בקרוב אצלך?

אי שם בסןף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, כשהייתי בת עשרים ומשהו – המשפט הכי מפחיד שאישה צעירה היתה יכולה לשמוע היה המשפט ״בקרוב אצלך״.

הספר והסרט הפופולרי של אותה תקופה, הספר הבריטי ״ברידג׳ט ג׳ונס״ והסרט שהופק בעקבותיו עקבו אחרי עלילותיה של ברידג׳ט בת ה 32, אישה במשקל ממוצע (כלומר לא מספיק רזה) רווקה ״יחידנית״ – שכל הסביבה שלה לוחצת עליה כבר סוף סוף למצוא בן זוג ולהתחתן, החל מההורים שלה (ובמיוחד אמא שלה) – וכלה בכל הזוגות הנשואים המרוצים מעצמם בסביבה שלה שמזלזלים בה ובקשיים שלה למצוא בן זוג.

ואם הבריטים ראו בבחורה בת שלושים וקצת כרווקה חסרת תקנה – בישראל השמרנית נשים החל מאמצע שנות העשרים שלהן הרגיש מאוד לחוצות להתחתן. רק שאצלנו בנוסף לאותם זוגות נשואים מרוצים מעצמם – יש גם את ה״דודות״ (שם קוד לכל משתתפת בחתונה שהיא מספיק ״יאכנע״) שמאחלות לכל רווקה ״בקרוב אצלך״ לחתונה הולכת וקרבה.

אני למזלי לא זכיתי להיות במצבים שבהם הייתי אמורה לשמוע את האיחול המלבב הזה עד סוף שנות העשרים שלי. אני הנכדה הכי מבוגרת מצד אמא שלי, ומצד אבא שלי יש רק בן דוד אחד שהוא מבוגר יותר והמשפחה עצמה חרדית כך שהקשר בינינו לא כלל אז הזמנות לחתונות. גם החברות שלי שהתחתנו בגיל עשרים ומשהו התחתנו בתקופה שבה עברתי לארה״ב קצת אחרי יום ההולדית ה 26 שלי כך שלא יכולתי להשתתף בחתונה אלא לכל היותר לשלוח מתנה מרחוק.

ואז בגיל 28, בן דוד מצד אמא שלי הודיע שהוא מתחתן. אמנם עדיין גרתי אז בארה״ב, אבל לא ביקרתי בארץ כבר תקופה ארוכה והחלטתי לנצל את ההזדמנות לקנות כרטיס טיסה זול לארץ, לבקר את המשפחה והחברים – וכמובן להגיע לחתונה של בן דוד שתמיד היה אחד מבני הדודים הנחמדים יותר שלי.

ולמען האמת, כבר הייתי מוכנה נפשית להתקפת ה״בקרוב אצלך״ שהייתי אמורה לסבול ממנה כמישהי שהיתה מבוגרת יותר מבן הדוד הזה שכבר מתחתן. אפילו הכרתי את הבדיחה הלא ממש מוצלחת שלפיה ניתן להגיד גם לדודות האלו ״בקרוב אצלך״ – רק בלוויה המשפחתית הקרובה.

אבל כשהגעתי לחתונה – המשפט לא ממש חצה את שפתיה של אף דודה, סבתא, חברת משפחה, או כל אחת אחרת, או גם של כל אחד אחר. בדיעבד אני חושבת שיכול להיות שהיו כמה סיבות משניות לזה: מדובר היה בכל זאת על חתונה ראשונה במשפחה המורחבת, שעוררה כמובן הרבה התרגשות. מעבר לזה, המשפחה של הכלה הגיעה מברזיל כדי לחגוג וצריך היה לארח אותם בצורה יפה – ובנוסף באותו הבוקר האחות המבוגרת של החתן עוררה איזושהי דרמה במריבה עם המשפחה, ובנוסף הגיעה לחתונה בדיוק אחרי הרזיה משמעותית ועם בן זוג חדש שהפך לבעלה בערך שנה אחר כך.

אבל הגורם המשמעותי באמת היה כנראה המשקל שלי. בתקופה שבה התגוררתי בארה״ב הגעתי לשיא המשקל שלי – ולמרות שבתקופה שבה נערכה החתונה כבר התחלתי לרזות, המשפחה כולה ובעיקר המשפחה המורחבת לא יכלה לשים לב להרזיה כי בעצם הם לא ראו גם באופן אישי את ההשמנה שקרתה בתקופה שבה גרתי בארה״ב, וכנראה שנראיתי להם עדיין בערך באותו משקל שבו עברתי לארה״ב או אולי אפילו קצת שמנה יותר.

באותה תקופה השמנה מאוד גדולה נתפסה כחריגה למדי. אני אישית לא הכרתי בסביבה הקרובה שלי נשים שמנות מאוד אחרות, גם בקבוצת תמיכה אינטרנטית להרזיה שהשתתפתי בה באותה תקופה.

אבל מעבר לעובדה שכאישה שמנה הייתי חריגה בנוף, היו באותה תקופה גם לא מעט דעות לגבי נשים שמנות – ובמיוחד שנשים שמנות לא מסוגלות למצוא זוגיות. אולי היה להן סיכוי עם גברים שמנים, אבל רק עם אלו שלא הצליחו למצוא בן זוג רזה לפני כן.

היו את השמנות שהיו קרובות יחסית לנורמה הרזה, שלהן היו מנדנדים לרזות את הקילוגרמים המועטים שמפרידים בינן לבין ״להיות רזות״ ואז הן ימצאו בקלות בן זוג. אבל אותן נשים שמנות שהיו שמנות ״באמת״ נחשבו ל״מקרה אבוד״ – ולכאלו שלא ימצאו זוגיות כי גברים לא נמשכים לנשים שמנות.

זה לא היה בהכרח המצב. גם אז וגם כיום יש גברים שכן נמשכים לנשים שמנות. אבל לפני 20 שנה, זה היה נעשה יותר בסתר כי גברים היו מתביישים במשיכה הזו – כי מי שהיה יוצא עם אישה שמנה היה נחשב ללוזר שלא מסוגל ליצור קשר עם אישה מוצלחת באמת שהיא מן הסתם רזה. לכן לא פעם האישה השמנה היתה ״מישהי מהצד״, כזו ששוכבים איתה בבית אבל לעולם לא נראים איתה בציבור.

---

היה לי בזמנו סיפור כזה. ביום שישי כזה או אחר התחיל איתי איזשהו גבר ברחוב וביקש את מספר הטלפון שלי – ונתתי לו את המספר. בגלל שמיהרתי לא חשבתי לבקש את המספר שלו, אבל עקרונית לא ראיתי בזה בעיה כי כביכול הייתי יכולה לראות את המספר שלו כשהוא היה מתקשר אלי (מן הסתם מדובר היה כבר על תקופה שלכולם היה טלפון נייד).

והוא אכן התקשר אלי שעה וחצי שעתיים מאוחר יותר – אבל המספר שלו הופיע לי על המסך כמספר חסום. הוא קישקש לי באוזן כל על מיני שטויות על אסטרולוגיה (וידעתי מספיק אסטרולוגיה כדי לדעת שהוא מדבר שטויות), ועל איך הוא למד לעשות מסאז׳ שהוא כמובן עושה רק ל״אישה שלו״. אני לא ממש הגבתי לקשקשת שהוא פלט, והנחתי שכל כך שיעממתי אותו בחוסר ההענות שלי לדברים שהוא אמר שהוא לא יתקשר שוב.

בשבת בבוקר, בסביבות שבע לפנות בוקר – הנייד שלי התחיל לצלצל. השצלצול מן הסתם העיר אותי ולכו ניסיתי להתעלם ממנו, אבל הוא לא הפסיק כאילו מי שמנסה להתקשר פשוט מחייג שוב ושוב ושוב. כשראיתי שכל השיחות הן ממספר חסוי – פשוט ניתקתי את הטלפון וניסיתי לחזור לישון אבל ללא הצלחה, מרוב עצבים על החוצפה של הבחור.

במשך הימים שלאחר מכן הוא היה מתקשר בכל מיני שעות מוזרות ולא פעם כאלו שפשוט לא היה לי נוח לשוחח בהן – כשהייתי בעבודה, או בדיוק נכנסתי לרופא שיניים, או במצבים דומים. תוך שיחה או שתיים הבנתי שהוא מתקשר בשעות מוזרות וממספר חסוי כי הוא פשוט לא יכול להתקשר בשעות נורמליות או להסתכן בכך שאני אדע את המספר שלו ואתקשר אליו בשעה לא נוחה עבורו.

הנחתי שמדובר על מישהו שיש לו בת זוג ורוצה מישהי מהצד לנצל כשנוח לו – או שבעצם היה מדובר על מרגל שרצה לנצל אותי בצורה כזו או אחרת. לכן בשיחה השלישית או הרביעית אמרתי לו שהוא יכול לתת לי את המספר שלו ושאחזור אליו כשנוח לי. הוא עשה מזה ביג דיל ושאני אשמה שאני עסוקה כל הזמן, אבל פשוט אמרתי לו שהוא מוזמן להתקשר אלי כשהוא מוכן לתת לי את המספר שלו.

הוא כמובן לא התקשר אלי יותר וחשבתי שנפטרתי ממנו. אבל ערב אחד כשהייתי במרכז העיר והמתנתי לאוטובוס הביתה, שמתי לב שמהצד השני של הכביש איזשהו בבון ברכב התחיל לנפנף ולקרוא לכיוון התחנה שבה עמדתי. לא זיהיתי אותו והנחתי שהוא מנפנף למישהו אחר, וכנראה שהייתי שוכחת מהאירוע, אבל כשירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד הבית, פתאום הופיע הרכב הזה שוב, וממנו הקרציה פתאום התחיל לקרוא לי שוב ולהציע לי שנעשה משהו.

שלפתי את הנייד שלי ואיימתי עליו שאם הוא לא מסתלק – אני מתקשרת למשטרה. הוא לא לקח סיכון במיוחד כשעשיתי את עצמי מתקשרת, והוא מיד עשה יו טרן ונעלם. למזלי זה קרה ליד הכביש הראשי שהיה קצת רחוק מהבית שלי, ואחרי כמה דקות התחלתי ללכת הביתה בעודי מוודאת שהוא לא עוקב אחרי. וכנראה שזה עבד כי מאז לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו.

---

אבל בשנים שעברו מאז, אני חושבת שהיחס לנשים שמנות השתנה.

אני מודה שייתכן שחלק מזה נבע מהעובדה שבערך בתקופה שבה הקרציה נדבק אלי, והתחלתי להרזות. אמנם לא הפכתי לרזה, אבל הצלחתי לרזות בצורה מספיק משמעותית כדי להפוך לפחות שמנה ופחות חריגה (או לפחות עד הקורונה), מאלו שאפשר להציע להן לרזות עוד קצת כדי להפוך לנורמליות.

אבל לאט לאט התחילו נשים שמנות לקבל מקום בעולם. זה התחיל מלא מעט בלוגים של נשים שמנות שרצו לכתוב בלוג על החוויה שלהן כנשים שמנות – אבל שהן לא עצובות, בודדות, חסרות חברים, או חסרות קריירה מספקת. ולא פעם הבולטות שבהן היו נשים שכתבו על אופנה בכל מידה, ועל כך שנשים שמנות ובמיוחד צעירות שמנות לא צריכות ללבוש בגדים שחורים או כחולים כהים בגזרת שק שמסתירים את הגוף וכך כביכול ״מרזים״ אותו אבל במציאות משמינים אותו.

ואז הגיעו השמנות לטלוויזיה. אני זוכרת זמן קצר אחרי החתונה של בן הדוד שלי, אי שם ב 2004 – היו כמה תוכניות שעסקו בהשמנה: היתה תוכנית תחקיר של מץ׳ על נזקי ההשמנה (כשבמקביל היא מתוודה על אי אילו קילוגרמים סוררים שנדבקו לגזרתה בעקבות כמה טוסטים בקורס קצינות), תוכנית שבה רפי גינת מנסה שוב לרזות בעזרת דיאטה מאוד דלה בקלוריות – ותוכנית בשם ״מירי לא חסה״ של מירי בלקין שבה היא עזרה ל״שמנמודים״ לרזות.

אבל בעקבות הקולות השונים שנשמעו מנשים שמנות, פתאןפ התחילו להופיע על המסך שלנו מידי פעם דוגמניות במידות גדולות יותר, ונשים שמנות התחילו להופיע בתוכניות טלוויזיה, ולא רק כאלו שעוסקות בהרזיה – אלא גם בתוכניות ריאליטי ולקבל בהן תשומת לב ופרסום ובלי לנסות להרזות מיד אחרי כן כדי לשרוד בתעשיית הבידור (בניגוד לנשים כמו נינט טייב או מרינה מקסימיליאן בלומין שהתחילו דיאטת כסאח שניה אחרי הפרסום הגדול). במקביל הערוצים השונים התחילו להפיק תוכניות שמביאות את נקודת מבטם של אנשים שמנים על היחס השלילי של החברה כלפיהן. במקביל לכך שדיאטניות שונות התחילו לבוא בגישה שבה צריך לאכול בצורה בריאה ולהתעמל בצורה נעימה בשביל הבריאות (ודיברו על כך שהכינוי ״שמנמודים״ הוא מאוד מזלזל), ולא בצורה שבה מרזים כמה שיותר וכמה שיותר מהר.

כיום היחס לנשים שמנות הוא הרבה יותר טוב – ובמקביל לפני כמה שנים,אמא של חברה קרובה של אחותי סוף סוף שאלה אותי בחתונה של הבת שלה מתי גם אני סוף סוף הולכת להתחתן…