לפני קצת יותר מ 20 שנה, אי שם בסוף שנת 2000, אחת המנהלות הבכירות במחלקה שבה עבדתי אז כמתכנתת (בחברת היי טק) העלתה הצעה לכולנו לעבור לאתר חדש שהחברה פתחה באטלנטה ונדרשים בה לא מעט עובדים.
החלטתי די מהר לנסות לנצל את ההזדמנות כדי לעבור לשנתיים או שלוש בארהֿ״ב. אני מניחה שחלק מזה נבע מכך שכילדה גרתי כמה שנים בארה״ב בגלל הפוסט דוקטורט של אבא שלי (למרות שגרנו בניו יורק ולא באטלנטה) ומאוד נהניתי. מעבר לזה, שנה לפני כן אחד הקולגות שלי שהיה רווק בערך בגילי עבר לרילוקיישן לספרד ונראה היה שהוא מאוד נהנה מהחיים בחו״ל למרות שידעתי שהוא לא ממש מסתדר עם המנהל הישיר שלו. רק בדיעבד גיליתי שהוא חזר לארץ (ולא לביקור) בדיוק בסופ״ש שבו אני עברתי לגור בארה״ב.
לאחרונה יצא לי לקרוא כמה רשומות של אמפי לגבי הביקורים שלה אצל הבן שלה בבוסטון, והיא מספרת שהיא ובעלה T מאוד נהנים מלהשתלב בחיי היום יום השגרתיים של הבן שלהם, כלתם, והילדים שלהם.
וזה הזכיר לי שאחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם במגורים שלי בארה״ב היא השגרה. חלק מזה היא כמובן העובדה שהחיים רגועים יותר, הכבישים טובים יותר, והאנשים (לפחות על פני השטח) יותר מנומסים, אבל חלק הוא בעצם שגרת החיים שיש בה לא מעט דברים שייחודיים למקום שבו גרתי ולאנשים שפגשתי בתקופה הזו.
אני מודה ש״שגרה״ זה משהו שמאוד קשה להגדיר, כי גם בארץ יש לי שגרה, ובהרבה מובנים אפשר להגיד שהיא דומה לזו שהיתה לי בארה״ב: אני קמה בבוקר, עובדת (ולפעמים הולכת וחוזרת מהעבודה בימים שבהם אנחנו במשרד), מסיימת לעבוד, ומבלה כמה שעות אחרי העבודה – עם חברים, בקניות, בצפיה בטלוויזיה או בנטפליקס, או בבקריאת ספרים.
אבל כמו שאמפי כתבה, לפעמים מדובר על הפרטים הקטנים. הליכה היא עדיין הליכה – אבל היא הופכת להיות מיוחדת אם אפשר ללכת ליד נהר שיש בו ברווזים.
אטלנטה עצמה היא עיר מאוד ירוקה, במיוחד באיזורי המגורים שלא נמצאים ישירות במרכז העיר. הדירה הראשונה ששכרתי היתה חלק מ״קומפלקס דירות״, שזו דרך נהוגה מאוד לשכור דירה בארה״ב. פשוט מדובר על חברה שמקימה בניינים שבהם יש הרבה דירות להשכרה. אלו יכולים להיות בניינים גבוהים (כמו למשל כאלו שבהם גרתי בניו יורק או וושינגטון), אבל באטלנטה רוב הקומפלקסים היו של בניינים של שתיים או שלוש קומות שהיו פרוסים על פני שטח די גדול שהיה מטופח עם הרבה עצים ופרחים. אלו למשל תמונות של הקומפלקס בעונות שונות:
כך שבהחלט היה כיף לצאת להליכות בקומפלקס כמעט כל השנה.
אני גרתי במשהו שנקרא Town House שזו בעצם דירה עם שתי קומות. בקומה התחתונה היה לי סלון בגודל סביר ומטבח די קטן, ובקומה השניה חדר אמבטיה קטן וחדר שינה גדול עם תקרה משופעת. ליד החלון של חדר השינה שלי היה עץ מסוג לגרסטרמיה הודית עם פרחים ורודים, שבתקופת השלכת של הסתיו היה הופך להיות אדום.
כשעברתי לגור שם, הקומפלקס נוהל על ידי חברת ניהול טובה שהיתה קצת יקרה, אבל אני אישית העדפתי לשלם קצת יותר כדי לחיות בסביבה נעימה – ועם אנשים שמסוגלים לשלם קצת יותר על דיור. אבל כמה חודשים אחרי המעבר הקומפלקס נמכר לחברה אחרת, ועם הזמן התחלתי לשים לב שאנשים פחות ופחות נעימים עברו להיות שכנים שלי (כולל בחור שנראה מובטל ושנעלם מהדירה כמה חודשים אחר כך כשהדביקו לו לדלת הודעה שהולכים לפנות אותו על אי תשלום שכר דירה), אחד הקולגות שלי שגר באיזור אחר של הקומפלקס סיפר שלילה אחד הוא שמה קרב יריות בין סוחרי סמים באיזור הדירה שלו ושל אישתו. אבל במקביל החברה העלתה את שכר הדירה שלי יותר ויותר כי היא יכלה לעשות את זה מבחינה חוקית למרות שבשלב מסוים גיליתי שמחירי הדירות קומפלקס התחילו לרדת בצורה משמעותית.
לכן החלטתי לעבור דירה לקומפלקס שבו גרו כמה קולגות שלי שהיה ליד אגם מלאכותי שגם הוא היה מאוד מטופח:
מעבר ליופי החיצוני של האיזורים המשותפים, הדירה עצמה היתה מאוד יפה (למרות ששכר הדירה שלי היה קצת יותר נמוך): היה לי מטבח מכובד, סלון ענקי עם מרפסת שפנתה לאגם (למרות שהדירה שלי היתה קצת רחוקה מהאגם), ושני חדרי שינה גדולים שבחדר השינה הראשי היה חדר ארונות (חדר קטן שהוא בעצם ארון עם מוטות לתליה של בגדים ומדף מעל) וגם שירותים. מעבר לזה, היה לי חדר אמבטיה נחמד מאוד עם טפט יפה על הקירות עם פסים בצבעים שונים, משהו שהיה בטוב טעם בניגוד לטעם האמריקני הממוצע.
מה שהיה קצת מצחיק בדירה אלו היו הכניסות אליה. היתה לי דלת כניסה דרך המטבח שהיתה השימושית יותר כי היא היתה בחזית הבניין, ועוד דלת כניסה בסלון שבעצם היתה מהצד האחורי של הבניין ושפנה לאגם, אבל זו לא הרגישה כמו כניסה ״מתוכננת״ אלא יותר בתור פתח בקיר שנכנסה לסלון וזהו.
אבל אני חושבת שהחוויה של מחיה בארה״ב היתה הרבה יותר מאשר היופי של המקומות שבהם גרתי (למרות שכנראה שהיה לי מזל שהמשכורת שלי כמתכנתת היתה מספיק טובה כדי לשכור דירות יפות באיזורים יפים).
קודם כל היו החברות שהיו לי שם – למשל מ. שהכרתי דרך אמא שלי. אני חושבת שקרובת משפחה של מ. היתה בקשר מקצועי או אישי עם ראמא שלי, וכשאמא שלי שמעה מאותה מכרה משותפת שמ. עוברת לאטלנטה – היא הציעה לתת לה את מספר הטלפון שלי כדי שנוכל לשוחח. מ. היתה מבוגרת ממני בכמה שנים, כנראה באמצע שנות השלושים לחייה, ואני זוכרת שהיו לנו כמה שיחות על כמה מאתגר היה עבורה לשמור על קשר קרוב עם כמה מהחברות שלה שכבר היו נשואות עם ילדים, כשהיא נשארה רווקה.
אני זוכרת שהיא מאוד אהבה לטייל בעולם, בעיקר במזרח הרחוק, לא רק בגלל התרבות והנופים אלא גם כי היה מאוד זול לטייל שם והיא יכלה ״למתוח״ את הכף שלה קצת יותר שם. אני תמיד התרשמתי שהיא היתה מאוד טובה בתחום שבו היא עבדה – ולכן היא כנראה יכלה להרשות לעצמה לעבוד שנתיים שלוש במקום מסוים, לחסוך סכום יפה של כסף, ואז להתפטר כדי לצאת לטיול ארוך במזרח.
מ. גם אהבה לצלם, ובעזרתה התחלתי להשתמש במצלמה טובה יותר ומתקדמת יותר, ויצאנו לכמה טיולים באיזור כדי לצלם.
או את א. סיפור ההיכרות שלנו היה די משעשע: בקומפלקס הראשון שגרתי בו היו כמה איזורים ציבוריים שבהם היו מכונות כביסה ומייבשים שמי שלא היתה לו מכונת כביסה יכול היה להשתמש בהן תמורת תשלום סמלי של בערך דולר עד דולר וחצי לשימוש. באחד מסופי השבוע הלכתי לכבס את הבגדים שלי ובמקרה נשארתי במכבסה. כשנכנסו אליה שתי בחורות צעירות אמרתי להן שלום באנגלית – ולקח לי כמה דקות להבין שהן בעצם מדברות בינן לבין עצמן בעברית.
כמובן שמיד הצגתי את עצמי והתחלנו לשוחח, וזמן קצר אחר כך הן הציעו לי להצטרף אליהן לטיול בטורונטו שהיה כשלון די גדול (הן טענו שאני נוחרת ולא נותנת להן לישון כל הלילה, אני לא אהבתי שהן התנהלו כמו ישראליות טיפוסיות ש״גונבות״ אוכל מחדר האוכל של המלון). אמנם לא יצאנו לטייל שוב יחד, אבל כן יצא לי להמשיך את החברות עם אחת מהן, א.
אני חושבת שבעיקר יצא לנו לצאת אחת על אחת, למרות שבהתחלה כן יצא לי לפגוש כמה מהידידם והחברות האחרון שלה – אבל אני חושבת שהיה לי קשה להתחבר איתם כי אני מטבעי מאוד ביישנית, ולרוב וקח לי כמה מפגשים להפתח לאנשים (בעיקר בקבוצות גדולות), אבל את רובם פגשתי בעיקר פעם או פעמיים לכל היותר כנראה כי א. ראתה שאני לא מתחברת איתם, או שלא היה לה נעים מהם שאני לא מתחברת איתם. למרות שאולי חלק מהבעיה נבע מכך שא. מאוד שמחה לספר עלי סיפור שהוציא אותי קצת טיפשה בטיול המשותף שלנו לטורונטו , וזה תמיד הרגיש כאילו היא צוחקת עלי ולא איתי כשהיא סיפרה אותו. בדיעבד הגישה הזו שלה הגיעה למצב שבו הקשר שלנו התנתק אחרי בערך שנה וחצי פלוס מינוס (למרות שהיה מדובר על משהו אחר ולא על הסיפור על הטיול).
אבל בתקופה שבה עדיין היינו בקשר היינו יוצאות בעיקר לשופינג – ולא פעם לסופרמרקטים שונים, כולל מה שנקרא ״שוקי איכרים״ שבהם המוצרים היו זולים יותר יחסית והירקות היו עם יותר טעם מאלו חסרי הטעם בסופרמרקט הרגיל (למרות שיש מי שיטען שיש להם דווקא טעם – של פלסטיק). היה ״שוק איכרים״ אסייתי ואחר שהיה היספאני (ובאחד מהם היו מעין בורקסים – בצק פילו שמקופל למשולשים במילוי גבינה ותרד) – למרות שלסופרים עצמם היה ריח מאוד מוזר (ולא במובן הטוב של המילה).
והיתה גם את ס. – מישהי שהגיעה גם היא מטעם העבודה לעבוד באטלנטה, אבל היא במקור הגיעה לתקופה מוגבלת של כמה חודשים. היא נחשבה למומחית מאוד גדולה, והחברה ממש שכרה לה דירה ודאגה לגן לבת הקטנה שלה למשך כל התקופה, וגם לכרטיס טיסה לבעלה שבא לבקר אותה ביקור ארוך – וזה בנוסף להבטחה לקידום שהיא מאוד רצתה.
למרות שהיא היתה מבוגרת ממני בלא מעט שנים ועם חיים מאוד שונים משלי (אני הייתי רווקה, היא נשואה פלוס ילדה) נוצר בינינו קשר טוב, ולא פעם היא היתה מישהי מהעבודה שיכולתי לשוחח איתה על כל מיני מצבים ולקבל ממנה עצות מנקודת מבט של מישהי מבוגרת ובוגרת יותר, וגם בעלת ניסיון גדול יותר בכל מה שקשור לפוליטיקה ארגונית.
בערך שנה אחרי שהיא חזרה לארץ היא באה לביקור של שבועיים או שלושה, ויצא לנו להסתובב שוב יחד לקניות או לצאת לסרט או שניים. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא שמחה לראות שהכרתי כמה חברות מחוץ לעבודה, כי היא דאגה לגבי זה שרוב החברויות שלי בתקופה שבה היא הכירה אותי היו איתה ועם עוד כמה מבקרות זמניות באתר.
אני חושבת שעוד תחום שאני מתגעגעת אליו הוא האוכל בארה״ב.
קודם כל, יש את הסופרמרקטים. בכל מקום שבו גרתי בארה״ב, כולל אטלנטה – הסופרמרקטים היו ענקיים והיה שם הכל מהכל. במחלקת הפירות והירקות היה מגוון עצום של פירות וירקות כולל כאלו שנחשבו לאקזוטיים אז בישראל, כולל חסות בצבעים שונים, זוקיני בצבעים שונים (שנים לפני שהכרנו את ה״זוקיני״ בישראל), ואספרגוס זמין תמיד בתקופה שבה אי אפשר היה להשיג אותו בישראל (אלא אם הכרתם ירקן יוקרתי שהחזיק קצת מידי פעם בעונה). והכל היה מסודר בצורה מאוד יפה ואסתטית כמו שאפשר לראות בתמונות האלו.
מעבר לזה, אחד הדברים שהכי אהבתי היתה העובדדה שבסופר היה גם איזור שבו מכרו פירות חתוכים – לרוב כוסות פלסטיק חד פעמיות עם חתיכות אבטיח, מלון, תותים, אוכמניות, אננס, או שילובים ביניהם, והעלות היתה לפי גודל הכוס (היו כוסות גדולות וקטנות). כמי שגרה לבד, לקנות אבטיח שלם או מלון שלום לא בהכרח היה פרקטי עבורי – ולכן האפשרות לקנות מנה אישית של אבטיח, מלון, או אננס היתה מאוד נחמדה.
וכמובן שיש מגוון גדול של מאכלים אחרים, כולל בייגלים בטעמים שונים (כולל למשל בייגלים עם אוכמניות, או כאלו עם צימוקים שמתובלים בקינמון, או מבצק מחמצת), גבינות שונות (כולל גבינות עיזים שלא היו נפוצות אז בארץ), או גלידות מסוגים שונים שעדיין לא היו אז בארץ (כמו למשל בן אנד ג׳ריס או האגן דאז, שכבר קיימים בארץ אבל עדיין אין את מגוון הטעמים שיש בארה״ב), והיה אפילו איזור של ספרים (בעיקר רומנים רומנטיים זולים) וכרטיסי ברכה במגוון עצום.
ברור גם שהיו מסעדות שונות שאהבתי, ומעבר לאוכל היה מדובר על החוויה. למשל במשך תקופה ארוכה אני הייתי האישה היחידה בצוות שלי, וכשהיינו צריכים להחליט מה לעשות ב״ימי הפרוייקט״ של הצוות – שאר הצוות מאוד אהב ללכת למסעדה ברזילאית שבה המלצרים היו מסתובבים עם גושים של סוגים שונים של בשר, ואפשר היה לבקש מהם לחתוך לך לצלחת. אני שפחות אהבתי בשר מאוד נהניתי מהעובדה שהיה במסעדה בר סלטים עשיר עם סלטים נהדרים (כמובן כדי לשכנע את האנשים לאכול אותם כדי שהם יתמלאו ויאכלו פחות בשר).
אבל מעבר לאוכל, היתה גם החוויה של לצאת יחד כצוות ולהנות מהשיחה והחברה – משהו שהיה רלוונטי גם כשהיינו יוצאים יחד לאכול צהרים, או כשהייתי יוצאת עם חברות לאכול, או לשתות קפה לפני שהיינו הולכות לסרט.
אבל חלק גדל מהזכרונות טובים שלי הם מרגעים קטנים של השהות שלי, גם אם בעצם הייתי לבד או במצבים שגרתיים למדי.
כמו למשל אני זוכרת יום יחסית מוקדם ברילוקיישן שבו מישהי מהעבודה שגרה לידי נתנה לי טרמפ הביתה כי היה יום גשום, וביליתי את אחרי הצהרים מכורבלת בשמיכה כשאני קוראת את הספר ״בנות בראון״ של עירית לינור ואוכלת לחם שום שקניתי מהסופר כמה ימים לפני כן.
או הבוקר הראשון בדירה השניה שלי שבה התעקשתי לאכול ארוחת בוקר במרפסת החדשה שלי עם הנוף לאגם (ומאז לא ממש השתמשתי בה). או את הבוקר שבו היה ערפל בחוץ ולמזלי התעוררתי מספיק מוקדם כדי לצלם את האגם כך.
או את הנסיעות שלי עם המנהל שלי לעבודה בבוקר, שבו בימים שהקשבנו למוזיקה יצא לנו לשמוע להיט אחד לפחות פעם אחת כל בוקר (ולפעמים יותר) במשך חודשים כי הלהקה היתה במקור מאטלנטה. או היו ימים שבהם הוא משום מה נהנה להקשיב לתוכנת של השדרן השמרן ראש לימבו, למרות שהיה די ברור שהוא לא מסכים איתו.
זכור לי גם למשל יום שבו שלחו את כולנו מהעבודה לאיזשהו קורס, ויצא לנו לאכול יחד צהרים ולא פעם לשבת ולשוחח עם אנשים מצוותים אחרים שפחות יצא לנו לשחח איתם באופן שוטף. וכמובן את הישיבות המרוכזות שהמנהלת שלנו היתה אוהבת לעשות פעמיים שלוש בשנה, כולל כיבוד של ירקות טריים (כולל ברוקולי וכרובית לא מבושלים) עם מטבלים.
אני זוכרת גם את היוזמה של אותה מנהלת לארוחת בוקר שבועית שבה בהתחלה היא הביאה לא מעט דונאטס עד שאנשים ביקשו אוכל בריא יותר – או יוזמה אחרת לשיפור האווירה באתר שבה גם אני השתתפתי בועדה שניסתה לטפל בזה.
או למשל כשגיליתי איך לנסוע באוטובוסים באטלנטה. לא היה לי רכב (כי אין לי רישיון), ובמשך תקופה מאוד ארוכה הסתמכתי מאוד על טרמפים – אבל בשנה וחצי האחרונה שלי גיליתי איך להשתמש באוטובוסים בעיר (וקצת ברכבות), משהו שאיפשר לי המון חופש, כמו למשל להצטרף לקורס צילום או להסתובב לבד בסופי השבוע (למרות שבדיעבד אני מרגישה שניצלתי את זה מעט מידי, ונסעתי בסופ״ש אחד לגן הבוטני ובסופ״ש אחר לקניון לסידורים וקניות לפני טיול). אני אפילו ניצלתי את זה כמה פעמים בימים שבהם אכלתי לבד ולא עם הצוות בכך שיכולתי לנסוע לסופר או מסעדה קצת רחוקים יותר מהעבודה.
אבל זה היה משהו שהוא קצת מעבר לחופש – כי לא פעם קו האוטובוס עצמו עבר במקומות יפים מאוד – או במקומות מעניינים מבחינה אחרת. אני למשל זוכרת איך האוטובוס מהדירה הראשונה שלי עבר ליד איזור של חנויות של עתיקות בסגנון אמריקני, כולל לא מעט ציוד וצעצועים לילדים מפלסטיק משנות החמישים…
וחלק אחר מהחוויה היתה ה״חברה״ שהכרתי באוטובוס, אישה היספנית בשם אדית שהיתה אוהבת לסרוג בזמן הנסיעה, לא פעם בגדים לבובות של הנכדות שלה שנראו ממש מקצועיות.
והיה יום אחד שהיתה בעיר סופה די רצינית ומשום מה התעקשתי לנסוע באוטובוס למרות שלא יהה סיכוי להשאר יבשה בגשם כזה חזק ובכאלו רוחות.
ויש את המוזיקה שאהבתי באותה תקופה (ושנחשפתי אליה דווקא בגלל המעבר לארה״ב) ולא מעט סרטים וסדרות בדי וי די שיכולתי לעשות להן בינג׳, בעיקר מרגע שגיליתי את נטפליקס – שהיה באותה תקופה שירות שבו אפשר היה לזכור די וי די דרך הדואר והתשלום היה מבוסס על כמות הסרטים שאפשר היה לשכור בו זמנית.
וכמובן שהיו הטיולים – אבל עליהם אני הולכת לכתוב לא מעט בעתיד…
התיירת המקרית 
כמו שאת יודעת גם אני גרתי בארה"ב תקופה. אני חושב שהחוויה של לגור במדינה אחרת מאוד מעשירה ונותנת פרספקטיבה אחרת על החיים בישראל
אהבתיLiked by 1 person
אני מסכימה איתך, למרות שאפשר להעלות את השאלה עד כמה באמת אפשר לבחון ולהבין את החיים בישראל מבחוץ בלי לחוות אותם באופן אישי. אפשר למשל להיות מאוד אובייקטיביים לגבי מלחמות, אבל האם זו חוויה אמיתית כשאתה לא חווה את הפחד של המלחמה אבל מצפה לייעץ לאנשים איך להתנהל?
ואני כתבתי דווקא מפרספקטיבה של הדברים הקטנים שנהניתי מהם בארה״ב כמו למשל הדירות שהיו הרבה יותר יפות.
אהבתיאהבתי