אז מה העניין עם ניתוחי קיצור קיבה? חלק חמישי (ואחרון)

נושא ניתוחי קיצור הקיבה הם נושא מאוד מורכב.

קודם כל, חשוב לזכור שיש להם המון יתרונות מבחינה רפואית – גם בכל מה שקשור להרזיה, והניתוח גם עוזר מאוד בטיפול במחלות שקשורות בהשמנה, ולכן הניתוחים לא פעם מצילים חיים. יש סיבות טובות לכך שהרוב המכריע של הרופאים מאמינים בכל ליבם בניתוח כטיפול הכי טוב להשמנת יתר חולנית, ומנסים להפנות מטופלים שלהם לניתוח.

ובישראל יש לנו ביטוח בריאות ממלכתי, שדרכו קל יחסית לשלוח אנשים לניתוח. נקודת המבט של מערכת הבריאות שלנו רואה השמנה כבעיה בריאותית שעולה למערכת המון כסף – ולכן מבחינה כלכלית כנראה שהניתוח אמור להיות זול יותר משמעותית מאשר טיפולים בסיבוכי השמנה, אם הוא מצליח. ולכן באופן די גורף קופות החולים מעודדות אנשים שעומדים בקריטריונים לעבור את הניתוח, לא פעם בלי לוודא בצורה משביעת רצון האם הם מיצו את כל האפשרויות האחרות להרזיה, או האם הניתוח הוא יעיל עבורם ככלי להרזיה.

אבל לי אישית יש המון שאלות שקשורות לעד כמה היתוח יכול להיות פתרון טוב – עבורי. חשוב לי לכתוב שאני מעלה שאלות, אבל התשובות פה מתאימות עקרונית רק עבורי. אם אתם במצב שבו ניתוח הוא אופציה, חשוב שתשאלו את עצמכם עד כמה הנקודות הבאות רלוונטיות עבורכם, ואיך אתם מרגישים לגביהן. ייתכן מאוד שעבורכם הניתוח יכול להיות כלי ממש טוב להרזיה, גם אם כרגע הניתוח הוא לא פתרון שמתאים לי.

השאלה הראשונה עבורי היתה עד כמה הניתוח באמת יכול לעזור לי לרזות – לטווח הארוך: כמעט כולם מרזים בתקופה המיידית אחרי הניתוח, בגלל השילוב של המגבלות התזונתיות שהניתוח מכתיב כדי לאפשר לקיבה להתאושש מהניתוח ושל העובדה שאחרי הניתוח הקיבה עצמה מאוד קטנה ומאפשרת אכילה של מעט מאוד אוכל ולא פעם של מספר מוגבל של מאכלים.

אבל לאורך זמן, אפשר להשמין אחרי כל ניתוח אם לא משנים את הרגלי האכילה – ומתמידים עם השינוי. השאלה העקרונית היא למה יש אנשים שלא מצליחים להתמיד לאורך זמן – ומדוע הניתוח לא נותן מענה עבור הבעיות שמונעות מהם להרזות. הבעיה כנראה נובעת מכך שכל אחד משמין מסיבות אחרות, והניתוח עוזר לאנשים עם בעיות מאוד מסוימות.

יש אנשים שזקוקים לאכול המון כדי לשבוע – ולא מדובר על אנשים שפשוט מתעצלים לחתוך סלט ולכן אוכלים יותר לחם. הם זקוקים ליותר לחם גם אם הם אוכלים את הסלט אחרת הם לא ישבעו. במצב כזה, הניתוח מאפשר להם לשבוע מחצי פרוסת לחם עד פרוסת לחם שלמה במקום שש פרוסות או יותר – ולכן הניתוח מאפשר להם לאכול פחות וסוף סוף לרזות.

בנוסף, יש אנשים שאחרי המון דיאטות במיוחד כאלו שהיו מאוד דלות בקלוריות כבר מתקשים להרזות בדיאטה סטנדרטית גם אם הם לא אוכלים כמויות חריגות. במצב כזה הגוף שלהם פשוט האט את חילוף החומרים שלהם לרמה שבה אפילו אכילה בריאה סטנדרטית מהווה כבר יותר מידי קלוריות עבורם. במצב כזה, ניתוח יעיל יכול לגרום לכך שהם יהיו מסוגלים להסתדר עם כמות מספיק קטנה של אוכל כדי לרזות בלי להיות רעבים בצורה בלתי נסבלת.

אלב יש השמנה שנובעת מכל כך הרבה סיבות אחרות, כמו למשל אכילה רגשית שלפעמים הופכת להיות בלתי נשלטת בגלל דיכאון או סטרס – והניתוח לא יעזור לאורך זמן אם הגורמים האלו לאכילה עדיין קיימים ופעילים. ואפשר אפילו לקחת את זה צעד אחד קדימה – ולשאול עד כמה הניתוח באמת נחוץ במקרה שבו בעיות האכילה הן רגשיות, ואם הן מטופלות אולי ההרזיה יכולה להצליח ללא הניתוח? האם מישהו שפיזיולוגית מסוגל לרזות ללא ניתוח, והבעיה היחידה שלו בשליטיה באכילה היא בעיה רגשית – האם טיפול רגשי לטווח הארוך (ואולי לכל החיים) לא יהיה טיפול עדיף?

כי הנקוסה בעצם מיעלה שאלה קצת מורכבת: ניתוח הוא פעילות שהיא טראומטית לגוף, החל מההרדמה הכללית וכלה בניתוח עצמו שדורש התאוששות של הגוף. לכן באופן עקרוני כדאי לעשות אותו כמה שיותר מוקדם, ככל עוד הגוף כמה שיותר צעיר וכמה שיותר בריא ולא סובל מסיבוכי ההשמנה.

מצד שני, אם ייתכן שאין צורך בניתוח או שהוא לא יהיה יעיל בשלב זה – אולי עדיף לדחות אותו עד שאפשר יהיה לוודא שהוא דרוש ושאפשר יהיה להתפנות לעבודה נכונה אחריו כדי לתת לניתוח לעזור לשינוי תזונתי ארוך טווח?

אבל מעבר לזה, יש צורת אכילה שמאוד בקלות מייתרת את הניתוח: מי שרגיל לאכול בכמויות קטנות במהלך כל היום – וכך בעצם המגבלה בגודל הקיבה לא ממש מפריעה לו, וכך הופכת את הניתוח להרבה פחות יעיל עד לא יעיל בכלל.

אני יודעת שאני אוכלת כך.

חשש מסיבוכים וניתוחים חוזרים: במקום העבודה הקודם שלי היה עובד שהחליט להתנתח. אחרי הניתוח הוא התקשה לאכול כל אוכל באשר הוא – ולא רק שהוא רזה למשקל נמוך מידי, אלא סבל מתת תזונה ובעיות בריאותיות בגלל המגבלה של הניתוח. הוא היה בטיפול רפואי צמוד לאורך כל הזמן הזה, אבל לפחות עד שעזבתי את מקום העבודה – אף רופא לא מצא דרך לאפשר לו לאכול בצורה בריאה יותר.

הסיפור שלו מאוד דומה לסיפור של אלונה זוהר שסבלה מסיבוכים במשך שנתיים שלמות אחרי ניתוח מסוג שרוול, ורק ניתוח חוזר (שהפך את ניתוח קיצור הקיבה שלה למעקף קיבה – ניתוח עם השלכות גדולות יותר מאשר השרוול) פתר לה את הסיבוכים הקשים יותר – אבל עד היום יש לה קושי גדול לאכול מאכלים שמנים כמו בשר או מאכלים שמכילים הרבה סוכר. בזמנו היה לאלונה בלוג אוכל ב״סלונה״ שנמחק מאז – ומידי פעם היא שיתפה בבלוג לגבי הניתוח שהיא עברה. היא לא היתה ״נגד״ הניתוח ובהחלט נשמע שהיא העריכה את היתרונות שהוא נתן לה, אבל כן הזהירה מפני כך שלא פעם מטופלים נכנסים לניתוח בלי לדעת שיש סיכוי לסיבוכים כמו אלו שהיא סבלה מהם, והיה חשוב לה שמנותחים ידעו שלצד ההרזיה לא פעם יש סבל די גדול.

ובמקרה אני מכירה היכרות די רופפת עם שתי נשים שהתנתחו, רזו, העלו במשקל, החליטו להתנתח שוב – והפעם הירידה היתה של ק״ג ספורים לכל היותר והמשקל פשוט ״נתקע״ במשקל מאוד גבוה למרות ניתוח חוזר עם מנגנונים יותר מתוחכמים שאמורים לעזור להרזיה.

ואני הכרתי גם מנותחת חוזרת שלישית שהתעקשה להתנתח לקראת בת המצווה של הבת שלה. היא ממש נלחמה כדי לקבל את הניתוח, עברה לקופת חולים אחרת שבה היא חשבה שהיא תוכל לקבל את הניתוח יותר בקלות, ואפילו פנתה לביטוח פרטי כדי לעבור את הניתוח אצל המנתח המומחה שהיא בחרה בו. אבל למרות כל המאמצים והעובדה שהיא בחרה בצוות הכי מומלץ, מעולה, ומקצועי שהיא יכלה למצוא – היא הלכה לעולמה כמה ימים אחרי הניתוח בגלל שהגוף שלה הגיב ״רע״ לניתוח והיא סבלה מסיבוך שאי אפשר היה להתמודד איתו, גם עבור הצוות המעולה שטיפל בה.

כל הסיפורים האלו אם לא מדגם מייצג כמובן. כנראה שעבור רוב המנותחים שעברו ניתוח קיצור קיבה הניתוח עבר בשלום, ושהם מרוצים מאוד מהתוצאות. אבל הסיכונים עדיין קיימים, וכפי שאלונה זוהר כתבה בבלוג שלה שכבר לא קיים – לא פעם המנתחים עצמם לא בהכרח משתפים את המנותחים במידע לגבי הסיבוכים והקושי שיכול להיות כרוך בניתוח.

וחשוב לזכור נקודה שמתחברת לדברים שכבר כתבתי: ניתוחים חוזרים הם משהו שעדיף להמנע ממנו. לא רק שיש סיכוי שההרזיה בהם לא תקרה או לא תהיה משמעותית – אלא גם הסיכונים והסיבוכים גבוהים יותר בניתוח החוזר בגלל ההצטלקויות מהניתוח הראשון. לכן יש מנתחים שמתמחים בניתוחים חוזרים כדי להפחית את אחוז הסיבוכים, אבל גם ההתמחות שלהם לא תמיד מספיקה, כי כמו בכל תחום רפואי – מנתחים (ורופאים בכלל) הם לא אלוהים, ולצערנו יש מקרים שבהם גם הרופאים הכי מעולים לא מצליחים למנוע סיבוכים או מוות.

שאלה שלישית: האם ההתמודדות עם המגבלות של הניתוח מתאימות לי? אחת התוצאות הידועות של הניתוח היא בכך שלא פעם אנשים נאלצים להמנע ממאכלים מסוימים כי מערכת העיכול החדשה שלהם כבר לא ממש מסתדרת עם המאכלים האלו.

אחת התופעות הידועות שקשורות לזה היא משהו שכבר כתבתי עליו ונקרא ״תסמונת ההצפה / דאמפינג״ שבגללה אכילה של כמות גדולה מידי של פחמימות (לרוב פשוטות כמו סוכר אבל לא רק) גורמת בחודשים הראשונים אחרי הניתוח לתחושה ממש גרועה. באותה מידה, מנותחים רבים מדווחים על מגוון מאוד גדול של מאכלים שהם לא מסוגלים לאכול – החל מירקות וכלה בבשר.

הבעיה הנוספת שלי במצב הזה נובעת מהעובדה שאני מאוד ״מפונקת״ באוכל -אני אמנם אוהבת ירקות, ויש לי חיבה מאוד גדולה למתוקים, מאכלים עם פחמימות, ושומנים מסוגים שונים – אבל יש לי בעיה מאוד קשה בכך שאני אוכלת מגוון מאוד קטן של מאכלים שיש בהם תכולה מספיקה של חלבון. במצב כזה, מגבלה על מאכלים שמכילים חלבון יכולה מאוד להזיק לי, כי יש גבול לכמה אני מסוגלת להכריח את עצמי לאכול מאכלים שאני לא אוהבת רק בגלל ההיבט התזונתי שלהם – ואז יווצר מצב שלטווח הארוך אני אסבול מחסרים תזונתיים די חריפים (הן מבחינת אבות המזון והן מבחינת ויטמינים ומינרלים).