על אפליה שאנחנו לא מכירים

אני כותבת את זה בהקשר של הרשומה הקודמת שכתבתי, ושבה כמה מהאנשים הרזים שהגיבו אליה לא חשבו שיש אפליה כלפי אנשים שמנים.

הבעיה עם הנושא הזה של אפליה היא שלא פעם לא מדובר בדברים מאוד גדולים עם נראות בולטת, אלא בהרבה דברים קטנים שכל אחד מהם הוא כמעט חסר משמעות אבל החוויה המצטברת היא גרועה. בארה״ב ובמדינות דוברות אנגלית יש מושג בשם Thin privilege שבעצם אומרות שאנשים רזים חווים את העולם עם יתרונות שהם לא בהכרח מודעים אליהם. בגדול זה מושג שקיים גם בתחומים אחרים – כמו למשל העובדה שאנשים לבנים מקבלים יחס טוב יותר מאשר שחורים בארה״ב ולא מודעים למצבים שבהם שחורים ״זוכים״ ליחס גרוע כמו למשל מהמשטרה.

מה שהופך את האפליה למורכבת היא בכך שלפעמים יש מאחוריה סיבה כביכול ״הגיונית״. קחו לדוגמא אפליה בתחום הרפואי: השמנה בהחלט יכולה להוביל ללא מעט בעיות רפואיות כמו למשל שחיקה של מפרקים כמו הברכיים, מחלות לב, או סוכרת. אבל לא פעם רופאים נוטים להניח אבחנות מסוימות על סמך ההשמנה של המטופל בלי לשקול אפשרויות אחרות, או לוחצים על המטופלים להרזות בלי לבדוק למה הם לא הצליחו לרזות עד היום.

דוגמא נוספת יכולה להיות בתפקידים שבהם צריך ״הופעה ייצוגית״. במצב כזה גם אם למעסיק עצמו לא בהכרח מפריע שהעובד/ת שמנ/ה – הוא יכול מאוד לחשוש מהתגובה של הלקוחות (ומי שזה כן מפריע לו – יכול להסתתר מאחורי התירוץ שהוא חושש מהתגובות של הלקוחות).

עד כמה התופעה הזו נרחבת? אז יש לי עוד כמה דוגמאות, חלקן שלי וחלקן של אחרים.

---

בארה״ב יש פסיכולוג טלוויזיוני ידוע בשם ד״ר פיל. לפני בערך 12 – 15 שנים הוא שידר פרק שבו אחד הבנים שלו השתתף בתור שחקן.

הבן שלו הוא גבר נאה, והגיע לאותו קניון פעמיים: בבוקר הוא עבר תהליך שבעזרת איפור וכל מיני תוספים הפכו אותו לגבר ״מכוער״: השמינו אותו, הפכו אותו לקירח עם תספורת ״כיסוי״ ארוכה ולא מטופחת או מחמיאה, הלבישו לו משקפיים מיושנים למראה ולא מחמיאים, והלבישו אותו בצורה גרועה.

תחת התחפושת הזו הוא עבר בכל מיני מקומות בקניון, כמו למשל בדוכן שבו חיפשו עובד, או בחנות להלבשה תחתונה ובגדי ים לנשים. כשהוא ניסה להגיש בקשה לעבוד בדוכן – העובד שהוא ביקש ממנו חיטט במשך המון זמן במגירות בחיפוש אחרי הטפסים להגשת העבודה, בתקווה שהגבר הכעור יתייאש ויעזוב בלי למלא טופס מועמדות. בחנות להלבשה התחתונה המוכרת ניסתה להתעלם ממנו, וכשהוא לא עזב ואפילו ביקש עזרה – היא נתנה לו את בגד הים השלם היחיד שהיה בחנות (כנראה מתוך הנחה שהחברה שלו תהיה דומה לו במראה ולכן לא תהיה מישהי שתלבש ביקיני) וניסתה להוביל אותו כמה שיותר מהר לקופה. וכשהוא ניגש למסעדה שהיתה בקניון ורצה לקנות משקה לאישה יפה שהוא ראה (שהיתה הארוסה שלו בחיים האמיתיים ומן הסתם היתה שם כחלק מההפקה) – המלצר בכלל לא ניגש אליה ולא הציע לה כלום, ופשוט חזר אליו ואמר לו שהיא סירבה.

כמה שעות אחר כך, הוא חזר על הסיבוב – רק הפעם במראה הטבעי שלו כגבר רזה, נאה, מושך ומטופח. בדוכן שבו חיפשו עובד הטפסים נמצאו מהר מאוד, ובחנות להלבשה התחתונה – המוכרת ניגשה אליו מיד, הציעה לו הרבה מאוד הלבשה תחתונה ובגדי ים סקסיים בניסיון לשוחח איתו לפלרטט איתו כמה שיותר.

אבל מעבר ליחס הטוב יותר בחנויות – הוא אמר שכגבר רזה ונאה, אנשים הגירו בקיומו, חייכו אליו, והתייחסו אליו – וכאדם שמן אף אחד לא הסתכל עליו ודי התעלמו ממנו. הוא אמר שכגבר רזה הוא היה רגיל ליחס חיובי מהסביבה – ופשוט הניח שכולם מקבלים יחס כזה, עד שכאדם שמן ולא נאה הוא לא קיבל אותו, והוא הרגיש מדוכא בסוף הסיבוב שלו בקניון כאדם שמן.

---

אלנה בייקר היא סופרת וכותבת אמריקנית, שהיתה שמנה מאוד בעברה – ובאמצע שנות העשרים שלה פנתה לרופא כדי שיעזור לה בהרזיה, והיא הצליחה לרזות בערך 50 ק״ג, בין השאר בעזרת תרופות הרזיה.

אחד הדברים שהיא סיפרה הוא שכאישה שמנה היא היתה יחסית מאושרת, אבל כשהיא רזתה היא בעצם גילתה שאנשים מתייחסים אליה יותר יפה. לא מדובר רק על העובדה שהמון גברים שנראים טוב התחילו איתה, אלא שאנשים התייחסו אליה, הכירו בה והסתכלו לה בעיניים – ואז היא הבינה כמה אנשים בעצם התעלמו ממנה בתור אישה שמנה.

ולא היה מדובר רק על דברים שהיו אמורים להיות ״ברורים מאליהם״ כמו למשל שגברים לא יימשכו אליה או שהיא לא תצליח להיות שחקנית כאישה שמנה מאוד, אלא על יחס אנושים בסיסי כמו למשל לא לנסות להתעלם ממנה ברחוב.

היא גם סיפרה פעם על כך שיום אחד הגיע גבר נאה לכנסיה שבה היא חברה, ואחרי תחרות לא כל כך סמויה בין כל הנשים היא היתה זו שזכתה להזמנה ממנו לדייט. היא כמובן התייפתה לדייט ולבשה אליו את השמלה הכי יפה ומיוחדת שלה – ואז לקראת סוף הדייט, הבחור (שלא היה מודע לעברה בתור אישה שמנה) התחיל לספר לה כמה הוא שונא אנשים שמנים וכמה הם מגעילים אותו.

מן הסתם לא היה דייט שני, אבל כן המשיכו לקרות לה תקריות שבהן היא הבינה כמה התייחסו אליה רע בתור אישה שמנה. היא למשל הצליחה למצוא עבודה באחת מתוכניות הראיונות הליליות שמאוד נפוצות ואהובות בארה״ב – ואז היא גילתה שבתוכניות האלו מאפשרים רק לאנשים רזים ו״יפים״ לשבת בשורות הראשונות. היא מספרת שכאישה שמנה היא הגיעה לשבת בקהל באחת התוכניות האלו – והיא לרוב הגיעה מאוד מוקדם כדי שהיא תוכל לשבת מקדימה (כאחת הראשונות שהגיעו כדי לעמוד בתור), ורק כשהיא התחילה לעבוד בתוכנית היא הבינה למה תמיד היא איכשהו מצאה את עצמה יושבת מאחור, ושזה מעולם לא היה מקרי.

היא סיפרה גם שהיה לה קשה שאנשים התעלמו ממנה ומהכשרון שלה בתור כותבת כשהיא היתה שמנה – במיוחד שכשמנה היא באמת השקיעה יותר בתחומים שונים כולל בכתיבה שלה – ומצד שני כאישה רזה ובמיוחד מיד אחרי ההרזיה שלה היא לא פעם הזניחה את הכתיבה שלה ובילתה חלק משמעותי מהזמן שלה בלצאת לבלות כדי לפגוש כמה שיותר גברים שיתחילו איתה וינשקו אותה כאישור על זה שהיא רזה ויפה…

---

לפני לא מעט שנים, יצא לי לקרוא ספר על אישה שמנה שרזתה. לפני ההרזיה – היא תוארה בתור מישהי שמנה בתורה חריגה שהיו לה לפחות שלושה סנטרים כפולים, והיא הית כל כך שמנה שאפילו היה לה קשה לעלות במדרגות או ללכת בקצב נורמלי ברחוב.

ואז בספר ניתן המשקל שלה – משהו בסביבות 97 – 98 ק״ג. וכמי שהגיעה בחיים למשקל גבוה אפילו יותר – התיאורים שבספר מאוד רחוקים מהמציאות, וכנראה מתאימים יותר למישהי ששוקלת בערך 150 – 160 ק״ג, ואולי אפילו יותר.

אני זוכרת שקראתי ביקורת על הספר באתר של אמאזון, והיתה שם מישהי שסיפרה שהשותפה שלה לדירה שהיתה רזה קנתה את הספר ואחרי שהשותפה סיימה לקרוא אותו היא רצתה לתת אותו לכותבת הביקורת. השותפה התחילה בתיאור של הספר בכך שהגיבורה היא מישהי מאוד שמנה במשקל 97 קילו, והיא היתה בהלם כשהמבקרת סיפרה לה שהיא עצמה שוקלת 97 ק״ג וגם נמוכה משמעותית מהדמות בספר, כי היה ברור שהמבקרת רחוקה מלהיות רזה – אבל באותה מידה גם רחוקה מלהיות שמנה מאוד כמו הדמות בספר, והיתה מישהי שהיה לה בסה״כ סנטר אחד שלכל היותר יהה קצת גדול, ושמתפקדת לא רע בחיים, כולל לעלות ולרדת במדרגות על בסיס יומיומי…

---

פעם השתתפתי בפורום כזה או אחר של הרזיה, ואחרי תקופה כו או אחרת הצטרפה אליו מישהי שהתחלתי להתיידד איתה וכברנו מהר מאוד למיילים. בשלב מסוים היא הציעה להפגש – והסכמתי.

כמה שעות לפני שיצאתי לפגוש אותה בת״א, דיברנו כדי שנוכל לזהות אחת את השניה, והערתי על זה שאותי קל מאוד לזהות בגלל המשקל. היא צחקה ואמרה משהו בסגנון של ״נו טוב, כולנו אומרות את זה ומגזימות״.

אני מודה שבאותו רגע משהו נשמע לי לא טוב באינטראקציה הזו. אני מעולם לא הסתרתי בפורום הזה את העובדה שאני מאוד שמנה, אבל לא בהכרח יצא לי לדבר על זה באופן שוטף, וכמראה שזה לא משהו שאי פעם עלה מולה. אבל עדיין חשבתי שזה נשמע מוזר שהיא מניחה שאני לא עד כדי כך שמנה אלא סתם מגזימה – כי באמת הייתי מאודשמנה.

אז הגעתי לת״א, וראיתי את ההלם בעיניים שלה, אבל לא היה לי נעים לעזוב. כנראה שגם לה לא היה נעים, כי היא גררה אותי לבית קפה קרוב, בילינו חצי שעה בלשתות קפה עם מאפה – ופחות או יותר ברגע שסיימתי לאכול ולשתות היא אמרה שהיא חייבת הביתה, ממש גררה אותי למונית השירות הראשונה באיזור (שבסוף בכלל לא לקחה אותי לאן שהייתי צריכה) – ובוקר אחרי היא הודיעה על פרישה מהפורום.

כתבתי לה מייל שבו שאלתי אותה אם זה קשור אלי והיא אמרה שכמובן שלא – אבל התזמון של העזיבה שלה והעובדה שהיא ניתקה גם את הקשר שהיה לנו במייל העידה שכנראה משהו במשקל שלי פשוט הבהיל אותה.

---

בערך בתקופה שבה התחלתי לרזות, לידי שלי שהתחתן שנה ומשהו או שנתיים לפני כן נולד בן. אני הוזמנתי לברית – וישבתי בשולחן עם עוד כמה חברים וידידים של הידיד שלי, בין השאר מישהו שהוא הכיר בטיול להודו כמה שנים לפני כן.

אותו ידיד היה כבר באמצע שנות השלושים לחייו ועדיים לא היה נשוי למרות שהוא היה נואש למצוא בת זוג. כמה חודשים אחר כך באחת הפגישות הבאות שלנו, הידיד שלי סיפר לי שאותו ידי מצא מישהי בערך בגילו ונואשת כמוהו להתחתן והם יצאו בצורה רצינית ואולי אפילו עברו לגור יחד. הבעיה היתה שהבחורה הזו היתה מאוד נצמדת – אפילו בימים שבהם החברים שלו ארגנו ערב לבנים בלבד בלי בנות הזוג – היא היתה מתעקשת להצטרף או ממש דורשת ממנו להשאר איתה אם הוא לא יכול היה לקחת אותה לשם.

זה הטריף את אותו הגבר לגמרי, אבל לקח לו המון זמן להתלבט האם להפרד ממנה או לא כי הוא באמת רצה מאוד להתחתן ולבנות משפחה, למרות שבסוף הוא נפרד ממנה (והקשר של הידיד שלי איתו התנתק גם כן זמן קצר אחר כך ולכן לידי שלי לא היה מושג האם הוא בסוף התחתן או לא).

כמה שנים אחר כך יצא לידיד שלי להזכיר אותו במקרה, אז שאלתי אותו למה הוא מעולם לא ניסה לשדך ביני לבין אותו ידיד שלו מהודו. הידיד שלי ענה לא שהוא דווקא כן הציע לידיד מהודו להכיר בינינו – רק שהוא סירב בגלל שאני שמנה, כאילו זה גורל גרוע משמעותית מלהיות עם מישהי תלותית ברמה מטורפת….

---

אני זוכרת שבזמנו ביקרתי בחנות נעליים, וכשסיימתי את הקניה – המוכרת הציעה לי גרבי לחץ מיוחדות. כשלא הבנתי למה היא מציעה לי גרבי לחץ, היא הסבירה לי שחולי סוכרת לובשים אותן כדי לעודד זרימת דם לאיזור…

מכיוון שלא הייתי חולת סוכרת, לא היתה שום סיבה להציע לי את הגרביים האלו, אבל המוכרת כנראה מיד הניחה שכאישה שמנה הסיכוי גבוה שאני חולת סוכרת ובאמת אהיה מעוניינת בגרביים האלו ולא ציפתה שאעלב מההצעה.

---

לפני לא מעט שנים קראתי סיפור של אישה שמנה שהיא ובעלה נסעו לנופש במלון וקבעו תור לעיסוי בספא של המלון. מכיוון שהאישה מאוד אוהבת עיסוי חזק – היא ביקשה מטפל גבר, אבל כשהיא ובעלה הגיעו לספא כל המטפלים הנוכחים ציחקקו ודי סירבו לטפל בה, ובסופו של דבר רק אישה הסכימה לטפל בה בגלל המשקל.

---