח להוציא אותה מהבניין דקה או שתיים לפני שהמגדל קרס. היא איבדה את ההכרה, והתעוררה כמה ימים אחר כך בבית החולים – ושם היא גילתה שדייב נהרג.

---

גם בקבוצה שבה כולם סבלו מטראומה מהפיגוע, יש דירוג של הסבל – ונשמע היה שטניה נמצאת בראש הדירוג הזה כמי שגם ניצלה ממקום הכי גרוע שאפשר, וגם כמי שאיבדה את בן זוגה.

אבל טניה היתה השראה עבור רבים, לא רק כי היא התגברה על מצב מאוד קשה, אלא גם כי היא לקחה על עצמה תפקיד ניהולי בקבוצה, ותרמה לה מזמנה ומכספה כדי לקדם מטרות שונות עבור הניצולים, כולל למשל גישה למיקום הפיגוע ממש כמו לבני המשפחות השכולות.

כשהתחיל לפעול המוזיאון של הפיגוע, גויסו לא מעט מהניצולים כדי להדריך בו ולשלב בסיור את הסיפור האישי שלהם – וטניה היתה מועמדת טבעית להדרכה, והיא זו שהיתה הראשונה שהעבירה את הסיור הראשון שבו ביקרו באתר גם אנשים בכירים כמו מושל מדינת ניו יורק או ראש העיר ניו יורק לשעבר רודי ג׳וליאני.

---

אבל עם הזמן, כשהתווספו יותר ויותר פרטים לסיפור של טניה, יותר ויותר אנשים חשדו שמשהו מוזר בסיפור שלה. רוב החברים בקבוצה הניחו שמדובר היה על בלבול שנבע מגודל הטראומה שטניה עברה, אבל כל מי שהעז לשאול משהו לגבי הפרטים האלו – מצא את עצמו מסולק מהקבוצה על ידי החברים של טניה.

אי שם בתחילת 2007, טניה התחילה לדבר על לעזוב את הקבוצה ולהמשיך את החיים שלה בלי להיות כל כך מעורבת במה שקרה בפיגוע. היא התחילה גם טיפול פסיכולוגי חדש שבו היא אמורה היתה להחשף מחדש לטראומה כדי להתגבר עליה. היא הקליטה את עצמה מדברת על מה עבר עליה בלובי הקומה ה 78 בפרטים מאוד קשים – וניסתה לאלץ את אחת החברות שלה מהקבוצה, לינדה, להקשיב איתה להקלאה למרות שזה לא היה בריא ללינדה.

ואז לקראת יום השנה השישי לפיגועים ב 11.9.2007, עיתון הניו יורק טיימס (אחד העיתונים האיכותיים בעולם) רצה לכתוב על הפיגועים מזווית חדשה, והכתב שעבד על הכתבה שמע על טניה כניצולה בולטת שמעולם לא כתבו עליה עדיין – והוא ניסה ליצור איתה קשר.

אבל טניה סירבה להתראיין וניסתה להתחמק מהכתב – וכשהוא ״לא עזב אותה בשקט״ היא בכתה לחברים שלה מהקבוצה על הלחץ שהוא גורם לה. החברים ניסו לגרום לכתב להרפות ממנה – אבל הכתב התעקש, וביקש מהם פשוט לברר עם טניה כמה פרטים טכניים לגבי הסיפור שלה שלא היו קשורים בכלל לפיגועים עצמם: איפה היא למדה לתארים שלה, באיזו חברה היא עבדה ביום של הפיגוע – ומי בדיוק היה דייב.

וכך גילו החברים שבעצם טניה המציאה את כל הסיפור. היא בכלל לא היתה בניו יורק ביום של הפיגוע (ואפילו לא בארה״ב אלא בברצלונה), ולא הכירה בכלל את ״דייב״ – למרות שאדם בשם דייב עם שם המשפחה שטניה סיפקה שעבד בחברה שטניה אמרה שהוא עבד בה באמת נהרג בפיגועים (והמשפחה והחברים שלו טענו שהם לא הכירו בכלל את טניה, ושהוא לא היה בחופשה בהוואי בתאריכים שבה טניה סיפרה שהם ביקרו שם). היא כנראה התבססה על הפרסומים השונים לגבי הפיגועים, כולל של ניצולים שונים מהקומה ה 78 ואשימת ההרוגים שפורסמה על ידי החברות השונות – וכך בנתה לעצמה סיפור אמין שהיא זכרה בעל פה.

טניה לא נענשה על הרמאות הזו, כי היא לא גנבה כסף אלא אפילו תרמה לא מעט כסף וזמן למטרות הקבוצה. היא כמובן נאלצה להתפטר מהתפקיד הרשמי שלה בקבוצה והפסיקה להדריך במוזיאון שהוקדש לפיגועים, וכביכול נעלמה מעל פני כדור הארץ.

מסתבר שהסיפור ״רדף״ אחריה עד ספרד, מה שגרם לה לאבד לפחות מקום עבודה אחד. היא ביקרה כמה פעמים בניו יורק, שם הניצולים השונים פגשו בה מידי פעם.