זה הנושא של השרביט החם השבוע.
קודם כל – הייתי רוצה לציין שכתבתי במובן מסוים על הנושא בפוסט הזה על הספר (והסרט) ״לא בלי ביתי״ שבו מדובר על מערכת יחסים בעייתית בין אישה אמריקנית לגבר איראני שגר בארה״ב אבל התאהב מחדש בארצו אחרי המהפכה בסוף שנות השבעים, ולטענת אישתו חטף אותה ואת הבת המשותפת שלהם לאיראן.
חלק משמעותי בסיפור הוא על ההבדלים התרבותיים והחוקיים שאליהם האישה לא היתה מודעת כשהיא התחתנה עם גבר איראני והסכימה לבקר איתו באיראן.
אבל לי היה בזמנו סיפור מוזר לגבי זה.
הייתי אז בת בערך 31 – 32, והשתתפתי בחוג קרמיקה שאליו הגיעו גם לא מעט נשים שונות מרקעים שונים: אישה אמידה ומבוגרת שפרשה לפנסיה וחיפשה תעסוקה, מורות שונות בשנת שבתון שחיפשו גמול השתלמות מהנה (גם אם הוא לא היה ממש קשור לתחום שבו הן עסקו בהוראה), קרמיקאית מומחית, או שתי נשים צעירות עם מגבלה שכלית שגרו בדיור מוגן והפעילות שלהן בקורס היתה חלק מניסיון לקדם אותן וללמד אותן כישורים שיעזרו להן להתמודד יותר טוב עם העולם האמיתי באופן עצמאי.
יום אחד הגיעה לחוג מישהי שבאה מרקע מאוד שמרני כנראה, ולא הבינה איך אני בגיל שלושים פלוס עדיין לא נשואה או בדרך להיות נשואה, והחליטה לעזור לי בכך שהיא תמצא לי "שידוך הולם".
חשוב לציין שאני שמנה, ובאותה תקופה אפילו הייתי שמנה מאוד – משהו שמאוד הקשה עליה כנראה למצוא לי בן זוג. אבל שיעור או שניים אחרי השיחה המקורית שלנו היא הגיעה עם בשורה מרעישה: היא מצאה מישהו שהיה מוכן לצאת איתי לדייט!
הבעיה היתה שהיה מדובר על מישהו שמאוד לא התאים לי (לפחות לדעתי) מהרבה מאוד בחינות. היה מדובר על אדם שכנראה סבל מבעיות חברתיות קשות, כזה שבקושי מדבר ובקושי מסוגל ליצור קשרים חברתיים. אבל מעבר לזה, הוא היה אדם ללא השכלה (אני לא בטוחה אם הוא אפילו סיים תיכון) – ועובד בתור אחראי ארגזים בסופרמרקט. והיא מאוד הדגישה שהיא היתה צריכה לעבוד קשה בלשכנע אותו לפגוש אותי – כי אני שמנה, והוא לא היה מעוניין באישה שמנה.
ולכן עבורה לא היה משנה שהיה בינינו הבדל מאוד משמעותי בהשכלה (אני בוגרת תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב) – והבדל אפילו יותר גדול מבחינה כלכלית, כי כבר אז עבדתי בהייטק והמשכורת שלי היתה בהחלט גבוהה יחסית, למרות שעבדתי בחברה שהיתה ידועה ככזו שמשלמת יחסית מעט. אבל אני בטוחה שעבור מי שעבד כאחראי ארגזים בסופר – היה מדובר על שכר גבוה משמעותית מזה שלו, מה שהיה מוביל להבדל משמעותי מבחינה כלכלית בין שנינו – לטובתי.
וזה כמובן היה בעייתי במיוחד בשילוב הבדל חברתי מאוד גדול – כי הוא הרי בא מהסביבה של אותה משתתפת בחוג שמבחינתה אישה בת שלושים פלוס לא נשואה היא אסון טבע, מה שרמז לי שמדובר על סביבה מאוד שמרנית. בדיעבד גם שמתי לב לעובדה שהיא בכלל לא שאלה במה אני עוסקת או מה ההעדפות שלי במערכת יחסים. אני מניחה שמבחינתה העדפות שלי במערכת יחסים לא ממש היו רלוונטיות כי בתרו שמנה היה ברור מאליו עבורה שאני אמורה להתפשר על כל גבר באשר הוא רק כדי להתחתן – אבל הנושא הכלכלי והתעסוקתי (והקרייריסטי במקרה שלי) נשמע לי יותר כאילו היא חיה בסביבה שלנשים אין קריירה אלא לכל היותר עבודה חלקית שבה אני מרוויחה קצת כסף כדי לקנות בגדים ואיפור, ועיקר התפקיד שלי יהיה טיפול בבית ובילדים. ובסביבה כזו אני חושבת שהבדל כזה גדול בהכנסה לטובת האישה היה נתפס כמשהו מאוד בעייתי, מה שהיה עלול להוביל לפיצוץ הקשר בשלב מאוד מוקדם, או למצב שבו ייתכן שהוא היה דורש ממני לעזוב את התפקיד בהייטק ולמצוא תפקיד ״ראוי״ יותר לאישה כמו למשל הוראה או פקידות (שבזה עסקה אותה משתתפת בחוג) שבו הייתי הופכת להיות הרבה יותר תלויה בו מבחינה כלכלית.
בסופו של דבר אמרתי לה שזה לא רלוונטי – בגלל כמה סיבות. קודם כל, אף גבר לא צריך להתפשר עלי מבחינת מראה או כל דבר אחר רק כי לוחצים עליו להתחתן – ואני לא צריכה להתפשר על גבר שנאלץ להתפשר עלי רק בגלל המראה. למזלי אני גרה בסביבה שבה ברור שנישואים אמורים להגיע מאהבה ולא מפשרה גדולה מידי שתאמלל את שני הצדדים, גם במחיר של רווקות מאוחרת או אי נישואים.
גם ההתרכזות הזו במשקל שלי כגורם המרכזי שבגללו אני אמורה להתפשר על גבר שעובד בעבודה לא מוצלחת, שסובל מבעיות חברתיות קשות (הרושם שלי היה שהוא ביישן ברמה שהוא מתקשה לתקשר עם אנשים), ושבעצם נשמע כאילו אין לו שום נקודה לזכותו – נשמעת כמו משהו שמאוד מזלזל בי, ולי מגיע יותר.
מעבר לזה, העובדה שלא היה לאותה בחורה (עם כל הכוונות הטובות שלה) שום מודעות לזה שאני עובדת בעבודה רווחית שמובילה לקריירה (ולא למשהו שבקושי מכסה קצת בזבוזים) הראתה לי שאין לה יכולת להתאים לי בן זוג.
אני חושבת שהיא די נעלבה, והיא לא ניסתה לשדך לי מישהו שוב – אבל זה לא שינה הרבה כי היא עזבה את החוג די מהר אחרי האירוע (למרות שאני מקווה שלא היה לזה קשר אלי).
אבל הסיפור מזכיר לי במובן מסוים את הסרט ״חתונה מאוחרת״. הסרט אי שם משנת 2002 מספר על בחור בן שלושים ושתיים בשם זאזא (דובי) מהעדה הגיאורגית (מה שהיה מכונה אז העדה הגרוזינית), רווק בגיל שבעדה לפחות נחשב למאוד מאוחר.
ההורים שלו עובדים קשה כדי לשדך אתו – לבת העדה כמובן. הסרט מתחיל בהכנות לקראת מפגש כזה, שבו זאזא עומד להכיר נערה בת 17 כבת זוג אפשרית, כשלפני המפגש אמא של זאזא דואגת לפגוש אותה – ולזרוק מתחת למיטה שלה עורלה של תינוק די לגרום לשידוך להצליח (בסוף הסצנה אחרי שזאזא ומשפחתו עוזבים, רואים את האמא של הנערה מוצאת את העורלה ומוסיפה אותה לאוסף גדול של עורלות שהגיעו ממפגשים קודמים של הבת).
זאזא לא ממש מתייחס למפגש ברצינות, וגם הנערה לא ממש רואה פונציאל לשידוך ומנסה להשתמש במפגש כדי לקבל קצת ניסיון מיני. המוטיבציה של זאזא כדי למשוך את התהליך מתגלה די מהר אחר כך: יש לו רומן נסתא עם אישה מבוגרת ממנו, גרושה עם ילדה בוגרת, ומעדה אחרת (היא מרוקאית, אבל הסרט מנסה לרמוז שהבעיה היא לא ספציפית עם העדה המרוקאית אלא עם כל עדה שהיא לא העדה הגיאורגית).
המשפחה של זאזא מודעת כבר תקופה ארוכה לרומן הזה, אבל כשעוד שידוך נכשל הם מחליטים לאלץ את זאזא לנתק את הקשר. הם מגיעים לביתה של האישה ומאיימים עליה בצורה שמפחידה אותה – והיא מנתקת את הקשר למרות שזאזא מנסה להרגיע אותה שלא יקרה כלום, ושהמשפחה תשכח מהעניין די מהר.
הסרט מסתיים עם החתונה של זאזא לאישה מהעדה הגיאורגית, וכשיש חשש שבמצב של שכרות הוא עלול להגיד משהו לגבי המאהבת שלו – המשפחה שלו מהר מאוד מנסה להראות שהאישה שהוא טוען שהוא אוהב כבר שנים היא בעצם האמא שלו.
הסרט הוא סרט די אוטוביוגרפי של מי שכתב וביים אותו, דובר קוסיאשווילי. הסרט חשף רבים לעובדה שבישראל החילונית, המודרנית והמערבית עדיין קיימות עדות וקבוצות שמתנהלות בצורה כזו שמרנית שבה משדכים בין גברים לנשים, מקבלים הבדלי גיל רציניים (למשל שידוך של גבר בן 31 – 32 לנערה בת 17), ומתעקשים על נישואים בתוך העדה. אני מניחה שכיום העובדה שיש יותר מודעות לנושא ההתנהלות של העדה הגיאורגית ובמקביל גם העדה הקווקזית בתחום הזה נובעת בין השאר מהסרט והדיונים שהוא עורר לגבי הנושא.
וזה בעצם עוד הבדל תרבותי שעדיין קיים בארץ, כשהדור הצעיר בעדות האלו כנראה מנסה לשבור את המסורת ולנסות להשתלב בחברה הישראלית הכללית.
התיירת המקרית 
סיפור "השידוך" שלך מאוד מרגיז, אבל כן, דברים כאלה קיימים לא פעם
אהבתיLiked by 1 person
זה בהחלט קיים, אבל אני חושבת שעם הזמן אנחנו באופן כללי מתקדמים לקראת חברה יותר מודרנית גם אם זה קורה לאט.
אהבתיאהבתי
הקשבת לגברת, אצלי היא היתה עפה מהר מאוד.
אהבתיLiked by 1 person
זו מסגרת שבה אני לא יכולה לפגוע בלקוחות אחרות של בעלת העסק. בסופו של דבר אם אני הייתי גורמת ללקוחות לעזוב בגלל אופן דיבור או סתם מעכירה את האווירה – כנראה שהייתי מתבקשת לעזוב בעצמי.
אהבתיאהבתי
אני מבין את מה שאת אומרת. לא הייתי נותן אפשרות להתפתחות מעבר ל"אחפש לך.." ודחייה מיידית שלי. אבל, זה אני.
רבתי בעבר עם חמותי על התלונות שלה שבתה שמנה ועוד משמינה איתי, ושאגיד לה משהו – תגיד לה את, אמרתי, התחתנתי אתה כשהיא שמנה, אני אוהב אותה שמנה, וזהו. [עכשיו בגלל הסכרת והאוזנפיק, אני חי עם אשה רזה ממני.] עם הבת שלי לא ממש רבתי, אבל נאלצתי לומר לה: אמא שלך שמנה. אז מה? [היא נעלבה כי צחקו על אמא שלה]. אמא שלך יפה, אמא שלך שחקנית תיאטרון, את אמא שלך ציירו כמה וכמה ציירים – תגידי את זה למרשעות ותראי איך הן נרגעות.
אהבתיLiked by 1 person
לילדים יש רגישות מאוד גדולה לחריגות כלשהי, גם כשזה מגיע למראה של ההורים. לי למשל ההורים לא היו חריגים, אבל לאבא שלי היתה נטיה להתנהגות מביכה למדי כשהוא היה בא לאסוף אותי מבית הספר לכל מיני אירועים שדרשו את זה (לרוב הייתי חוזרת הביתה ברגל), ותמיד הרגשתי לא נעים כשהוא עשה את זה (ואם אני זוכרת אמרתי את זה לאמא שלי וביקשתי ממנה לאסוף אותי במקרה שצריך).
אני זוכרת שפעם קראתי על מישהי שאמא שלה היתה שמנה וזה הביך אותה – וזה גרם לה להפוך ל״גורו להרזיה״ אחרי שהיא רזתה בעצמה, ולמדה כמה קורסים שטחיים בתזונה, ספורט וקואצ׳ינג. היו שתי בנות מהעבודה שלי שהלכו לרזות אצלה – אחת רזתה הרבה אבל פרשה אחרי שלושה ארבעה חודשים, ואחרת שבאמת היתה מאוד שמנה התמידה אצלה לדעתי בערך שנה – אבל בשלב מסוים התזונה שלה הפכה לדיאטת הרעבה שבה היא יכלה לאכול רק חסה, חזה עוף, וביצים פחות או יותא. בסופו של דבר היא פרשה מהשיטה והתחילה לזלול ממתקים כאילו אין מחר.
אהבתיLiked by 1 person
ברור, ילדים נושאים על עצמם את "צער הוריהם". אין להם כלים אמיתיים להתמודד עם בריונות כזו, למעט לעלוב בהורי מעליביהם. הרבה פעמים זה נגמר בחרמות, בריונות ואלימות. למזלי, בתי הביאה את זה מספיק מוקדם הביתה. אמא שלה התעלמה לגמרי, משהו בסגנון: תתמודדי, לי לא אכפת. אבל לי זה כאב מסיבותיי שלי, לכן. הבנתי שזה עזר. היא גם החטיפה סטירה ברחוב לילדה מהכיתה של אחי שלעגה על היותו שמן. כן, אבא, לא יכולתי, הורדתי לה סטירה כזו, בחיים היא לא תצחק על שמנים יותר.
אהבתיLiked by 1 person
בסופו של דבר ילדים ימצאו משהו לצחוק עליו עבור כל ילד רגיש באשר הוא. אם זה לא המראה החיצוני של ההורים זו תהיה נפילה בטיול השנתי, או כשהילד הגיע פעם בטעות עם גרביים בצבעים שונים, או כל דבר אחר.
אני למשל זוכרת שלמדתי בחטיבת ביניים בכיתה של בנים שהציקו לכל הבנות, אבל לי במיוחד בכך שבשלב מסוים הם המציאו קטע שמגעיל לגעת בחפצים שלי או שאני אגע בחפצים שלהם. מבחינתי זה דווקא היה נחמד כי זה הרחיק אותם ממני ואני סבלתי הרבה פחות ממשיכה ברצועה האחורית של החזיה שלי מאשר בנות אחרות.
לצערי זה לא עבד ביום האחרון של כיתה ט׳ שבו היינו אמורים לנקות את השולחנות שלידם ישבנו, והיה מישהו שהיה מוכן ״לספוג״ נגיעה בשולחן שלי ושל זו שישבתי לידה כדי לקחת את השולחן הנקי שלנו ולהחליף אותו בשולחן שלו באחת ההפסקות שאנחנו לא שמרנו עליו מספיק.
צחוק הגורל היה שבאותו היום גיליתי שאחד הבנים היה מאוהב בי אבל בגלל החרם הזה של הבנים כנראה לא העז להודות בזה, אבל כן כתב את השמות שלנו עם לב על השולחן שלו – כך שבעצם הוא לפחות פגע בעצמו הרבה יותר מאשר בי.
אהבתיLiked by 1 person
זוועה הזכרונות הללו. פגיעה מתמשכת ובלתי פוסקת. אני זוכר את החרמות הללו. אני בשל החינוך מהוריי תמיד התחברתי מייד על כל המוחרמים, ושיקפצו כולם. למזלי הייתי "ליגה" בפני עצמי. תלמיד מצטיין, לא ממש זקוק ל"חברים/ות", כדאי להעתיק ממנו וכו' – אז לא העזו לגעת בי. גם בתיכון, הייתי מישהו "עקום כזה" כפי שהגדיר אותי מנכ"ל משרד האוצר באיזו תכתובת באיזה פורום נוסטלגי, ולכן השאירו אותי לנפשי. היתה לי חבורת ענק מחוץ ללימודים, שהאנשים האלה בחיים לא הכירו או ידעו עליהם, וזה היה כלכך נפלא בשבילי.
אהבתיLiked by 1 person
במקרה שלי הבנות בכיתה היו אלו שנהנו מלהעתיק ממני, למרות שאני מניחה שכנראה היו כמה בנים שהיו שמחים גם להצטרף לחגיגה.
היה גם קטע שבסוף כיתה ט׳ חילקו אותנו לכיתות שונות בתיכון לפי ההישגים שלנו – בית הספק המקיף הציע כיתות בכל רמה אפשרית, החל מכיתה ללא בגרות שהיתה אמורה לספק לאנשים 12 שנות לימוד ולמדו בה מקצועות כמו ספרות, כיתה של בגרות חלקית (שׁבדיעבד אני שואלת את עצמי מה בדיוק למדו בה ומה התועלת בבגרות חלקית), בגרות מלאה עיונית או מקצועית (שתי כיתות שונות שהדרישות שלהן מבחינת ציונים היו זהות, למרות שזו העיונית נחשבה לטובה יותר) – וכיתת מצטיינים.
ואני זוכרת שהיתה תלמידה שרצתה להגיע בכל מחיר לכיתת המצטיינים, והיא החליטה שהיא הופכת אותי למורה פרטית שלה למתמטיקה כדי להעלות את הציון שלה בכך שהיא היתה מזמינה את עצמה אלי כדי ללמוד יחד למבחנים.
אני חושבת שהיא התקבלה בסוף – אבל בדיעבד אני נזכרת שלמרות שנחשבתי לתלמידה מאוד טובהה, הממוצע שלי היה נמוך מידי בשביל כיתת המצטיינים למרות שהיה די ברור שאני הולכת אליה. אין לי מושג למה זה היה כך – אולי היו לי ציונים בכמה מקצועות לא רלוונטיים (כמו למשל שיעורי ספורט) שהורידו לי את הממוצע ולכן לא התייחסו אליהם בחישוב הממוצע, לפחות אצלי?
זה לא שינה הרבה כי בסופו של דבר התקבלתי לליד״ה (בעיקר בגלל ציונים גבוהים מאוד ב״מבחני הדסה״ שעשינו בכיתה ט׳, למרות שהייתי כנראה גבולית וזומנתי לראיון בבית הספר כדי להבין למה הציונים שלי נמוכים מהמצופה לאור הפסיכומטרי הגבוה שלי).
אהבתיאהבתי
מעצבן אנשים שחושבים שהם יודעים מה טוב לאחרים, על סמך מה שטוב להם ואני לגמרי מסכימה שלא היית צריכה לצאת עם מישהו ש"מתפשר" עליך, עוד לפני שהוא בכלל הכיר אותך.
אבל משהו אחר שעולה לי מתוך הפוסט הוא דווקט העניין הכספי. הזכרת את העניין הזה די הרבה וזה גורם לי לתהות – אם היה מדובר באדם מאוד נחמד ושעובד בעבודה שמכניסה לא הרבה, גם היית דוחה אותו? ולמה בעצם? הרי להיות בזוגיות עם מישהו שמרוויח יותר או פחות ממך לא גורע או מוסיף לשכר שלך.
אתן לך שתי דוגמאות. לפני כמה שנים יצאתי עם בחור מקסים (באמת מקסים, פשוט הייתי צריכה להיות מרוכזת בעצמי כדי לסיים את התואר) שעבד בעבודה עם שכר כל כך מגוחך, שהוא היה צריך לעבוד בסופי שבוע באבטחה כדי להשלים הכנסה. זה היה כשהתחלנו לצאת. באותו זמן, הוא בילה חלק מהזמן בלמידת שיטה כלשהי לעיצוב ערים באופן שיראה עתיק ועדיין יהיה מודרני ומקיים. בערך שמונה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, הוא פתח עסק בתחום בו הוא התפתח אישית ופתאום השכר שלו קפץ הרבה מעבר לשכר הממוצע במשק והוא אפילו התחיל להיות מוזמן להרצות בבתי ספר לאדריכלות בכל מיני מדינות. זה יצא בפוקס וממש לא ידעתי שזה הולך להיות ככה כשרק התחלנו לצאת. מעבר לזה, זה היה בצרפת והוא היה פליט, ככה שאפילו עדיין לא היתה לו אזרחות וגם צבע העור שלו לא בדיוק הקל עליו.
דוגמה שנייה היא החבר שלי עכשיו. אין לי מושג כמה הוא מרוויח, אבל ברור לשנינו שהוא מרוויח יותר ממני, פשוט כי יש לו הרבה יותר נסיון והוא סוג של גאון עם שני דוקטורטים ומוזמן למליון ואחד דברים. בגלל שזה כל כך ברור, אני מסרבת תמיד להצעות שלו לקנות לי דברים יקרים, ככה שזה ממש לא מוסיף לי משהו מבחינה כספית.
בואי נגיד בתאוריה שאותו בחור שהיא הציע לך לא היה "מתפשר" עליך. היית מסכימה לצאת איתו למרות המקצוע בו הוא כרגע עוסק בו?
אהבתיLiked by 1 person
אני חושבת שבמקרה הזה הנקודה היתה פחות הכסף אלא הגישה כלפי הכסף. כלומר החשש שלי היה שמישהו שהוא שמרן בגישה שלו לנשים יתקשה עם מצב שבו אני כאישה מרוויחה יותר כסף ממנו בצורה משמעותית.
אני אישית למשל עבדתי בזמנו עם מישהו שבאופן מכוון היה מבוגר משמעותית מאישתו בבערך 9 שנים (הוא התחתן כשהוא היה בסוף שנות העשרים שלו או בתחילת שנות השלושים – והיא היתה בת עשרים או עשרים וקצת). והיה חשוב לו לשמור על הפער הזה, בין השאר בגלל הפן הכלכלי – הוא התחתן כשכבר היה לו תואר ומקצוע כהייטקיסט עם משכורת טובה, והיא אפילו לא זכתה לרכוש השכלה ועבדה בתור עוזרת בית או מטפלת אצל זוג מבוגרים.
מעברכת היחסים שלהם לא היתה גרועה, ונראה ששניהם היו מרוצים ממנה, וכנראה שלה גם התאים מצב שבו היא נשואה למישהו ש״מטפל״ בה ואחראי על הרבה דברים. אני גם לא חלילה מנסה לטעון שהוא היה אלים כלכלית כלפיה, אבל אני כן חושבת שזה היה מצב שבגלל שמרנות שלו – היה לו חשוב להיות זה ש״לובש את המכנסיים״ בבית, וזה התבטא בין השאר בפן הכלכלי.
באותה מידה, אני זוכרת שכשלמדתי לתואר (ראשון), היתה לי לתקופה מסויימת חברה שיצאה עם סטודנט אחר. היא היתה ״ילדה טובה רעננה״ שבאה מבית מבוסס כלכלית, והוא הגיע מבית עני. המריבה שגרמה להם להפרד קרתה שכשערב אחד הם באו לאסוף חברים לבילוי משותף, והיא במקום לצאת מהרכב ולצלצל להם באינטרקום – לקחה את הטלפון הנייד שלו בתקופה שבה כל שיחה עלתה כמה אגורות והתקשרה אליהם. מבחינתה זה כולה כמה אגורות, אבל מבחינתו זה היה בזבוז וזלזול בו, ומה כבר כל כך קשה לצאת לרגע מהאוטו במזג אוויר נעים כדי לקרוא להם באינטרקום. ברור שהמריבה היתה הקש ששבר את גב הגמל, אבל היה די ברור שההבדלים בגישה הכלכלית היו נושא רגיש ביניהם.
זה גם מזכיר לי שתי חברות שהיו לי כשרק סיימתי את התואר והתחלתי להרוויח יפה, והן עדיין היו סטודנטיות בקשיים כלכליים. אחת מהן מאוד התקשתה לאפשר לי לשלם על שתינו או לפחות לשלם יותר כשיצאנו לבית קפה והתערקשה להתחלק חצי חצי, גם אם זה היה גורר מצב שבו אני הייתי נאלצת להזמין פחות ממה שהתכוונתי כדי לא להכביד עליה. החברה השניה שמחה ברצון לתת לי לשלם לפי ראות עיניי, למרות שגם לה היה חשוב לשלם כמה שהיא היתה יכולה.
בסופו של דבר ברור לי שאין לי בעיה לצאת עם מישהו שמרוויח פחות ממני, ככל עוד הגישה הכלכלית שלנו דומה, ולו אין בעיה עם זה שאני מרוויחה יותר וכיום יש בבעלותי דירה בלי משכנתא.
אהבתיLiked by 1 person
טוב כל הסיפור הזה באמת הזוי מכל כך הרבה בחינות, בעיקר האג'נדה של הבחורה שניסתה לשדך לך מישהו (בכלל) ומישהו כזה (בפרט).
אבל יש משהו בכך שאנשים מתרבויות שונות, רקעים שונים, מעמדות סוציו אקונומיים שונים – ייתקלו במכשולים שונים כאשר ינסו לבנות ביניהם מערכת יחסים. בעיקר זוגית אבל לא רק. גם חברויות סתם עלולות להיתקל במכשולים שונים כאשר יש קצת יותר מדי הבדלים באחד או כל התחומים האלה. מצד שני אם הראש פתוח והכוונות טובות, הרבה פעמים ניתן להתגבר על חלק אם לא כל המכשולים האלה.
אהבתיLiked by 1 person
הכרתי באוניברסיטה זוג כזה שבסופו של דבר התחתנו ונולדו להם ילדים, אבל התגרשו אחרי כמה שנים, ותמיד שאלתי את עצמי עד כמה הרונמטיות של ההבדלים ביניהם וההתנגדות של הסביבה לקשר תרמה לרצון שלהם להיות יחד – ובסופו של דבר כשהשגרה השתלטה והסביבה קיבלה את הקשר ביניהם הם בעצם איבדו חלק משמעותי ממה שקישר ביניהם.
אהבתיLiked by 1 person