גם מבוגרים אוהבים חופשות?

כשהייתי ילדה, הייתי מבואסת בסוף כל חופשה מבית הספר. זה היה רלוונטי במיוחד בחגים של תחילת השנה (חגי תשרי) וחנוכה – כי אחריהם היתה תקופה מאוד ארוכה שבה לא היו חופשות. רק בפורים נראה היה שהמצב משתפר – כי פחות מחודש אחרי פורים התחילה חופשת הפסח הארוכה שלנו כתלמידים, ואחריה היה רצף של חגים עם חופשים (יום העצמאות, ל״ג בעומר ואז שבועות) שדי הובילו אותנו לסוף השנה ולחופש הגדול.

---

נזכרתי בזה כשמקום העבודה הקודם שלי החליט בשלב מסוים להוציא אותנו ל״חופש כפוי״ בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח.

אני חשחובת שהמסורת הזו התחילה אי שם ב 2013, קצת אחרי שהחברה העבירה את המשרדים שלה מהרצליה לאיירפורט סיטי. זה יצר מצב שבו המשרד היה רחוק יחסית מהבית לרוב העובדים – ורובם לא היו מגיעים למשרד בחול המועד, ולכן לחברה השתלם כנראה לסגור את המשרדים במקום לפתוח אותם למעט מאוד עובדים.

בתחילת הדרך, רבים לא התלהבו מזה, גם כשהחברה אמרה שחצי מהחופש על חשבונה – במיוחד כאלו שלא היו להם ילדים ומבחינתם תקופת החגים היא התקופה הכי לא רצויה לניצול החופש (הטיסות יותר יקרות, הכל בארץ יותר צפוף ועמוס). אבל עם הזמן אנשים התרגלו לזה – ולא פעם ניצלו את סגירת המשרדים כדי לתכנן טיולים ארוים על חשבון כמה שפחות ימי חופש (במיוחד סביב תקופת חגי תשרי).

לרגע אני נזכרת בתקופת חגי תשרי של ספטמבר ואוקטובר 2019, לפני שלוש שנים. החגים היו דומים לחגים השנה, כשערבי החג ״נפלו״ על ימי ראשון. עמדתי לטוס כמה שבועות אחרי החגים לניו זילנד, כך שבחגים עצמם לא ממש היו לי תוכניות – והיה משהו די מעצבן בכך שיש לנו כמה סופי שבוע בכל שבוע שבהם אין יותר מידי מה לעשות.

באותה תקופה לא ידעתי שבעצם זו היתה הפעם האחרונה שבה נהניתי מחברה שסוגרת את המשרדים בחגים. בינואר לאחר מכן פיטרו אותי מהעבודה – וכמה שבועות אחר כך התחילה תקופת הקורונה, וסביר להניח שהחברה כבר לא סוגרת את המשרדים בחגים כי יש תשתית טובה לעבודה מהבית.

---

את פסח הבא ביליתי בתור מובטלת שמנסה למצוא הזדמנויות לראיונות עבודה. והצלחתי למצוא עבודה במהלך הקיץ והתחלתי לעבוד בתחילת ספטמבר קצת לפני ראש השנה – כך שלא היה לי צורך בחופש בחגים.

אבל לאורך זמן הרגשתי שאני כן מתגעגעת לחופש הזה. זה לא שבעבר הייתי עושה דברים מרגשים במיוחד בחופש, אבל זה כן למשל אפשר לי להתאמן בחדר הכושר יותר ברוגע בלי לחץ לסיים בזמן כדי להגיע לעבודה, להנות קצת מהג׳קוזי שיש ליד הבריכה, ואז אולי פעם אחת להסתובב בקניון שבו נמצא חדר הכושר כדי לקנות קצת בגדים או קרמים שאני רוצה. וכמובן שזה לא פעם איפשר לי לצאת להפגש עם חברות שגרות רחוק, או לצאת לטייל, או אפילו סתם ללכת לסופר ברוגע ולא לחטוף דבר או שניים כשאני חוזרת מהעבודה וכבר מתה מעייפות ומאוד רעבה ורק רוצה לחזור הביתה כדי להכין ארוחת ערב ולנוח.

אחד הדברים שמטרידים אותי לאחרונה היא התחושה שעכשיו כשאני עובדת בעיקר מהבית – אני בקושי יוצאת מהבית.

אני חושבת שזה נובע מכך שהתרגלתי במהלך השנתיים וחצי האחרונות להיות יותר בבית כי אני עובדת בעיקר מהבית, והעובדה שהשמנתי בגלל הקורונה כפי שכתבתי ברשומה הזו, ובמקביל גם הכושר הגופני שלי ירד בגלל שסגירת חדרי הכושר והקושי להתעמל בחוץ הוביל לכך שהכושר שלי ירד, מה הוביל לקושי לחזור לכושר כשכבר יכולנו לצאת להליכות או לחזור לחדר הכושר, מה שהוביל לעוד ירידה בכושר שלי במקביל להשמנה – ואני מניחה שאתם יכולים לתאר לעצמכם את ההמשך של התהליך.

אז אחד הדברים שהיה חשוב לי לעשות בחופש הזה היה לצאת יותר מהבית, ואני חושבת שבסה״כ הצלחתי בזה:

• בימים שבהם הלכתי לחדר הכושר כדי לשחות, היה לי את הזמן לשחות שני ק״מ, שאחריהם גם נכנסתי לא פעם לסאונה (משהו שאין לי זמן לעשות באופן שוטף) ואפילו פעם או פעמיים אכלתי ארוחת בוקר בבית קפה די להתפנק.
• ביום שלישי בחול המועד נסעתי להורים שלי בירושלים וביליתי את היום בעיקר עם אמא שלי כי אבא שלי היה עסוק בכתיבה של ספר על ההיסטוריה המשפחתית שלו, אבל יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר מאוחרת ולצפות יחד בסרט שהיה מבוסס על ספר שהיא קראה ואהבה אבל הסרט היה מאכזב.
• קבעתי לעצמי שני תורים למסאז׳ בספא של חדר הכושר שבו כבר רכשתי חבילה של טיפולים. אני מודה שלפני כל טיפול התחלתי לחשוב על תירוץ למה אני לא יכולה ללכת, אבל בסופו של דבר כן הלכתי ומאוד נהניתי מהטיפולים.
  אתמול אפילו עשיתי סיבוב בקניון וקניתי לעצמי כמה מחברות יפות בתור פינוק.
• כן היתה לי פעילות אחת שויתרתי אליה: אמא שלי הודיעה לי שהיום היא באה לבקר את גיסתי כדי לקחת את האחיינים שלי לפארק, אבל העדפתי לוותר כי אין לי כוח להתרוצץ בפארק בחום, וחוץ מזה אני בתורנות בעבודה ומעדיפה לא לצאת למקום שבו אתקשה לקבל קריאות ואז לחזור במקרה הצורך הביתה.

אבל השאלה מבחינתי היא איך אני משלבת את זה בחיי היום יום שלי. למען האמת אני צריכה לנצל עוד ימי חופש, אבל במקום העבודה הנוכחי לא פעם מקובל לנצל ״חצי״ יום חופש, כלומר עובדים בבוקר עד הצהרים או מתחילים לעבוד בצהרים, אבל אני מרגישה שזה לא בהכרח אומר שעובדים פחות (כי לכו תגדירו מתי להפסיק לעבוד בצהרים, או מתי מפסיקים לעבוד בערב אם מתחילים לעבוד בצהרים).

---

אבל מעבר לזה, הנושא של רמת הכושר שירדה לי מאוד מפריעה לי.

לפני שטסתי לניו זילנד ולפני הקורונה, הייתי שוחה פעמיים בשבוע, ושלוש פעמים בשבוע גם מבצעת אימון משקולות, כשאחד מהם היה עם מאמן אישי. בימים שהתאמנתי לבד, גם הייתי עושה אימון מאומץ של 40 – 50 דקות על ההליכון, ואחרי האימון עם המאמן כן הייתי משתדלת מידי פעם לעשות 10 – 20 דקות אימון (גם אם לא תמיד הצלחתי).

ואז בשבתות הייתי יוצאת להליכות בחוץ, כשלרוב הייתי הולכת משהו בסביבות ה 6 – 7 ק״מ אבל עם הזמן הארכתי אותן להליכה של 10 – 12 ק״מ, גם אם הייתי עושה כמה הפסקות באמצע. לרוב לא נהניתי מההליכות עצמן, אבל כן מאוד אהבתי את תחושת ההישג של אחרי האימון.

ואני מודה שאני מתגעגעת לתחושת ההישג הזו – אבל מתקשה להתחיל מחדש את ההליכות בחדר הכושר ובשבתות. הבעיה העיקרית היא שלאור ירידת הכושר והעליה במשקל, כפות הרגליים שלי ממש כואבות אפילו בהליכה ברמה היומיומית שבה אני הולכת כיום. אני ממש שמה לב לזה עכשיו כשבחג יצא לי לנוח הרבה יותר בגלל כל ימי החג – וכפות הרגליים שלי מרגישות נהדר.

ברור לי שיש פה איזושהי לולאה שבה אם אני הולכת פחות אז הכושר שלי נמוך יותר וגם קשה לי לרדת במשקל שהם גורמים שיכולים לאורך זמן לגרום לכפות הרגליים שלי לכאוב פחות – מה שיאפשר לי להוסיף עוד הליכה וכמובן כך להתקדם יותר בתחוןם הכושר, אבל כרגע אני פוחדת שעודף מוטיבציה יוביל אותי להרבה פעילות לטווח הקצר ואז אני אגיע למצב של פציעה או צורך במנוחה, מה שיגרום לכך שלא אוכל להתאמן בצורה מתונה לתקופה כזן או אחרת, מה שלא יתרום לכושר הגופני שלי לאורך זמן.