לואיז חוזרת לשגרה שלה ליום האחרון של הדיאטה, והולכת לדיאטן שיבדוק אותה – והוא מראה לה כמה היא לא בריאה. הוא שוב מדגיש את הנזקים שדיאטה כזו גורמת לגוף, ועל כך שהעליה החוזרת במשקל והחזרה לשיגרה צריכות להעשות בצורה מסודרת ותחת ביקורת והנחיה של אנשי מקצוע, כנראה כדי לאפשר לגוף להחזיר את מסת השריר שהוא ירד במקום רק מסת שומן.
היא גם חוזרת לצלם שצילום אותה בתחילת התהליך כדי שהיא תוכל לראות איך צורת הגוף שלה נראית – והצלם לפחות אומר שהיא אמנם נראית ״טוב יותר״ (כלומר רזה יותר) למצלמה, אבל תכלס הוא רואה שהיא נראית פחות אנרגטית, אפילו אדישה ואפאטית בצורה חריגה, והוא לפחות טורח לשאול אותה איך היא מרגישה, והיא מודה שאולי מבחוץ היא רזה יותר, אבל מבפנים היא מרגישה ממש ממש רע.
בערב באחרון של התהליך היא מצליחה ללבוש את השמלה, אבל מורידה אותה די מהר ומחליטה לזרוק אותה לזבל, כי בעיניה השמלה מסמלת את התהליך שהיה כזה מסויט עבורה. בסוף הסרט היא יוצאת עם חברות כדי לשתות ולאכול משהו בחוץ, וכדי לחגוג את ״סוף הדיאטה״.
בסוף הסרט, יש כותרת שלואיז חזרה למשקל המקורי שלה בצורה בריאה אחרי חודשיים של אכילה מחדש, ויש לה שוב ״גוף עם קימורים״.
הסרט מנסה להדגים משהו חשוב, שהיה משמעותי מאוד בתקופה שבה הוא צולם (2007), וכנראה היה חלק ממגמה של רזון מוגזם שקיימת עד היום, אבל כנראה קצת פחות בדיוק בגלל סרטים כאלו. ואולי התקופה השתנתה, ויש יותר קבלה של צורות גוף שונות ולא רק מאוד רזות.
אבל במובן מסוים הסרט הזה מהווה חלק מהבעיה. לואיז היא אמנם לא מישהי רזה בצורה קיצונית בגלל דיאטת הרעבה, אבל היא עדיין מישהי רזה – ועדיין כולם קוראים לה ״בעלת קימורים״ פשוט כי יש לה באופן טבעי חזה שופע וישבן מעוגל. אבל לרוב ההתייחסות למישהי כאל ״בעלת קימורים״ היה אמור להתייחס למבנה גוף פחות רזה, כי רוב הנשים שיש להן חזה וישבן גדולים יותר הן לא רזות כמו לואיז, ומבנה הגוף של לואיז הוא כזה שלא ניתן להשגה על ידי רוב הנשים בצורה בריאה, כך שעידוד שלו הוא גם בעייתי עבורן…
מעבר לזה, ההתעקשות של לואיז להמשיך בהרזיה למרות שהיה ברור מהר מאוד שהיא לא בריאה לה, גורמת לה חולשה, וגם מקשה על המשפחה שלה נשמעת בעייתית מאוד. היא יכולה היתה להוכיח את הנקודה שלה גם בלי להגיע למצב קיצון שאליו היא הגיעה. חשוב מאוד גם לציין שהתפריט הדל שהיא אכלה בשילוב ההתמדה שלה גם כשהיא לא הרגישה טוב התגלה כמקור השראה לאנורקטיות ששמחות תמיד לטיפים ולהשראה, למרות שהסרט מנסה כביכול לשכנע אותן להבין שהן חולות.
ועולה השאלה עד כמה החוויה של לואיז היא מציאותית – כי לואיז עצמה בחרה בצורת ההרזיה הזו כחלק מניסוי מוגבל בזמן. זה גרם לכך שהתהליך שלה היה צריך להסתיים בזמן מאוד מוגדר ויחסית מהיר, ולכן היה מאוד אינטנסיבי ברמה שלא בהכרח תואמת את החוויה של נשים אחרות שעוברות אותו. אין בסרט הזה הבנה שעבור רבות (למשל דוגמניות או שחקניות), שיטת ההרזיה הזו היא לא ניסוי כפי שהוא היה עבור לואיז אלא נחשבת לחיונית – וגם הופכת להיות אורח חיים קבוע, שהוא כנראה קצת פחות אגרסיבי מזה שלואיז חוותה ולכן אפשר ״להתמיד״ בו לאורך זמן. זו יכולה למשל להיות דוגמנית שרוצה מאוד להשתלב בתעשיית האופנה, או שחקנית שרוצה לקבל תפקיד וחושבת שהיא צריכה להרזות כדי להשיג את זה – עבורן ההרזיה היא קריטית לקריירה, והן לא בהכרח רואות אפשרות לוותר עליה רק עבור עקרון. כלומר השינוי צריך לעשות לא ברמת היחידה אלא ברמה מערכתית בתעשיות שבהן יש לחץ להרזות מאוד ומהר.
הסרט מנסה להראות ש״תעשיית האופנה״ אחראית על הדימוי הרזה הזה, אבל זה לא בהכרח נכון. מעבר לעובדה שזה קיים גם בתעשיית הבידור (הקולנוע, טלוויזיה והמוזיקה) – ההשפעה של הנושא על נשים ״רגילות״ קורית במצבים הרבה יותר יומיומיים מאשר תצוגת אופנה של מעצב על כזה או אחר – אלא למשל בחנות הבגדים המקומית שבה יש מגוון מידות מוגבל ויחסית קטן והיא לא מוצאת בגדים, או הערות מהסביבה על כמה היא תהיה יפה אם היא תרזה בכמה ק״ג – אבל ככל שהיא מרזה יותר כך היא מרגישה שעוד קצת ירידה תגרום לה להרגיש טוב יותר וכך היא מתדרדרת להפרעות אכילה.
היתה לי מכרה שהיא כזו. היא תמיד היתה רזה, אבל לא בצורה קיצונית. אני חושבת שהיא התחילה לדאוג לגבי המשקל שלה בתקופה שבה היא החליטה להגמל מסיגריות כי הגמילה עלולה לגרום לעליה במשקל, אבל עם הזמן היא פשוט התחילה להצמד ל״חובה״ שלה ללבוש מידה מסוימת. במשך שנים זו היתה מידה 36 והיא אכלה בצורה ממש מצומצמת כדי להשאר המידה הזו (מעט מאוד אוכל, בלי פחמימות, הורדה של עוד אוכל אם היא במקקרה ראתה עליה קלה במשקל, וכו׳) – אבל לאחרונה גיליתי שהיא החליטה להרזות כדי להגיע למידה 34. = או אולי היא הגיעה לשם בגלל קלקול קיבה או משהו דומה והחליטה להשאר, גם במחיר של עוד פחות אוכל.
זכור לי שפעם אכלתי אצלה ארוחת ערב שבה היא הגישה משהו שהיא כינתה ״מעדני ירקות״ – שאלו ירקות צלוים בתנור עם קצת שמן זית ותבלינים. זה אכן טעים אבל לא ממש ״מעדן״, והכינוי נשמע כאילו הוא נועד לשכנע את עצמה בעיקר שמה שהיא אוכלת טעים כמו אוכל סטנדרטי.
אבל אם נחזור לסרט, הוא מעלה בי שאלה אחרונה: הסרט לא מדבר על כך שלא פעם אנשים שמנים באמת מנסים לרזות כך. אמנם השמנה כשלעצמה היא לא בריאה, אבל הרזיה כזו היא לא בריאה בכל מצב, אבל עצם הצגתה כמשהו שהוא לא בריא רק כשנשים רזות מלכתחילה עושות אותה הוא מאוד בעייתי.
התיירת המקרית 
שני סיפורים:
הראשון הוא על תלמידי י'. בסוף שנה שעברה, שמן, לבוש רע, ביקור סדיר בעייתי. ספטמבר שנה זו, רזה, אבל יציבה גרועה, עמוד שדרה כמו סימן שאלה גדול, אגן ירכיים רחב. והוא משוכנע שהוא מלך היופי, שיהיה.
השני, קרוב משפחה ואחותו. הוא עבר דיאטה וירד היטב במשקל, אבל כבר כמה וכמה שנים הוא שומר על המשקל, מכון כושר, ריצה יומית של כמה קילומטרים ואכילה בריאה. אחותו דיאטה, מעבר לצמחונות, מכון כושרא, שמלות חושפנית, סלפי'ס בלי סוף, אוכלת [ פעולת האכילה ממש] כמו מי שלא ראה אוכל מימיו. דקה/שתיים טורפת את מה שבצלחת, ושותה הרבה שתיה מוגזת.
נראה לי השלישייה מרוצה.
התלמיד מקווה בשבילו שזה לא חד פעמי
אצל קרובי המשפחה – עושה רושם לעת עתה שזה יימשך כל חייהם.
מידה אפס.
אהבתיLiked by 1 person
אבל נראה שהם לא מרעיבים את עצמם, ועולה השאלה האם הם רזים יותר מידי עבור הפיזיולוגיה של הגוף שלהם?
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט כן.
התלמיד – לענ"ד מרעיב
האחות – לענ"ד ממש מרעיבה. יש לה צבע פנים חיוור ולא בריא.
רק המתעמל, שהתחיל לצרוך גם חלבונים, לבניית שרירים ככל הנראה, נראה מצויין.
אהבתיLiked by 1 person
לגבי מה שאמרת על אנורקטיות שהתעלמו מהמסר של הסרט ונעזרו בו כדי להמשיך בהרגליהן הלא בריאים: כנראה שנגד המחלה הפסיכיאטרית הזו סרטים לא ממש יעזרו. צריך טיפול של ממש וגם אז לא תמיד נרפאים לגמרי
אהבתיLiked by 1 person
אבל מצד שני, אם הסרט לא נוד להתמודד עם הביעה והגורמים לאנורקסיה – לא ממש ברור למה הוא נועד, אולי מלבד לתת ללואיז הילה של יוצרת רצינית ומעמיקה ולא סתם עוד מנחה של תוכניות קלילות (כמו למשל שמיקי חיימוביץ׳ ניסתה להראות כמו כתבת רצינית לפני כמעט 20 שנה כשהיא התחילה לעשות כתבות על השמנה).
אהבתיאהבתי
לא אמרתי שהוא לא נועד לשם כך, אמרתי שהוא כנראה לא באמת מסוגל להשפיע על מי שעמוק בתוך המחלה. הוא כן נועד כנראה להעלות את המודעות של אנשים שבאמת בתקופה ההיא היו פחות מודעים למה שקורה בתעשיית האופנה. אנשים רגילים שפתאום שמו לב, שכאשר הם נכנסים לחנויות הבגדים המוכרות להם ומנסים למדוד בגד באותה מידה שהם קנו בשנה שעברה הוא פתאום קטן עליהם……כי בלי קשר למידה 0 עצמה זה בדיוק מה שקרה. נשים שהיו להם בארון מכנסיים משנים קודמות במידה 40 או 38 פתאום ראו שהם גדולים יותר ממידות 40 או 38 עכשיו. כלומר, המידות לא שיקפו את אותה המידה. זה גרם לאנשים להרגיש שמנים.
אותם אנשים "רגילים" שאינם חולים באנורקסיה או בולמיה, יכלו להשכיל מסרט כזה ולהבין שמישהו עושה עליהם מניפולציה. להם אולי זה עזר
אהבתיLiked by 1 person
יכול להיות, אבל עדיין נראה שאם הוא נתן טיפים והשראה לאנורקטיות היתה פה אי הבנה מאוד גדולה…
אהבתיLiked by 1 person
לא אגיב לסרט. את יודעת מה דעתי עליו…
לגבי מה שאמרת על החברה, כנראה שאת לא מאוד אוהבת ירקות. אני אישית מגיל מאוד קטן מעדיפה תמיד ירקות (כתבתי על זה אפילו פעם בפוסט, כשנושא השרביט החם היה מאכלי ילדות) ולגמרי מזדהה עם המושג ״מעדן ירקות״. אם ירקות היו מכילים את כל אבות המזון, בכיף הייתי יכולה לחיות עליהם, בצורה הכי טרייה וחייה שאפשר. זוכרת שפעם הגבת לי שאת בדרך כלל מעדיפה מיץ על מים? נראה לי פשוט לאנשים שונים יש העדפות שונות. אני אישית שותה מיץ רק אם ממש כואב לי הראש. זה קורה לעיתים מאוד רחוקות.
אהבתיLiked by 1 person
זה לא הסיפור אצלה – כי כשפגשתי אותה במה שהיה מכונה בזמנו פורומים היא כתבה שהיא אוהבת אוכל אבל מעדיפה לוותר העיקר כדי להשאר רזה, עד כדי כך שהיא כתבה פעם משהו שהיא אוהבת לשתות יין כי ההשפעה של האלכוהול מאפשרת לה להתעלם מזה שהיא רעבה כל הזמן ומוותרת על מאכלים אהובים. לכן אני חושבת שגם אם היא נהנית לאכול את הירקות בתנור – לקרוא להם ״מעדן״ זה ניסיון שכנוע עצמי שהיא לא מוותרת על כלום בכך שהיא אוכלת אותם.
לדעתי יש גם סיבה לנושא הזה אצלה. היא מישהי עם אזרחות אירופאים שגרה באירופה במדינה שבה אין לה אזרחות – ובתור מישהי בלי מקצוע רשמי היא יכולה למצוא רק עבודות פקידותיות זמניות יחסית עם חוזה של משהו בין שנה וחצי לשלוש שנים, וגם כשמרוצים ממנה אי אפשר להאריך אותו. כשהיא היתה בת שלושים ומשהו היא היתה מוצאת עבודה בקלות רק על סמך המראה שלה, אבל לקראת גיל ארבעים כבר התחילו לדרוש ממנה ידע בתוכנות משרד שונות, וכמה שנים אחר כך גם תקופות האבטלה שלה הלכו והתארכו. אני שמתי לב שבמקביל לתהליך הזה שיותר ויותר קשה לה למצוא עבודה – המידות שהיא דרשה מעצמה הלכו וקטנו – בהתחלה 38, אז 36, ועכשיו 34, ואני חושבת שבמובן מסוים זו הדרך שלה להתמודד עם ההזדקנות (לדעתי היא כיום בת חמישים או חמישים וקצת, כלומר לא ממש צעירה).
אהבתיLiked by 1 person
ודרך אגב, אני לא מנסה להגיד שירקות הם לא טעימים, ובהחלט אפשר להכין מהם אוכל מאוד טעים. הנקודה היא שיש גם אוכל טעים חוץ מירקות שהרבה אנשים אוהבים, וירקות (טעימים ככל שיהיו) הם לא בהכרח תחליף.
אהבתיאהבתי