הסרט הבא הוא סרט דוקומנטרי שהפיקה זמרת העבר ומגישת הטלוויזיה הבריטית לואיז רדנאפ.
לואיז היא אישה רזה ויפה ונחשבת ככזו בעיני הציבור – והיא לובשת מידה 8 בריטית שמקבילה למידה 36 האירופאית המוכרת לנו. ובעבר מידה 36 היתה מידה שכל אישה ראתה למידה של ״אישה רזה״ – אבל בתקופה שבה היא יצרה את הסרט, ה״אופנה״ קבעה שמידה 8 בריטית / 4 האמריקנית / 36 האירופאית היא מידה כבר די סתמית ואפילו ״נורמלית״ – ושמידה 0 האמריקנית (המקבילה למידה 4 הבריטית או מידה 32 האירופאית והישראלית) היא הרזה החדש – לפחות עבור השחקניות ההוליוודיות, אבל בעצם ההגדרה גם חלחלה לציבור הנשים הכללי.
חשוב לציין שבשלב מסוים אפילו התחילו בתעשיית האופנה והקולנוע (והבידור באופן כללי) לדבר על מידה ״00״, כלומר מידה 30, כעל ״הרזה חדש״, אבל התופעה נפסקה די מהר – לדעתי בגלל העובדה שהיה בלתי אפשרי לרוב המכריע של הנשים הבוגרות לרדת למידה כזו, בשילוב העובדה שהמודעות לכך ש״מידה 0״ לא בריאה גדלה, בין השאר בזכות הסרט של לואיז.
לואיז החליטה לעשות ניסוי ולנסות לרזות למידה אפס תוך חודש – למרות שהיא עצמה נחשבת לאישה רזה ומושכת. היא עצמה יודעת שמדובר על תהליך לא בריא וקשה (למרות שכוכבות הוליוודיות מנסות להגיד שמדובר על תהליך קליל ובעצם בריא). היא עצמה אומרת שחשוב לה לחוות את הנושא באופן אישי כדי שהיא תוכל ליצור סרט אמין, אבל בעצם עולה השאלה עד כמה הרצון הזה לרזות הוא בעצם ״גימיק״ כדי למשוך צופים.
כדי לתת לעצמה מוטיבציה, לואיז מבקרת בין השאר בלוס אנג׳לס, בירת ה״מידה אפס״ העולמית, והיא מחליטה לקנות שמלה במידה אפס כדי לתת לעצמה השראה להרזיה – אבל כשהיא מנסה למדוד שמלות כאלו כדי לקבל פרופורציות על כמה היא צריכה להרזות, החוויה מתסכלת אותה מאוד כי היא לא מצליחה להכנס לאף אחת מהשמלות בצורה שהפתיעה גם אותה.
חלק מהחששות שלה נובעים מהסביבה הקרובה שלה – בעלה ואמא שלה שדואגים שהתהליך שהיא עומדת לעבור יהיה לא בריא, ובעלה חושש שהיא תהפוך לאישה רזה מידי ולא מושכת. כך גם איש מקצוע שהיא מתייעצת איתו (דיאטן שכנראה מתמחה בהפרעות אכילה) שמנסה להסביר לה שהיא תהפוך להיות מאוד חולה ותהרוס לעצמה את חילוף החומרים ולכן כשהיא תפסיק עם התהליך – היא תעלה מהר במשקל ובצורה פחות בריאה מאשר קודם. אני מניחה שאלו הדברים שלואיז מנסה להדגים בעזרת הניסוי הזה שלה (לדעתה היא לא תוכל לדבר על הנושא בלי לחוות את זה בעצמה), כך שהיא מתקדמת בו בכל זאת.
חשוב לציין פה שלואיז מגבילה את הניסוי לשלושים יום, ותעשה את זה בליווי רפואי צמוד, משהו שרוב מי שמנסה להפוך לרזה מאוד לא עושה. אחרי השיחה עם הדיאטן שילווה אותה היא בטוחה ששיחה איתו תגרום לכל מי שחושבת שדיאטה כזו היא רעיון טוב להמנע ממנה – אבל המציאות מוכיחה שלרוב נשים ילכו להרזות בכל מקרה, גם במחיר של פגיעה בריאותית. אולי במובן מסוים רבות עדיין מקשרות בין הרזיה כזו קיצונית להצלחה (כמו למשל כוכבות הוליווד רבות) או בין הרזיה לבריאות באופן כללי, בלי להבין שקיצוניות לא בריאה גם כשזה מגיע להרזיה.
לואיז מצטלמת לפני התהליך בלי סטיילינג, איפור מקצועי או תיקונים בפוטושופ, ומופתעת מכמה ״רע״ היא נראית יחסית לדימויים שהיא לרוב רואה של עצמה – מה שמעיד שההרזיה עצמה היא לא בהכרח הבעיה היחידה שגורמת בעיות בדימוי העצמי לרוב הנשים אלא גם העיבוד של התמונות של הכוכבות מעבר לרזון שלהן.
הביקור הראשון של לואיס בלוס אנג׳לס נועד כדי שהיא תוכל לקבל תוכנית אכילה ואימונים מהמקום שבו מקדשים את ״מידה 0״ המיתולוגית, ויש לא מעט מכוני כושר שעוזרים לאלו שחולמות להיות כוכבות להרזות למידה המתאימה. לואיז עובדת עם מישהו בשם Bootcamp Barry – כש״בוטקאמפ״ הוא המילה האמריקנית שמקבילה לטירונות. בארי מקבל את לואיז בחדר כושר הרועש שלו, והוא מצפה מלואיז לאכול מעט מאוד, מרשימת מאכלים מוגבלת מאוד – ולהתאמן הרבה. הוא אומר שלרוב התוכנית שלו יותר רגועה, כי לרוב לוח הזמנים להרזיה הוא יותר ארוך משלושים היום שלואיז הקציבה לעצמה כדי להגיע למידה 0.
בסופו של דבר התזונה של לואיז כוללת שיבולת שועל לארוחת הבוקר (יחד עם חביתה) והיא יכולה לאכול תותים ואוכמניות (בל רק עד 11:00 בבוקר), ובצהרים ובערב היא אוכלת רק ירקות ירוקים ודגים.וכפי שבארי כל הזמן מזכיר לה – גודל המנה שלה הוא כגודל האגרוף שלה, שהוא די קטן.
לואיז מנצלת את הביקור כדי לשוחח עם חברה בריטית שעברה ללוס אנג׳לס כדי להצליח כשחקנית ןמגישה, דניס ואן אוטן. דניס מספרת על הניסיון האישי שלה עם הלחץ להרזות למידה אפס – היא נפגשה עם סוכן במסעדה, וכמה דקות ננסה אליה ניקול ריצ׳י שנראתה רזה מידי ומורעבת, והסוכן של דניס אמר לה שהיא צריכה לשאוף להיות רזה כמו ניקול. כתגובה לזה, דניס הזמינה צלחת פסטה ענקית.
אבל דניס אומרת שגם בבריטניה יש ביקורת קטלנית כשהיא העזה להסתובב בביקיני כשהיא העלתה קצת במשקל ולמרות שהיא נשארה יחסית רזה. דניס מוטרדת מזה כי האחיינית שלה ראתה את הביקורת והתחילה לשנוא את הגוף שלה ולנסות לרזות באמצעים לא בריאים רק בגלל הכתבה הזו – והיא מניחה שנערות רבות גם הושפעו לרעה מהכתבה.
התיירת המקרית 
יש הבדל גדול בין לעשות דיאטת בזק כדי להגיע למידה 0 לבין פשוט להיות מידה 0 ולאכול נורמלי. באותה מידה, מי שיעלה תוך חודש ממידה 0 למידה של אותה לואיז בזמן כל כך קצר, יעבור תהליך מאוד לא בריא. זה לא אומר שמידה 36 היא לא תקינה. בכלל, אני לא חושבת שצריך לקחת ברצינות תוכניות "תעודה" למינהן, כשברור שהן לוקחות הכל לקיצון.
לגבי היחס של אנשים, אנשים תמיד יעבירו ביקורת. לעולם לא נוכל לרצות את כולם. זה נוגע למשקל, אבל גם לדיעות, מראה כללי, בגדים. בקשר לאותה לואיז, באותה מידה שאנשים מסתכלים על 36 כשמנה, יש שמסתכלים על מידה 0 כלא תקינה ומעירים הרבה הערות. בכלל, כל הרעיון של להציג מידה 0 כאילו שהיא בעייה מראה שהיא כנראה גם מסוג האנשים שיותר מדי מסתכלים ושופטים אחרים.
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שזה מורכב יותר.
כי קודן כל, יש מעט מאוד נשים שאוכלות בצורה בריאה ועדיין יכולות ללבוש מידה 0. לואיז שהיא מישהי שהיא נמוכה קצת מהממוצע (בבדיקה בגוגל היא בגובה 1.62 מטר) הגיעה לתת משקל לפי מדד ה BMI כדי להכנס למידה 0, והיא מישהי שהיא בעלת מבנה גוף רזה.
ברור שמדד ה BMI הוא לא מדויק ויש נשים עם BMI שהוא ״נמוך מידי״ לפי הטווח שנחשב ל״נורמלי״ שהן בריאות לחלוטין ולא מרעיבות את עצמן ולא אובססיביות לגבי ספורט. אבל הן נדירות מאוד, והרוב המכריע של הנשים לא יכולות להגיע למידה כזו בעזרת אורח חיים בריא (אוכל בריא אבל בכמות שהיא לא הרעבה, ספורט אבל כזה שנעשה בצורה בריאה ולא מוגזמת). לואיז עצמה מספרת על הרבה מקרים שבהם יש עידוד להרעבה – כמו למשל בשלב מסוים בסרט לואיז מראיינת דוגמניות שמספרות שהסוכנים שלהן נכנסים אליהן הביתה ומוציאים מהמקרר אוכל שהסוכן חושב שלא ראוי, וסוכנים שמצדיקים הרעבה עצמית כי ה״רווחים״ ממי שמשתלבת בתעשייה כדוגמנית ״שווים את זה״.
ברור שהתהליך של לואיז לא מייצג מצב ״נורמלי״. לרוב גם שחקניות או זמרות (או אפילו דוגמניות) לא מרזות כל כך מהר למידה 0. אבל עדיין – גם אם לואיז היתה לוקחת שלושה חודשים במקום חודש, האם היא באמת יכלה להגיע למידה 0 בלי להרגיש רעבה וכן לאכול קצת פסטה מידי פעם? סביר להניח שלא.
אהבתיאהבתי
בלי קשר לסרט ולניסוי הזה לדעתי מידה 0 זו לא מידה. מה שאני מתכוונת לומר זה שעצם ההחלטה להמציא מידה שהיא 0 פגומה ביסודה ומעודדת נשים להיעלם כמעט כדי להרגיש בסדר. זה איום ונורא בעיני
אהבתיLiked by 1 person
אבל עבדה שזו הפכה להיות שאיפה של המון נשים….
אהבתיאהבתי
נכון, וכאן הבעייה. לו היו פשוט מגדירים את אותו הגודל כמידה פשוט קטנה יותר כמו 28 או 26 או 24 וכו אבל מספר אמיתי ולא 0 אז ההתייחסות לזה היתה אחרת
אהבתיאהבתי
למה? אני למשל חייבת לקנות מכנסיים מידה 0. אם אקנה מידה של ילדים, הם יהיו לי קצרים ברגליים. וחוץ מזה, אין לי הרבה בגדים. מאוד קשה למצוא בגדים במידות קטנות, פשוט כי זה בטווח היותר נפוץ של הנורמה – בדיוק כמו שקשה למצוא בגדים במידות גדולות. ואני בן אדם אמיתי. אנילא מומצאת. אני לא טוענת שאני האישה הממוצעת, אבל אני כן חלק קטן מתוך קהל שלם של צרכנים.
והסרט לדעתי ממש לא לעניין. אישה שהיא בוודאות בטווח נורמלי יחסית, הולכת לקצה רק כדי להראות שמשהו שהיא לא הוא לא בריא. הוא לא בריא לה, וזה מקובל. אבל כל הדרך שהיא מראה את זה ממש פסולה. היא עושה לנשים שהן לא כמוה בדיוק מה שעושים לה כשמסתכלים עליה כאילו שהיא שמנה. יש לי הצעה: אולי פשוט אנשים יפסיקו לשפוט אחרים ויתחילו להתרכז בעצמם, בצלחתם ובגופם.
אהבתיLiked by 1 person
בטווח הלא נפוץ. וסליחה על השגיאות. אני כותבת מהטלפון
אהבתיLiked by 1 person
אני מסכימה לגמרי עם המסקנה שלך.
אבל את באמת נדירה בכך שיש לך מבנה גוף רזה שבו את יכולה ללבוש מידה 0 כשאת חיה אורח חיים בריא. והנקודה של לואיז שהיא מישהי שהיא חלק מתעשיית האופנה והבידור זה שיש לחץ על מי שנמצא בתעשיות האלו להיות מידה 0 בכל הכוח, גם אם זה לא משקל שמתאים להם לגוף, וגם במחיר של הרעבה.
וגם עולה השאלה עד כמה הסטנדרטים של המשקל והמראה בתעשיית האופנה והבידור בעצם מחלחלת לעולם ה״רגיל״, במיוחד בשילוב עם העובדה שכל הזמן מפרסמים לנו ש״רזה זה בריא״, כשהסטנדרטים שאנחנו רואים סביבנו של מה זה ״רזה״ רק הולכים וקטנים עם הזמן, ובקושי יש שיח סביב העובדה שגם רזון החל מרמה מסויימת (שהיא כמובן אישית לכל אחת ואחד מאיתנו) הוא לא בריא.
ודרך אגב, לאחרונה יש גם המון שיח ודיונים סביב השאלה מתי קבלה עצמית של נשים שמנים היא מוגזמת ומעודדת השמנה, כשהגבול בין קבלה עצמית שהיא בריאה נפשית לזו שבאמת גורמת לאנשים לוותר על אורח חיים בריא הוא מאוד דק.
אהבתיאהבתי
לא התכוונתי שלא צריכים לספק למי שצריכה זאת מידות קטנות במיוחד. התכוונתי שלקרוא לזה מידה אפס זה לא תקין לדעתי. כמו ש 36 או 34 זה בעצם היקף בסנטימטרים או אינצ'ים אפשר וראוי לסמן מידות קטנות בהתאם: 28, 26, 24 אפילו…ועדיף גם כמו באמריקה לתת מידת רוחב ומידת אורך, בשביל אנשים כמוך שצרים מאד ברוחב אבל נורמלים או גבוהים בגובה. לקרוא לזה אפס זה פסול בעיני . זה לא אפס.
אהבתיLiked by 1 person
מה 'ני יגיד לך –
כמו נשים רבות, גם גברים או נערים לא דקים נכנסים לחנויות בגדים אעופנתיות [מה שהם קוראים לו- טרנדיות] ומקסימום המידות הוא קצת מעל מידת 0? אין לי מושג, כי כשהפסקתי עם האנורקסיה, העישון המוגזם – גורשתי בחינניות מכל חנות כזו. אהה, גם נערים לא דקים מגורשים מהן.
אהבתיLiked by 1 person
עם השנים נראה לי שיותר ויותר אנשים ״מגורשים״ מחנויות בגדים סטנדרטיות, וצריך כנראה להיות בטווח מידות מאוד מצומצם שנחשב למספיק ״מגניב״ כדי לקנות בהן משהו.
אהבתיLiked by 1 person
זה ממש חוצפה. יש להם עד מידה 42 [זה למפתחי חזה צעירים] 45 זה שיא של מתירנות. אלה שכן מוכרות לגדלי ידה, לא מגיעות מעבר ל- 48 במקרה הטוב.
אהבתיLiked by 1 person
ומה לגבי רשתות למידות גדולות? הן לא קיימות לגברים?
אהבתיLiked by 1 person
אין בדוגמת הרשתות לנשים, בארץ לפחות.
ישנה חנות ברמת גן, ברחוב ביאליק, אבל אני רזה מדיי 😉
בנורבגיה ישנה רשת עם ביגוד נפלא, אופנתי ומחמיא.
אהבתיLiked by 1 person
אז אולי אפשר למצוא משהו באינטרנט?
אהבתיLiked by 1 person
לא אלמן ישראל.
ספרתי על היחס הגרוע שאדם כיום גם בגילי, אך גם במידותיי מקבל בחנויות בגדים, שהומואים צעירים מהדסים בהן ומוכרים רק למי ש"מתאים" לתקן. האחרים זוכים למבט מבזה, מרחם או סתם של "יוווו איזה חטיאר" נכנס עכשיו.
לא חסרות חנויות בגדים עבורי. ישנן 2 שאני לקוח קבוע שלהן ומאוד מרוצה מהן.
בחו"ל אני מוצא בגדים נהדרים.
נכון, אני אוהב להתלבש, להתקשט.
אהבתיLiked by 1 person
בסופו של דבר אני מניחה שיש לקוחות של בהכרח מתאימים לטעמם של המוכרים – ולכן יש סיבה לכך שחנויות סובלניות יותר אמורות להפתח, לא? כמו שיש חנויות למידות גדולות עבור נשים.
אהבתיLiked by 1 person