שבוע ראשון: לואיז מרגישה מתוסכלת מכך שהיא צריכה לבצע אימון ארוך לטעמה על בסיס יומיומי – ריצה של 5 ק״מ, ואז אימון משקולות לשעה. בתור אמא עובדת, היא מרגישה שאין לה זמן לזה, כי היא פעילה בחיים שלה לשעות ארוכות ולהתחיל את היום מוקדם עוד יותר נשמע לה כמו אופציה לא מציאותית.
היא גם מתחילה מהר מאוד להרגיש מותשת במהלך התפקוד היומיומי שלה, כנראה בגלל השילוב של ספורט מאומץ (שהיא לא רגילה אליו) ותזונה מאוד דלה בתוכן ובקלוריות, ובקושי גוררת רגליים.
כמגישה בתוכנית טלוויזיה שעוסקת בבגדים, ללואיז יש הזדמנות לשוחח עם דוגמניות לגבי הלחץ להיות רזות. אחת מהן מספרת לה על החוויות שלה כמי שניסתה להשתלב בתעשיית האופנה העילית בפאריז – שבה מידה 36 ואפילו 34 נחשבת לשמנה, ושבה הסוכנים של הדוגמניות היו מגיעים לביתן ומוציאים מהמקרר כל מאכל שהם חשבו שאסור לדוגמניות לאכול. מיד אחרי השיחות עם הדוגמניות בתוכנית שלה, לואיז משוחחת עם סוכן שכזה, והוא אומר שהתמורה לקריירת דוגמנות היא כזו גדולה שהיא מצדיקה את ההרזיה הקיצונית וכל מה שנדרש כדי להגיע אליה, גם הרעב והחולשה. הוא מצדיק את זה בכך שהמעצבים רוצים לקבל תשומת לב לבגדים, והבגדים נראים יותר טוב על מישהי גבוהה וכמה שיותר רזה – ורק כך הם מקבלים כתבות ואפילו שערים במגזינים.
הסרט דן בכך שתעשיית האופנה היא זו שגורמת לרזון קיצוני להחשב כיפה ומעורר השראה, והדוגמניות פשוט חייבות להיות רזות מספיק כדי להכנס למידות שהמעצבים מייצרים, והמעצבים מייצרים מידות מאוד מאוד קטנות. יש דיונים שהעלו השערה שמכיוון שרבים מהמעצבים הם הומוסקסואלים, הם רואים בגוף של נער (מאוד רזה, בלי ״בליטות״ מיותרות של חזה נשי או אגן נשי רחב) כגוף היפה, ובעצם גם נשים מאוד רזות צריכות להרעיב את עצמן כדי להעלים כל סממן נשי כדי להתאים את עצמן לגזרות שהמעצבים מייצרים.
יש מי שרואה באמירה הזו הומופובית, ובצדק – אבל אי אפשר להכחיש שעולם האופנה הגיע לקיצוניות מאוד גדולה בכל מה שקשור לרזון. הסרט עצמו צולם בשנת 2007, שבה התופעה באמת הגיעה לקיצוניות הכי גדולה שלה. אמנם בימינו המצב התחיל להשתפר (ויש אפילו דוגמניות למידות גדולות), אבל דוגמניות עדיין צריכות להיות מאוד מאוד רזות. כל זה למרות החוקים שנכנסו כדי למנוע הרעבה עצמית, בעיקר בעקבות מותן של שתי דוגמניות מאנורקסיה (משהו שמתואר בסרט עצמו) שגרמו כנראה לשינוי וקבלה שהמצב לא יכול להמשיך ולהפוך לחמור יותר.
לואיז מספרת שהחלק הקשה של היום הוא בערב – כי הרעב שלה הכי חריף, אין לה כוח, והיא רק רוצה ללכת לישון כדי לא להיות רעבה ועייפה. היא גם שמה לב שבערב אין לה כוח להתאמן – לא ברור האם בגלל שזה בערב או בגלל שהעייפות והרעב מצטברים עם הזמן.
לואיז מגישה שאין לה סבלנות לבן שלה צ׳ארלי, והיא אפילו עייפה מידי כדי לצאת איתו להליכה או לפעילות שדורשת ממנה אנרגיות.
ועדיין בסוף השבוע הראשון לואיז רזתה 2.7 ק״ג, וגם ההיקפים שלה הצטמצמו.
שבוע שני: ללואיז יש פגישה עם הסוכנת שלה, וקשה לה למצוא משהו לאכול במסעדה. היא משועממת מהאוכל, ואם בעבר היא ציפתה לאכול במסעדות, עכשיו היא מרגישה שלא כיף לה יותר והיא משועממת.
כחלק מהמחקר שלואיז מנסה לעשות עבור הסרט, היא מבקרת במרכז שמטפל בנערות צעירות עם הפרעות אכילה.אחת הנערות אומרת שבהחלט יש לחץ להרזות שמגיע בין השאר מתעשיית האופנה, וזה מעין מעגל שמזין את עצמו כי כל מעצב מגיע למידה קטנה יותר ויותר ואז תמיד תהיה הדוגמנית שתצליח להשתחל אליה – ואז יש לחץ על האחרות לרזות עוד יותר, מה שנותן השראה למעצבים ליצור בגדים יותר ויותר קטנים.
הנערות מדברות על חוסר השביעות שלהן בחיים בכלל שהתמקד במשקל שלהן ותחושת השנאה העצמית שהן הרגישו כי הן לא היו ״מספיק רזות״, עד כדי כך שהן אפילו הגיעו לשלב שבו הן חששו לשתות מים כדי שהן לא יעלו במשקל בגלל המים. אחרת מתארת חשש ממשחת שיניים כי היא לא הבינה איך משהו יכול להיות טעים ועדיין להיות ללא קלוריות.
לואיז עצובה ונדהמת מכך שאחת המטופלות היא בקושי בת 13 וכבר מתמודדת עם אנורקסיה במצב כזה קשה.
חלק מזה נובע מכך שדיאטת הכסאח שלה משפיעה לרעה על מצב הרוח שלה – גם בגלל הרעב התמידי (במיוחד כי היא צריכה לבשל לבן שלה אוכל רגיל, שכולל למשל פסטה שאסורה לה), אבל גם בגלל שיש לדיאטות הרעבה השפעה כימית גרועה על המוח שגורמת למצב רוח גרוע, חוסר סבלנות, ועצבים. בעלה, אמא שלה וכנראה שגם הבן שלה מרגישים בזה – והיא נמצאת רק באמצע השבוע השני מתוך הדיאטה שהיא קבעה לעצמה, וברור לה כבר מעכשיו שמצבה הנפשי ימשיך להתדרדר לאורך ההרזיה – והיא באמת לא מבינה איך אנשים מתמודדים עם זה לאורך זמן.
מי שכן מכירה את הלחץ הזו היא הזמרת מלאני סי, שהיתה חברה בלהקת הספייס גירלס בשנות התשעים. במהלך הקריירה שלה בלהקה, הלחץ עליה להשאר רזה היה כזה חמור שהיא פחות או יותר חיה על פירות וירקות בלבד, למרות שהעבודה בלהקה היתה עבודה פיזית קשה שכללה הופעות וחזרות שכללו לא רק שירה אלא גם לא מעט ריקודים, וכמובן גם עבודה דומה על קליפים לשירים. וכשהיא חזרה לאכול ועלתה כמה מידות – הצהובונים בבריטניה לעגו לה על כמה שהיא שמנה ברמה של השמנה חולנית, למרות שהיא לבשה מידה 42 – 44 שרחוקה מלהיות השמנה חולנית.
בעיני מלאני סי הבעיה היא התקשורת היא האשמה כי היא לא מסוגלת אף פעם להתאים את עצמה לדימוי חיובי – היא תמיד היתה רזה מידי או פשוט שמנה מידי, ואף פעם לא במשקל הנכון. מל מתייחסת להתהלות שלה כהפרעת אכילה, ואומרת שאלו חיים אומללים שבהם האוכל ניהל אותה, והיא לא יכלה אפילו לצאת לאכול במסעדה או אירוע כזה או אחר כי היא לא ידעה איך לאכול בהם. כל אלו גרמו לה להפוך למתבודדת ופגעה בחיי החברה שלה (ונשמע שההשפעה מורגשת עד צילום הסרט). ונשמע שזה משהו שלואיז מזדהה איתו כי היא עצמה מאוד מוגבלת ביכולת שלה לצאת עם בעלה או עם חברות בגלל הדיאטה כי היא מוגבלת ביכולת שלה לאכול וגם להנות מרוב עייפות ומצב רוח רע.
שבוע שלישי: מדובר על נקודת האמצע של הדיאטה.
לואיז ירדה קצת פחות מקילו בשבוע השני, אבל כבר לא נעים לה שבעלה נוגע בה כי היא יודעת שהוא אהב את הגזרה המקורית שלה, ועכשיו היא רזה מידי לטעמו והצלעות שלה בולטות.
גם בביקור אצל הדיאטן היא מתחילה להרגיש ממש לא בריאה: היא מצוננת כרונית, העור שלה יבש, וכך גם העיניים שלה, שלא לדבר על כך שהיא סובלת מכאבי בטן. הדיאטן ממש מנסה לשכנע אותה להפסיק כבר אחרי שבועיים – בגלל הפגיעה הבריאותית, אבל גם בגלל שהיא יורדת במשקל לא רק בגלל שריפת שומנים, אלא כי הגוף שלה גם שורף חלק מהשרירים שלה (למרות שהיא מתאמנת לא מעט). במצב כזה, כשהיא תפסיק את התהליך שהיא מעבירה את עצמה – חילוף החומרים שלה יהיה איטי יותר בין השאר כי תהיה לה פחות מסת שריר, וכשהיא תעלה חזרה במשקל היא עלולה לעלות בעיקר מסת שומן, ואז גם אם היא תגיע למשקל ההתחלתי שלה – היא תהיה בעצם שמנה יותר כי הגוף שלה יכיל פחות שריר אלא יותר שומן.
הדיאטן גם מציין שלרוב מי שמרזה כך חושב שהוא יכול להספיק אחרי תקופה קצרה – אבל לרוב זה לא קורה אלא לרוב מתפתחת הפרעת אכילה בגלל ההרגלים האלו. אבל לואיז מתעקשת להמשיך כדי להוכיח את הנזקים של השאיפה למידה אפס. בסוף השבוע השלישי לואיז ירדה עוד קילו לירידה כוללת של 4 ק״ג, וירידה מאוד משמעותית בהיקפים שלה.
שבוע שלישי: הקשיים מול האכילה הדלה ומול המשפחה שלה ממשיכים, אבל איכשהו האימונים נותנים לה תחושה של שגרה – למרות שהיא זקוקה באופן דחוף למוטיבציה, ולכן מנסה להתאמן כשמולה תלויה השמלה במידה אפס שהסטייליסטית בלוס אנג׳לס קנתה לה.
היא משוחחת עם סופי, חברת ילדות שסבלה מאנורקסיה – ושתיהן מסכימות שהמחסור באוכל משפיע על המוח וגורמת לדיכאון, וגם לחוסר בטחון שרק הולך ומתגבר. לכן לואיז רוצה לחזור לבית הספר לאמנות שבה היא למדה – וגילתה שלמרות שכשהיא למדה שם לא היה דגש גדול על המשקל, כיום זה קיים הרבה יותר, וכל הנערות בעצם מכירות לפחות מישהי אחת שסובלת מהפרעות אכילה.
לואיז מרגישה חלשה מתמיד, ולמרות הכל חייבת להמשיך לעבוד (גם אם קשה לה לעמוד על הרגליים ולזכור את השורות שלה) – אבל כשבתוכנית שבה היא עובדת מגישים לאנשים אוכל טעים ועשיר, היא נאלצת לאכול שוב דגים וסלט ירוק. ואז היא מספרת שהיא איבדה את הנייד שלה – ערב לפני כן היא היתה כל כך מורעבת שהיא הלכה למקרר מיד כשהיא הגיעה הביתה, ופשוט שכחה בו את הטלפון שלה.
אבל לואיז מרגישה שהיא מתחילה לחשוב אחרת על אוכל, ולהרגיש אשמה כשהיא אוכלת משהו, גם כשזה משהו מותר. היא מבינה שכך מתחילה הפרעת אכילה, במיוחד כשבכל פעם שמגיעים למטרה מסוימת – קל מאוד פשוט להציב את המטרה הבאה.
שבוע רביעי: לואיז מנסה בכל כוחה לרדת את המשקל הסופי שיאפשר לה להכנס לשמלה. היא אפילו מזמינה חליפה מיוחדת שאמורה ״לשרוף שומנים ולהקטין היקפים״ (או אולי פשוט להזיע כדי להוריד משקל מים?), אבל מרוב שהיא חולה היא לא יכולה לנסות לעבוד איתה, ואפילו נאלצת להפסיק את תוכנית ההרזיה המקורית שלה כי היא כל כך חולה.
אבל היא מרגישה שהיא חייבת להגיע לסוף התהליך – ועולה על מטוס ללוס אנג׳לס כי היא כבר לא מסוגלת להמשיך לבד בתהליך לימים האחרונים שלו. בלוס אנג׳לס היא הולכת לכל מיני טיפולים כמו מסאג׳ או דיקור סיני כדי לנסות לרזות, אבל בסופו של דבר היא חוזרת לחדר הכושר של בארי כדי לנסות לסיים את התהליך.
בניגוד לכל האנשים בסביבתה הקרובה של לואיז, בארי חושב שהיא נראית נהדר – רק כי היא רזתה, למרות שהיא נראית חולה וחיוורת, ובאופן כללי רואים שהיא לא בריאה (משהן שהוא מכחיש וטוען שהיא נראית בריאה ואפילו זוהרת). והוא כמובן שמח לאמן אותה כדי לאפשר לה להמשיך לרזות, גם אם אין לה כוח לסיים חלק קטן מהאימון, ורואים את זה.
התיירת המקרית 